יום שבת חורפי עם מזג אויר אביבי, שקד ואני נוסעים לנו למרכז סוזן דלל לראות הופעה של אחת הלהקות הבכירות פה בארץ (אם לא ה…) – להקת בת שבע במופע שמיועד לילדים (ועל זה נתווכח בהמשך) – 'כמויות'.
אולם המופעים שינה את פניו ובמקום יציע אחד מול במה דו מימדית, הקיפו ספסלים דו קומתיים את האולם ובין הצופים ישבו 13 הפרפורמרים. לצלילי מוזיקה משתנה ונמוגה לחילופין רקדו האומנים, לעתים עם מוזיקה ולעתים ללא. לפעמים לבד ולפעמים בקבוצה. לפעמים רקדו כאיש אחד ולפעמים כל אחד מבצע תנועות המיוחדות לו. המעניין הוא, שמכל מקום ישיבה באולם, רואים חלק אחר של הריקוד, מה שהפך את המופע למופע בעל ארבעה מימדים (כולל המוזיקה).
קצת על הריקוד עצמו… אני מאד שמח שהאינטרפרטציה שלי ושל שקד היו כל כך שונות.
אני ראיתי אישה שעוברת גלגול – מהילדות, דרך חבירה לגורמים שליליים (שטן?) הכוללת התנהגות משולחת רסן וחסרת מעצורים ואורגיות של יצרים מטורפים… לבסוף מאבדת האישה את שפיותה ומחפשת את בן זוגה (הארצי יותר), שלא נמצא, ועד המוות הבלתי נמנע. בשילוב עם מוזיקה של… סוף…
נשמע קצת מטורף למופע שאמור להיות לילדים…
*
למזלי, שקד ראתה את המופע בעיניים תמימות של ילדה בת 9 וחצי והוא נראה לה כל כך שונה וכל כך טהור…
*
*
רק לסבר את האוזן – שקד לומדת בלט קלאסי מגיל 4 וכן, מודרני, ג'אז ופלמנקו מספר שנים. לכן ההסתכלות שלה שונה משלי.
אז להמליץ על המופע ? כן. הילדים נהנים ואפילו משחררים פרצי צחוק פה ושם. המבוגרים… כל אחד והפירוש שלו… אני – נהניתי.
*
בכל מקרה, ולא משנה מה חושבים על המופע, אין ספק שאוהד נהרין מבצע עבודה גדולה מהחיים עם האנסמבל הזה.
בביצוע רקדני אנסמבל בת-שבע: איתי אקסלרוד, יעל בן עזר, עידו גדרון, מדיסון הוק, קלווין וו, מתן כהן, יערה לפיד, שיין סקופטץ', עמליה סמית', קורינה פריימן, דורון פרק, אורי קרול, קייל שוריך. תלמידים: גיל הכהן, לני חסין, יונתן סימון, יעקב (יענקל'ה) פילצר שמגיע לכל אחת ואחד מהם כבוד.
Eyal's Blog 