REMANGAR – DARRABAR

למי שלא מכיר – Remangar זו להקת פלמנקו בניצוחם של קרן ואבנר פסח.
אני חייב להודות, למרות שאני רואה 'רוקדים עם כוכבים' ואני נחשף לסוגי המחול השונים – גם דרך כתיבת הבלוג שלי – יש לי העדפה (לא בלתי מוסברת) לסגנון הפלמנקו.
שקדי שלי למדה פלמנקו במהלך לימודיה בבית הספר (אני מקווה שהיא תחזור – כי היא היתה מעולה בזה) ואני נסחפתי לתוך הריקוד הייצרי הזה. אם אלו האנרגיות, הסיפור שמסופר על הבמה דרך הרקדניות והרקדנים, ולמרות שאני לא מבין מילה בספרדית, אני גומע את הסיפור הזה בשקיקה.
כשקרנית בסון פנתה אלי בבקשה לסקר את Darrabar ('שבח' בשפת הצוענים) של להקת Remangar, לא חשבתי פעמיים והסכמתי.
כשנודע לי שקיבלתי שני כרטיסים להופעה – לקחתי את שקד איתי ונסענו צפונה לאולם רפפורט בחיפה. ההתרגשות היתה בשיאה, כבר תקופה שלא סיקרתי מופע מחול מכל סוג שהוא ואם זה פלמנקו – אז בכלל.

המופע אינו ארוך – כשעה וחצי בסך הכל, וכאן תקבלו את האינטרפרטציה שלי למופע הבאמת מדהים הזה –
תמונה ראשונה – דגה פדר במרכז, יושבת על כיסא מתחילה לשיר וארבעת הנימפות מסביבה. המלכה האם מגיעה ומגרשת אותה. קרן בהופעה עוצרת נשימה (האמת היא שכל הופעה של קרן היא כזאת) – היא מזכירה לי את ריטה בהופעות – נוכחות בימתית מדהימה – ולמרות שמבחינת גובה היא לא בדיוק מטר שמונים, היא ענקית על הבמה. אי אפשר להוריד את העיניים ממנה. איך כתבתי לעצמי בהערות – קרן ועוד ארבע רקדניות על הבמה.

תמונה שניה – ארבע הבנות משתובבות להן בחצר ולפתע דגה פדר מגיעה. המוזיקה נשארת מוזיקה ספרדית במקורה אבל הריקוד הוא ספק ברייקדאנס ספק אפריקאי\אתיופי – היא יחפה, מכנסיים וחולצה רחבים וארבעת הנימפות יושבות בצד ומתבוננות בה ולאחר מכן מצטרפות אליה לריקוד – כשהן טופפות על הרצפה ושני הסגנונות משתלבים לריקוד אחד סוחף.
אבנר, בעלה של קרן, מראה שגם הוא אינו טומן ידו בצלחת ופוצח, באופן מפתיע, בריקוד פרטי משלו.
קרן עולה על הבמה והרגש שעולה מהריקוד שלה ממש מחדיר בי עצבות. היא ניגשת לאבנר ליד הקלידים ומוזיקה עצובה מתנגנת כשהיא מניחה עליו את ידה.
תמונה הבאה – ניגון גיטרה מכניס את ארבע הבנות והן משחקות עם הזמר.

כאשר הן מבינות שהוא מעוניין בשעשועים בלבד ולא במשהו רציני, הן מגרשות אותו מעליהן וחוזרות לרקוד.
קרן נכנסת בשמלה לבנה (מישהו אמר חתונה?) ומפליאה בריקוד סולו. אין ספק שקרן גונבת את ההופעה בכל פעם מחדש והרגשות שצפים ועולים כשיא רוקעת ברגליה ומנופפת בזרועותיה בתנועות פלמנקו מופלאות (אני מתחיל להרגיש קצת כמו איל שני שמדבר על עגבניה – אבל כך אני מרגיש כשאני מדבר על פלמנקו בכלל ועל קרן בפרט).
התמונה האחרונה היא ריקוד של ארבעת הבנות בשמלות בהירות, כאילו מלוות את קרן לחופה, אולם החתן לא מופיע.

תמונה אחרונה – דגה פדר עולה ורוקדת עם קרן ב- fin la fiesta (אני מקווה שכתבתי נכון – המסיבה האחרונה)
כמה עוצמות על במה אחת – כמה כוח ורגשות עולים עם המוזיקה המשכרת, הצעדים בקצב והשירה בספרדית.
לא ממש צריך להבין ספרדית – הרגש שעובר כמו זרם חשמל בקהל, המורכב חציו בצעירים (אני יכול לקרוא לגילי 30+ צעירים) וחציו השני בחובבי תרבות מבוגרים – מחיאות כפיים נשמעו אחרי כל תמונה ואחרי כל קטע ריקוד. הקהל היה מחושמל ומהופנט לקולות ולמראות.

* * *
* *
*

עד כאן הפירוש שלי למופע מעלף מלא ביצריות וכישרון. מוזיקה, פלמנקו ועוד קצת. סיפור שאינו נגמר.
במקור המופע היה אמור לעלות לקראת סוף אוקטובר אבל קרה מה שקרה וכל המופעים נדחו. הדבר היפה הוא שאנחנו בחודש אפריל, והשיר שסוגר את ההופעה נקרא: "מתי נריח שוב את הפרח של אפריל".

"ושהקצב נדלק, יש ותעורר בנו אולי גם הכמיהה לעוד… אולי אפילו לרגע עליז של שובבות, אותה שובבות, שפעם שכנה בנו ונעלמה…" _{(קרן ואבנר פסח)}

אז מה היה לנו שם? 14 אומנים –
קרן פסח רקדנית ראשית, דגה פדר רקדנית אורחת, ארבע רקדניות – נוי לחמן, קרן שנור, רנד נג'ר וגאיה ליברמן קונטיני. יעל הורביץ ושוקי שוויקי שירה, עילאי בורלא על הגיטרה, ערן הורביץ גיטרה בס פלמנקו, יובל קאופמן על כלי ההקשה, מרסלו זובר בכלי נשיפה ואבנר פסח – קלידים, שירה וריקוד.

מתנה

זה היה בערב כיפור 2023, מספר שעות לפני כניסת החג – אני מקבל אימייל מרס"ר קעקועים (קהילה שאני עוקב אחריה ושייכת לעולם הקעקועים) – "היי, האם המייל eyal.babad@gmail.com שייך לך?" אני חייב להודות שנבהלתי, והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה – 'ניסו לפרוץ לו לחשבון מהמייל שלי'… "כן" הודיתי בלב פועם מחרדה. "אתה יודע שזכית בהגרלה?" הופיעה השאלה המפתיעה – אני? הגרלה? כשאני ממלא לוטו אני אפילו לא זוכה במספיק כסף לכסות את הכרטיס – איך אני? איזו הגרלה? על מה לכל הרוחות הוא מדבר? "לא" עניתי לו "אין לי מושג על מה אתה מדבר. איזו הגרלה?" צילום העמוד שנשלח אלי פתר חצי תעלומה – מתברר שהשתתפתי בהגרלה ואפילו זכיתי ב… קעקוע בסכום של עד 3,000 ש"ח בסטודיו Blast.tt ברמת גן… למה חצי פתרון? כי לא זכרתי בכלל שהשתתפתי בכזאת הגרלה. אבל סוס שמקבלים במתנה, לא בודקים לו את השיניים (משפט ישן שזקני השבט יזכרו).
כל יום הכיפורים אני מתלבט ביני לבין עצמי מה לעשות במתנה הנפלאה שנפלה בחלקי – אולי להשלים את האמה בפאזלים? אולי להשלים ולסגור גב תחתון בלוח השנה של בני המאיה? בסופו של דבר החלטתי – אני אעשה קאבר (כיסוי) על קעקוע הראשון שלי – הציור במקורו הגיע מעטיפת אלבום של להקת רוק כבד בשם Manowar . הקעקוע כבר היה דהוי (זה היה הראשון שלי אם לא אמרתי – מגיל 18 ושבועיים) ברובו ונראה ככתם אפור-שחור והיה קשה להבין מה הציור בכלל. מה עוד, ששבוע אחרי שעשיתי את הקעקוע, חבר שלי מהכיתה (הייתי אז בכיתה יב') עשה את אותו קעקוע, אצל אותו מקעקע, באותו המקום (להתרגז עכשיו או לפני 30 שנה?)

אז אחרי שנפלה ההחלטה איפה לעשות (על זרוע שמאל), נשאר להחליט ולבחור מה לעשות (לא פחות חשוב).
לא היה לי ספק שזה צריך להיות משהו גדול ושחור – כדי שיסתיר את הכתם האפרפר-שחור-דהוי שנמצא שם (עם המון פרטים).

צאת יום הכיפורים, אני כבר סגור על המיקום (כבר אמרתי) ומתחיל לחשוב על כיוון של דוגמה – טלפון לאמיר מאיר (אינסטגראם)- הבעלים של הסטודיו, ויחד אנחנו מתכננים את הקומבינציה שמתאימה לזרוע ובוחרים במקעקע המשוגע מספיק לעשות את זה. נבחר סאש גרין (אינסטגראם)- הוא הכי משוגע שיכול לעשות דבר כזה, ולא לשכוח – מוכשר.

איזה כיף – אני עובד מהמשרד 4 ימים וימי חמישי עובדים מהבית.
יום חמישי, אני שם פעמיי לרחוב אבא הילל 30 ברמת גן (דרך כל הפקקים של כביש החוף ואיילון – הדר מרקס – עשית לי את הדרך) – לפגישה עם אמיר וסאש.
הסברתי לאמיר מה אני רוצה – גולגולת בשילוב של לוח השנה האצטקי (של בני המאיה). אמיר התלהב וכשסאש הגיע, הסברנו לו (אמיר בצורה יותר מקצועית ואני בקווים כלליים) מה הכיוון ולאן הקעקוע צועד. סאש ישר נכנס לראש שלי "אבל" הוא הזהיר – "הקעקוע צריך להיות אפל" כלומר – אני לא נראה כמו אחד שיעשה דברים אפלים על הגוף – אולי קעקוע קטן של ורד 🙂 הרמתי את החולצה והראיתי לו את הצלעות והבטן שלי – המכוסים בשדים, דרקונים ועוד משהו מגיל 19 וחצי. סאש ישר הבין והתחיל לעבוד על הסקיצה.

יש לי משיכה ללוח השנה של בני המאיה עוד מהתקופה שהייתי בן 10 (פלוס מינוס) וההורים שלי הביאו פסל אבן של לוח השנה ממקסיקו. הוא היה תלוי על הקיר בסלון כל כך הרבה שנים ואני באמת לא יודע איך עד היום לא קיעקעתי אותו על עצמי.
שעתיים של עבודת Photoshop בשילוב האומן ויצאה סקיצה שסיפקה את האומן שבתוך סאש ואת הראש החולה שלי.

סשן (Session) ראשון – אני מוריד את החולצה, מכניס את הבטן שלא יראו כמה אני ב- over weight (לא המון אבל אני עדיין לא אוהב מה שאני רואה במראה), מתיישב על הכיסא, מניח את יד שמאל שלי על הכן ומתחיל לעבוד על המחשב – ימי חמישי אני עדיין ביום עבודה (מהבית, אבל עדיין עבודה). יד ימין בטלפון הנייד ועל המחשב ויד שמאל מתמסרת לכאב הנעים של המכונה החשמלית שמחדירה את הצבע לעור.
5 שעות של עבודה ויש לנו קווי מתאר חיצוניים לקעקוע. "מגניב" אני אומר לסאש ולאמיר, וחוזר הביתה.

בגיל 45 (בערך), עשיתי פעם הראשונה קעקוע מתחת למרפקים, כלומר קעקוע שממש רואים אותו כשאני עם חולצה קצרה. עד אז כל הקעקועים שלי היו עד המרפק בזרועות, על הגוף (שכמות, צלעות, בטן) ורגליים (נדיר שאני הולך עם מכנסיים קצרים). אלה היו 2 קעקועים שמסמלים עבורי הרבה – אחד זה הסמל של הפאזל שלא מתאים למסגרת והשני זה קעקוע שעשינו אני, אחי ואחותי באותו מקום – קעקוע אחים. שני הקעקועים על האמה הימנית.

הקעקוע של הגולגולת עם לוח השנה יורד אל מתחת לשרוול והוא נראה גם כשאני הולך עם חולצה קצרה. בשבילי זה ממש וואו.

סשן שני כעבור חודשיים, 5 שעות ואני יושב ולא מוציא מילה מהפה. סאש כל פעם מופתע מחדש מכח הסבל שלי – אבל אני מסביר לו "זה לא כואב לי עד כדי כך, וחוץ מזה – הכאב זה חלק מההנאה שבקעקוע". בשביל מישהו שעשה עכשיו חצי גב וסבל – קשה לו להבין אותי. לו זה כאב.
אז כששואלים אותי אם קעקוע זה דבר כואב, אני עונה קודם כל שכן. מישהו בא ועושה לך פצע בגוף. אבל, לפחות לדעתי, זה לא כאב בלתי נסבל… האמת שהיה לי קעקוע אחד, לפני בערך 15 שנה, קעקוע לא גדול – הדרקון על החזה – שממש כאב לי. אבל זה היחיד. כל השאר היו סבילים בהחלט. לא נעים – נכון, זה לא נעים כשחורטים לך על העור וגם חוזרים על החריטה עוד פעם ועוד פעם כדי שכל האיזור ייצבע ולא ישארו חלקים לא צבועים על המשטח. אבל זה סביל בהחלט.

כשאני חוזר הביתה עם גולגולת שחורה משחור, אני מקבל מבט 'לא אוהד' מזוגתי שתחיה – היא ממש, אבל ממש לא אוהבת אותו.

חודש מרץ שנת 2024. 28 במרץ ליתר דיוק, אני מגיע לסשן אחרון – קבעתי עם סאש בשעה 11 בבוקר. מתברר שסאש עזב את הסטודיו והוא מקעקע עכשיו באשקלון. הוא הגיע לרמת גן במיוחד בשבילי – כדי לסגור את הפינה. בשעה 12 כבר הייתי 'מתחת למחט'. 6 שעות של עבודה אינטנסיבית, עם הרבה שחור וקצת אפור, כשאני יושב וכמעט לא זז – עושה סודוקו בטלפון, עונה לפניות של עובדים שאני צריך לתת להם שירות (למי ששכח) והקעקוע הסתיים. אמיר היה בירח דבש עם אשתו הטרייה ולא הספקתי להיפרד ממנו – אז אמיר – תודה. וסאש – אתה אומן אמיתי – המון תודה גם לך. רס"ר קעקועים – תודה על ההזדמנות לזכות בכזאת מתנה נפלאה.

עוגיות חמאה עם סוכריות צבעוניות – טבעוניות

נגמרו המשחקים בבית. יש להם חדר מלא צעצועים, אבל אין להם במה לשחק (לזוג התאומים בני הארבע וחצי שלי). מה עושים? נכנסים למטבח ומכינים עוגיות – קלות ומהירות להכנה. כמה מהירות? כל כך מהירות שלא הספקתי לצלם אותם מסייעים לזוגתי שתחייה בהכנסת המרכיבים למעבד המזון – ככה מהר 🙂
עוגיות בחושות – והכי חשוב – בלי ביצים (זוכרים את האלרגיה לביצים של הקטנים?)

נתחיל בקערה של מעבד מזון ונכניס אליה כוס וחצי קמח לבן מנופה, רבע כוס קורנפלור, חצי כוס סוכר, 150 גרם חמאה וכפית אבקת אפייה.
* עכשיו – למי שאוהב – ניתן להוסיף מעט קינמון או תמצית וניל – אבל לא חייבים.
מפעילים את המעבד במהירות בינונית עד לקבלת בצד אחיד .
מעבירים את הבצק לקערה ומוסיפים 3 כפות של סוכריות צבעוניות (לא סוכריות גדולות מדי – הן תהיינה קשות ללעיסה – מומלץ להכניס את הסוכריות הקטנות ושטוחות)

מהכמות הזאת של הבצק ניתן להכין כשלושים עוגיות – מוציאים חתיכת בצק, מכדררים לכדור ומועכים לעיגול.
מכניסים לתנור שחומם מראש (או לנינג'ה במחצב אפייה, אם התנור החליט בערב שבת לקצר ולשבוק חיים) בחום של 170 מעלות (צלזיוס) למשך של כחמש עשרה עד עשרים דקות.

מניסיון – העוגיות לא יחזיקו יותר משלושה ימים בצנצנת. הן תחוסלנה בערך באותה מהירות שבה הן הוכנו
שיהיה בתיאבון

עוגה טבעונית קלה להכנה

שקדי שלי חיפשה להעסיק את התאומים (בני 4 וחצי), בזמן שאמא שלהם לומדת למבחן ואבא (אני) עוד לא חזר מהעבודה.
מה יותר טוב מהכנת עוגה טבעונית (הקטנים אלרגיים לביצים) ביחד איתם – אז שקד מצאה מתכון והתבססה עליו להכנת עוגה בחושה, לא פחות ממצוינת.

לעוגה: לוקחים משקל למטבח ומתחילים לשקול את היבשים ולהוסיף לקערה – 560 גרם של קמח, 280 גרם סוכר, 20 גרם אבקת אפייה ומאתיים גרם פצפוצי שוקולד.
עכשיו מוסיפים את הרטובים – 160 גרם של שמן, 2 כפיות תמצית וניל, 320 גרם רסק תפוחים, 360 גרם חלב שקדים או סויה ושתי כפיות של חומץ.

מערבבים את כל החומרים במטרפה (אין צורך אפילו במערבל – מיקסר) ומעבירים לשתי תבניות עגולות 26 קפיציות, מרופדות בנייר אפייה (לא לדאוג – זה נראה מעט מדי – אבל תאמינו לנו שזה בסדר). אופים בתנור שחומם מראש ל- 170 מעלות, למשך 25 דקות (בטורבו) – בודקים באמצעות קיסם אם העוגה מוכנה (דוקרים במרכז והקיסם אמור לצאת יבש) ומוסיפים כחמש דקות בעת הצורך.

בזמן שהעוגה מתחממת לה, נכין את קרם השוקולד – נשקול 400 גרם שוקולד מריר ו- 500 גרם קרם קוקוס.
נערבב את שני המרכיבים בקערה ונמתין שהתבניות יוצאות מהתנור.

משאירים את אחת העוגות בתבנית ומורחים עליה, בעזרת לקקן, חצי מכמות הקרם. מוציאים את העוגה השניה ומניחים אותה על הראשונה. מורחים, שוב – בעזרת הלקקן, את שארית הקרם על העוגה ומכניסים למקרר לשעתיים.

הקטנים כבר אכלו ארוחת ערב ועלו להתקלח ולישון, אבל הם לקחו חלק פעיל מאד בהוספת החומרים (בעיקר היבשים). בבוקר חיכתה להם עוגה לתפארת והם הלכו לגן שמחים וטובי לב (ובבטן מלאה) ושוקולד על השפתיים.

זהו יום הבוחר

"לא תבואי שישי שבת, זהו יום הבוחר…" ככה שרו זקני צפת פעם.
והיום, 27.2.2024 זהו שוב יום בחירות, הפעם לרשות המוניציפלית. לקחנו את הקטנים למלא את חובתם הדמוקרטית, והצבענו – זכו, לא זכו – מה זה משנה עכשיו – יש יום חופש 🙂
שקדי נסעה לעבודה, נדבי בחוג רובוטיקה שלו ואנחנו, כמו זוג צעיר, עם מתן ואור בני 4 וחצי מחפשים מה לעשות – אז יצאנו לחניאל למצפור ויקר ומשם לעגלת הקפה וגן השעשועים. בהתקרב השעה 3 בצהריים, אחרי שמילאנו את האוטו בבוץ, החלטנו לנסוע לשטיפה. הלכנו על האופציה היקרה – שטיפה חיצונית פנימית V.I.P (לא יודע מה זה אומר, אבל נו… שויין).

ועד שהרכב יהיה מוכן? קופצים לבורגר סאלון בתחנת הדלק בקדימה (צמוד לשטיפה) ומבררים אם הם עומדים בסטנדרטים המחמירים שלנו ועוברים את מבחן הביצה – שני הקטנים אלרגיים (ברמה מסכנת חיים) לביצים… דבר מאד (אבל מאד) בעייתי כשרוצים לאכול בחוץ – בכל דבר כמעט יש ביצה או רכיב העלול להכיל ביצה.
נכנסים לבורגר סאלון ופוגשים את ליאור – אחד הבעלים של המקום. מה עושים? מה עושים? הרי על הפלנצ'ה מטגנים גם ביצים ובשמן של הצ'יפס מטגנים גם שניצלים.
"אין בעיה" אומר ליאור – "אני אכין את הצ'יפס בצ'יפסר של הצליאקים – שהוא נקי – עושים שם רק צ'יפס ואת ההמבורגרים אני אכין על המנגל. אנחנו ננקה אותו קודם, אבל לא מכינים עליו ביצים."
בכל מקרה הוא לא לוקח אחריות, שהרי במקום הזה מכינים גם ביצים.
סמכנו על ליאור והצוות ושמחנו שגם ביום כזה עמוס, בלי להכיר אותנו, דאג שהכל יתוקתק ויוגש בצורה הטובה ביותר.

קיבלנו זמזם שיצפצף ברגע שהמנות שלנו יהיו מוכנות. אני הזמנתי המבורגר גבינה 220 גר' (הגבינה נצלית בתוך הקציצה) וקולה, זוגתי שתחיה הזמינה סלט סאלון (קערה נאה של ירקות וחתיכות חזה עוף) וקולה זירו והקטנים אכלו מנת ילדים המבורגר 90 גרם, צ'יפס ושתיה קלה. סה"כ יצא 204 שקלים – לא מחיר נוראי, במיוחד לאור ההתחשבות (שעליה לא שילמנו), החיוכים (גם ביום עמוס) והמנות הטעימות.

עוגת בראוניז טבעונית ללא גלוטן

בראוניז הן המפלט המתוק מכל צרה – במיוחד אם יש גלידת וניל בצד.
אבל זה המון הכנה, עם ביצים (ולנו בבית יש תאומים עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים) – אז הבראוניז איפה שהוא נדחקו הצידה, עד שהגיעה שקד, ובפרץ התלהבות מצאה מתכון קליל באינטרנט – החוכמה היא לעבוד לפי הכמויות והזמנים, ויוצאת עוגה לפניתיאון.

שנתחיל?
מחממים תנור על חום של 180 מעלות (צלזיוס – כן?)
ממיסים בסיר 150 גרם שוקולד מריר, כוס קרם קוקוס, חצי כוס סירופ מייפל (מייפל אמיתי – לא "בטעם של"), 2 כפיות תמצית וניל ושלוש כפות חמאת בוטנים.
את כל הרכיבים האלה מערבבים יחד בסיר בלהבה קטנה עד שמקבלים ממרח אחיד וחלק.

במקביל – מערבבים בקערה שתי כוסות קמח שיבולת שועל ללא גלוטן – שימו לב – אם אתם טוחנים את שיבולת השועל – לטחון עד לרמת הקמח, אחרת יישארו גושים של שיבולת שועל בעוגה.
מוסיפים חצי כפית סודה לשתיה, ממש מעט מלח ושלוש כפות אבקת קקאו.

מאחדים את הסיר והקערה ומערבבים טוב ביחד.
ניתן לשטח על נייר אפייה ולהכניס לתבנית מרובעת, שקד השתמשה פה בתבנית 24 עגולה.

אופים 10 דקות בדיוק, מוציאים את התבנית ונותנים לה להתקרר לטמפרטורת החדר.
שימו לב בשלנים ובשלניות שלי – יכול להיות שהעוגה טעימה יותר כשהיא חמה – אבל היא מתפוררת מעט. אחרי לילה במקרר היא הרבה יותר חזקה ומגובשת.

מה שנשאר זה לאכול (כמו שאמרתי בהתחלה – רצוי עם כדור גלידת וניל ליד) וכוס קפה לפי בחירתכם.
בתיאבון

גבר נכנס בפרדס – אשכול נבו \ ביקורת קריאה

מודה על האמת – מעולם לא קראתי ספר של אשכול נבו. הוא תמיד נראה לי ספר של "מבוגרים" כזה (כאילו?), מרוחק ממני שנות אור. אני בכלל קורא ספרי מתח, ורומנים רחוקים ממני שנות אור.
אבל הספר הזה סחף אותי מההתחלה.
אסופה של שלושה סיפורים שמדברים על אהבה, יצרים ועוד רגשות אפלים שמתעוררים. מאד היה לי קל להזדהות עם הגיבורים, הכותבים בגוף ראשון את הסיפורים האישיים שלהם.
בסיפור הראשון מדובר על בחור שיוצא לטיול שאחרי הגירושין בדרום אמריקה, שם הוא פוגש זוג שיצאו לירח הדבש שלהם והבחורה מעירה בו יצרים שהוא כבר שכח שקיימים בו.
הסיפור השני מדבר על רופא מזדקן (68), שאיבד את אישתו והוא פוגש סטאז'רית צעירה שמעוררת בו רגשות… איך נקרא לזה – אחרים. עם תלונה על הטרדה מינית, בעידן ה- מי טו – זו תלונה משמעותית שעלולה לגרום לפיטוריו ולשלול ממנו את הזכויות הסוציטליות שמגיעות לו בעקבות פיטורים. תפנית מפתיעה… ובכן, אני לא אגלה לכם מה קורה – אבל עד הסוף אנחנו במתח – מה יעלה בגורלו של דר' קארו (שהוא פסימיסט מעצם טבעו).
הסיפור השלישי, שנקרא – איך לא – גבר נכנס בפרדס, מספר על זוג שיוצאים לטיול (הם בשנות ה- 40 של חייהם), עופא נותן את מפתחות הרכב והטלפון שלו לאישתו, נכנס לפרדס ומאז נעלמו עקבותיו. אחרי שהמשטרה מרימה ידיים, מחליטה אישתו, יחד עם בתם הבכורה, להמשיך ולחפש אחריו והן נוסעות בכל הארץ בעקבות רמזים שהוא השאיר.

הסיפורים משיקים אחד לשני, נוגעים לא נוגעים, כשהדמויות מהסיפורים הקודמים מופיעות בסיפור הבא, גם אם לפעמים רק במשפט או במילה. לא תמיד יש להן משמעות עמוקה (בסיפור השלישי קצת יותר), אבל הן מופיעות – דבר שמחזק את הקשר בין הסיפורים.

קראתי, נהניתי, כתיבה זורמת וקולחת. הפריע לי – אבל זה אני – שלפעמים שני אנשים מדברים, ואין "מרכאות" ולא יודעים תמיד מי אומר מה ומתי, וצריך לקרוא את אותם שלושה משפטים פעמיים ושלוש כדי להבין את הנאמר.
מוטיב המוזיקה חוזר בכל אחד משלושת הסיפורים הקצרים והוא קולע בול למצב הדמויות.
שורה תחתונה – היה שווה לצאת רגע מאזור הנוחות שלי של ספרי המתח ולהיכנס לספר אחר – שמעורר תחושות אחרות, מסופר ישראלי שהיה ממש כיף לקרוא אותו.

מהעמוד האחורי של הספר:

ירח דבש שהיה אמור להיות רומנטי, הופך לסיוט מרגע לרגע.
מתמחה חדשה וצעירה מגיעה למחלקה פנימית ומעוררת ברופא בכיר צורך עז ובלתי מוסבר לגונן עליה.
זוג נשוי יוצא להליכה הקבועה של שבת בבקור בפרדסים שבפאתי העיר.
הגבר נכנס רגע אל בין העצים – ולא חוזר.
בספרו היצרי והאפל ביותר עד כה, שוזר אשכול נבו שלושה סיפורי אהבה מסעירים וצולל את המסתורין שקיים בליבה של כל אינטימיות: בין גבר לאישה, בין הורה לילד ובין אדם למה שאבד לו.

252 עמודים
הוצאה – כנרת, זמורה

הבריחה – דייויד באלדאצ'י \ ביקורת קריאה

זהו. הספר שהיה חסר לי בסדרה של החייל\בלש\שוטר ג'ון פולר (ג'וניור) מאת דייויד באלדאצ'י. כרונולוגית זה אחד הספרים הראשונים בסדרה, והוא מגיע לפני הספר שטח הפקר, שכתבתי עליו לא מזמן.

למרות שכינויו של ג'ון פולר הוא ג'וניור, הוא הבן השנו למשפחת פולר, כשלאחיו הבכור קוראים על שם אביו של אימו שנעלמה – רוברט.
האח הבכור, בעל המוח האנליטי, נכלא בעוון בגידה במדינה – לא פחות ולא יותר – עם אב, שהיה גנרל עם מספר לא מבוטל של כוכבים ואח צעיר שעושה חייל בצבא, כתם זה על המשפחה ממש הוציא את האב (הדמנטי) מדעתו והוא לא מוכן לדבר עליו.

לילה סוער אחד התפוצץ השנאי ליד בית הסוהר D.B. האסירים והסוהרים לא התרגשו, כיוון שהיתה להם מערכת של שני גנרטורים עוצמתיים, מונעים בגז טבעי, קבורים עמוק מתחת לאדמה, שאמורים לתת מענה במקרה כזה. ואכן, הגנרטורים התחילו לעבוד והחשמל חזר למתקן הכליאה הצבאי השמור, אבל תקלה מסתורית השביתה גם את הגנרטורים. הסוהרים עדיין לא נבהלו, כיוון שבמקרה כזה דלתות התאים נשארות נעולות… אמורות בכל אופן – אבל למרבה ההפתעה דלתות התאים נפתחו והאסירים החלו לצאת החוצה… עכשיו הגיע הזמן להיכנס לפאניקה (למי שדאג שאין מספיק "אקשן" בספר – וזה רק הפרק הראשון).
אם זה לא היה מספיק, כשחזר החשמל בוצעה ספירה ראשונית שהעלתה שלא חסר אף אסיר. בדיקה מדוקדקת יותר העלתה שבתא אחד, של האסיר שנאשם בבגידה במולדתו, רוברט פולר, נמצאת גופה לא מזוהה והאסיר נמלט.

מי אם לא ג'ון פולר מתאים יותר כדי למצוא את אחיו הנמלט. אז זהו, שלא ממש – הוא קיבל פקודה מפורשת לא לחקור את המקרה. נראה לכם?! פולר הבן לקח שבוע חופש והחליט למצוא את אחיו הבורח בעצמו. הוא כמעט ועלה למשפט צבאי על הפרת פקודה, כשקבוצה מצומצמת של גנרלים (שהבכיר ביניהם בעל שלושה כוכבים) הורו לו בכתב שעליו למצוא את רוברט פולר.

אני באמת לא רוצה לעשות לכם ספוילרים, אבל הגופות מתחילות להיערם והפולרים – כל אחד לבד (בהתחלה), יחד עם מרגלת יפהפייה נכנסים לתוך מערבולת של תככים, מזימות והגרוע ביותר – ריגול לטובת מעצמה זרה. כרגיל בספרים של בלדאצ'י, כל דבר אינו כמו שהוא נראה וכל אחד יכול להפוך את עורו בין רגע.

בפרק האחרון מנסה ג'ון פולר לבצע משהו שלא עשה כל חייו – להיות ספונטני, לצאת לרגע מהקיבוע הצבאי שבו דבק כל חייו. אני לא אספר לכם מה הוא ניסה לעשות והאם זה הצליח או לא. אתם תצטרכו לדלג לפרק האחרון בשביל זה.

ספר מרתק, כמו כל הספרים של הסופר המוכשר הזה. אני מעריץ – כן, אני מודה בזה.
כיף לי לשבת במיטה בערב ובמקום לראות עוד סדרה מטופשת – לנסות ולגלות ביחד עם הבלש את מסתרי העלילה, יחד עם פיצוצים מסתוריים, דקירות, קרב פנים אל פנים, ירי וחטיפה. במילה אחת – וואו.

צל של מלאך – אדיבה גפן \ ביקורת קריאה

דקלה מה? שוש? שושקו? שושקוביץ? מי זאת בכלל?
אז למי שלא קרא את הספרים של אדיבה גפן, 'צל של מלאך' הוא ספר מצויין להתחיל בו. הספר מתחיל בעכו, בסוג של הוסטל לאנשים בעלי מוגבלויות, כאשר גיבורת הסיפור באה בכלל לפגוש חבר מימי ספסל הלימודים (הוא בעל מסעדה בשוק של עכו) ומוצאת את עצמה פוקחת עיניים ורואה מולה זוג עיניים ירוקות מהפנטות, שמתחבר אליהן קול מוכר מימים עברו.
הרגע הזה הוא נקודת מפנה בחייה והיא חייבת לחקור ולמצוא את בעל הקול המוכר.
לאט לאט היא מסירה מגננה אחר מגננה וחושפת מערכת שלמה של שקרים, תככים ומזימות ואסון נורא שקרה לפני חמש עשרה שנים, אבל אף אחד לא מוכן לדבר על כך.
כל גופה שנוספת לערימה רק מחזקת את רצונה של דקלה לחקור ולגלות את האמת.
דקלה היא אסיסטנטית במשרד חקירות פרטי של הר אדם בשם סמי ג. (לשעבר סימונה – קצינה ביחידה המרכזית תל אביב).
בעזרת המוח החריף של סמי ג. ובעזרת חברים טובים מגיע הספר אל סופו – שאני לא יודע אם היה בלתי צפוי, שהרי אדיבה גפן מפזרת לנו "פירורי לחם" לאורך כל הספר כדי שהקורא חד המחשבה יצליח לפענח את התעלומה בעצמו (כמובן שאת הפאנצ' ליין היא שומרת לעמודים האחרונים – אי אפשר לגלות הכל).
ואיך אפשר בלי קצת אהבה? דקלה עדיין עורגת לאהוב ליבה (מי מהם?) אבל פוגשת בקצין משטרה שרמנטי וחביב וספק מתאהבת ספק מנצלת את נשיותה כדי ל… תקראו לבד
אבל אין ספק שנקמה זה יצר חזק.

את הספר קראתי ממש מרותק. האמת – לקח לי בערך 20 עמודים להיכנס "לראש" של הסופרת, אבל מהרגע שהצלחתי – פשוט נהניתי מהכתיבה.

מהעמוד האחורי:

"'דוקי,' אומר הקול. 'דוקי, את שומעת אותי?'
לא יכולה לענות.
'דוקי, תחזרי,' הוא עוצר אותי מלהחליק מטה, מנסה למשוך אותי מהתהום.
טעם של אלומיניום ממלא את פי. אני רוצה שיניחו לי להישאב לאי שם
אבל הקול לא מרפה, עוטף אותי כמו גל קטיפה. הקול הזה.
יד מלטפת את מצחי, ריח נעים ומוכר מסתחרר סביבי. הריח הזה.
אני פוקחת את עיני והחדר פורץ בסחרור מטורף. קר לי. קר מאד.
מתאמצת לפענח את התמונות ששולחות העיניים שלי למוח. מולי רואה
עיניים. ירוקות כמו עלי גפן בהירים. העיניים האלה."

מי הוא בעל הקול המכשף המעיר בדקלה זכרונות ישנים, מתוקים וכואבים, מה הקשר שלו לג'ואנה היפהפייה, מדוע מסרבים הוריו העשירים לספר לדקלה מה עלה בגורלו ומה הסוד האפל שהם מסתירים?
בצל של מלאך, רומן המתח החדש של אדיבה גפן, שוב חוזרת דקלה אל סמי ג., החוקרת הפרטית הצינית והמופלאה, ובעזרתה מנסה לעלות באוב את אהוב נעוריה יפה התואר – נער הזהב שהעולם היה מונח על כף ידו – ששבר את לבה ונעלם. בדרך לפתרון התעלומה היא כובשת את לבו של פקד בנדר וגם את לב הקוראים.

הוצאת זמורה ביתן
285 עמודים הכתובים בסגנון אחר ממה שהכרנו עד היום מסופרים ישראליים.

התופת – דן בראון \ ביקורת קריאה

כן, אפשר להגיד עלי לפעמים שאני late bloomer – הספר הרביעי בסדרת המתח של פרופ' רוברט לנגדון (אחרי צופן דה וינצ'י, מלאכים ושדים והסמל האבוד). הפעם נמצא לנגדון באיטליה המקסימה ושוב מעביר דן בראון את יופיין של הערים וגורם לקורא הממוצע לחשוב ולהכין רשימה של אתרים המומלצים לתיור וסיור.

הקומדיה האלוהית (La Divina Commedia) היא פואמה בעלת שלושה חלקים, שכתב דנטה אליגיירי בתחילת המאה ה- 14.
על פי הפואמה – לאדם יש שבעה חטאים (שבעה P – תבינו אחרי שתקראו את הספר) שעליהם הוא עלול למצוא את עצמו בגיהינום (תופת). משם דנטה עולה אל כור המצרף (כף הקלע) וגן עדן.

פרופ' לנגדון מתעורר בבית חולים, ללא ארנק וללא זיכרון מהימים האחרונים. רופאה צעירה מקדמת את פניו בחיוך ובאנגלית ומנסה לסייע לו למצוא את.. עצמו(?) איך הוא הגיע לאיטליה? הזיכרון האחרון שלו היה שהוא הולך על מדשאות המכללה בה לימד. תוך שניות מתהפך הסיפור והרופא האיטלקי שהיה עימו בחדר, נרצח לנגד עיניו.
לנגדון והרופאה מתחילים במנוסה מפני אנשים רבי עוצמה ברחבי איטליה.
יש לזכור דבר חשוב מאד במהלך כל הספר – וזה הספוילר היחיד שאני אכתוב כאן – שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה – זה מוטיב חוזר אצל דן בראון, בכל הספרים שלו… כל מילה נוספת תהיה מיותרת.
רוברט ובת לווייתו מסתובבים בתוך קפלות מסתוריות ומוצאים לעצמם דרכים לא דרכים על מנת להימנע ממפגש עם השוטרים ויחידות מיוחדות שמחפשים אחריהם.
במקביל, תנועת H+ (הידועה יותר כ- Humanity+) ניצבת במלוא מערומיה ובכוונתה הזדונית לבצע פיגוע ביולוגי שאמור לחסל שני שלישים מאוכלוסיית העולם, בטענה שריבוי האוכלוסייה הגיע לנקודת אל-חזור, ויש צורך להשתמש במדע על מנת לדלל את האוכלוסייה.
האם הפיגוע הרצחני (שאמור להתרחש באיטליה? או שמא בעיר תיירותית צבעונית אחרת) יצא לפועל? מה יהיו ההשלכות ומיהו אותו מליונר מוזר בעל העיניים הירוקות ומסכת המוות הוונציאנית.
איך הציור המוזר של botticelli ומסיכת המוות של דנטה במוזיאון מתחברים אחד לשני?

אני מקווה שעשיתי לכם חשק לקרוא – כי אני ראתי את הספר בנשימה עצורה והסוף, שלא כבכל הספרים האחרים, הוא תמיד טוב… לפעמים הרוע מצליח לנצח גם כשהוא חומר צהבהב שנמצא בשקית המיועדת להתפרק במים…
שורה תחתונה – מומלץ. דן בראון במיטבו