להשתזף בצל / אבי מאיר – ביקורת קריאה

אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.

הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.

הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.

למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).

גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.

אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".

מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?

בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.

תגובת קרב

הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה

יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.

אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.

את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.

הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב

מהעמוד האחורי של הספר:

"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".

אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.

50 גוונים… נו שוין..

נכון, אני אולי קצת בפיגור מבחינת הבאזז התקשורתי על הספר הזה, אבל בסוף – גם אני קראתי אותו.

50 גוונים של אפור (50 Shades of gray).

האמת – בלשון עדינה, לא נפלתי.

הספר, כמו שאני רואה אותו, הוא לא יותר מאשר יומן פנטזיונרי של ילדה בת 15 שחולמת על האביר על הסוס הלבן (האפור) שיבוא ויוציא אותה מהשגרה היום-יומית של החיים.

בחור עשיר, נאה, מאוהב בה עד כלות, בעל יכולת מינית גבוהה (מאד) שמתבל את חיי הזוגיות שלהם במשהו סודי… המשהו הזה הוא אהבתו לסדיזם (סליחה – "שליטה")…

עולם ה- BDSM (קשירה, צייתנות, סאדו, מאזו) הוא הרבה יותר מהתיאורים האירוטיים בספר.

בעולם הזה מחפשים לא סתם ריגושים כדי "לטבל" את חיי המין, להוסיף משהו כדי לצאת מהשגרה –  אלא התמסרות שלמה של הגוף.

לא כל סשן חייב להיגמר במשגל סוער (ובוודאי לא כמו שמתואר בספר).

ההתרגשות (Rush) לא מגיעה מקטע מיני, אלא מדחפים יצריים של שולט / נשלט. הסקס, האקט המיני הוא שולי בסשנים כאלו.

*

אז מה שכן – הכתיבה זורמת ובאמת נשארתי לקרוא את הספר עד מאוחר בלילה, אבל כרומן רומנטי ותו לא.

מחרמן ?! כן. תיאורים מפורטים של מי עושה מה למי מחרמנים. אבל לא מביאים את הקורא (אותי בכל אופן) למצב תודעתי של יחסי שולט/נשלט.

*

על הכריכה האחורית :

אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל.

היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.

הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט.

*

האם אני ממליץ לקרוא את הספר ?

כאן התשובה נחלקת לשניים – כן ולא.

נתחיל דווקא עם הלא – כל מי שמכיר / הכיר / התנסה / היה מעורב וכד' בפעילות BDSM (אמיתית) – לא ימצא בספר הזה שום דבר חדש או מרגש, אולי משהו נחמד להעביר איתו את הזמן.

למי כן הייתי ממליץ לקרוא את הספר – לעקרות בית משועממות, לנשים שמחפשות משהו להתחרמן ממנו ואחר כך ללכת לבעל (זה יותר טוב מלמצוא מאהב).

אני חושב שזה שהספר נמכר בכל כך הרבה עותקים במספר שפות, דווקא מעיד על האימפוטנטיות של הזוגות הנשואים ועל מקובעות המחשבה שלהם והפחד "לצאת מהקופסה".

הגעתי ליעד

הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

ג'ניפר לופז היתה מאושרת

כך עברו להם 10 ימים לא קלים, וסיימנו את האתגר של ג'יי לו – ג'ניפר לופז.
מה אומר האתגר הזה בעצם ? תתחיל לאכול, אבל רק מה שמותר. ומה מותר, אתם בטח רוצים לדעת, אז אני אספר לכם – מותר ירקות, והרבה. רוב התזונה מתבססת על ירקות טריים ומבושלים. מותר 4 יחידות של שמן (אחת בביצה בבוקר, כף אחת בסלט בצהריים, כף אחת בסלט בערב ועוד יחידה במשך היום). מותר עד 15 אגוזים / בוטנים / שקדים וכד' ביום. מותר בשר רזה – עוף ללא עור וללא שומן, בקר – סינטה או פילה – ללא שומן כמעט. את הביצה (2 ביום) כבר הזכרתי, טופו לסוגיו.
בגדול – זה מה שאוכלים. ואוכלים עד ששבעים. וכן, אפשר לשבוע מירקות מבושלים (בדגש על פלפלים ופטריות) עם טופו. לוקחים אולי 2 מנות, אבל שבעים.

אבל משהו היה חסר לי – משהו "לעיס", שאני אוכל לנשנש איתו ממרח טעים… לחם! כל התקופה הזאת של שינוי התזונה והירידה במשקל (6 קילו לא הולכים ברגל), היה חסר לי כל כך הלחם "בחייאת הלחם הזה שאני אוכל…". עוגה, שתהיה גם בלי סוכר, אבל שאוכל לתת בה ביס רעבתני כזה מכל הנשמה… זה מה שבאמת היה חסר לי.
אבל גם בתום עשרת ימי "הצום" / האתגר לא יכולתי לחזור לאכול את הדברים האלה – הפחמימות – שאני כל כך אוהב. בואו אני אספר לכם משהו על עצמי – אני בן אדם של "שחור ולבן" כלומר "הכל או לא כלום". אם אני מתחיל "דיאטה" / תזונה, אני הולך איתה עד הסוף. אין אצלי קיצורי דרך ואין לי, גם ברגעי משבר, אין נפילות. אני טוטאלי למשימה. ואין אצלי מעידות קטנות/גדולות… כלומר אם תהיה לי מעידה – אני מפסיק עם התזונה וחוזר לאכול מה שאכלתי, או יותר נכון, בצורה שאכלתי שהביאה אותי למשקל הגבוה (בשבילי) של 82 ק"ג, שירדו לאיזור ה- 74-75 ק"ג והצרת היקף הבטן (לצערי לא מדדתי אז אין לי מידות) אבל ירידה בג/ינס ממידה 44 למידה 40-42 בהחלט עושה לי טוב על הנשמה.

אז מה אכלתי? חלק העליתי באינסטגרם, כמו למשל התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNnN9pbH8ZQ/?utm_source=ig_web_copy_link, או התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNh1E83HmcA/?utm_source=ig_web_copy_link
שהם תבשילים מצויינים, כל אחד בפני עצמו, מבוססים על בישול של ירקות וטופו – טעים ומאד מזין. גם הילדים אוהבים את זה.
רעב – לא יצאתי. אה… ואיך אפשר לשכוח את הסלטים – כמויות אדירות של סלטי כרוב, חסה, ירקות – עם מעט מאד שמן, חצי לימון סחוט טרי לתוך התערובת ומעט מאד מלח. ניתן לקנות לקטים של ירקות חתוכים כבר ואפשר לשלב ולגוון.
אבל דבר ראשון "על הבוקר" – חצי ליטר של מים חמימים על חצי לימון סחוט בפנים.

אני מאושר. נכון, אני לא אוכל פחמימות (שכמו שאמרתי – הן כל כך אהובות עלי), אבל אחרי האתגר של ג'יי לו אני יכול לחזור ולאכול פירות (לא בהגזמה), להימנע מסוכר מעובד ואני מרגיש הרבה יותר טוב.

טורטייה מכוסמת ומה עושים איתה

אחרי שביקשו ממני כל כך יפה, ויותר מפעם אחת, הייתי חייב להעלות את המתכון של הטורטיות מכוסמת (באנגלית Buckwheat).

כמו שאמרה חברה שלי בפייס ואישה שאני מאד מעריך – "מגיל מסוים כוסמת זה טעים"… אז הגעתי לגיל הזה שלכוסמת אין כבר טעם וריח של אוכל לכלבים (יש לי כלבה – אני יודע מה הריח).

אז חזרה לעניינינו – טורטייה מכוסמת:
נתחיל בכוסמת – אנחנו נשתמש בכוסמת הירוקה – לא החומה הקלויה – וניקח לנו 500 גר' כוסמת ירוקה, נשרה אותה בקערה שעתיים – שלוש, נסנן ונשטוף היטב במים זורמים (לא חייב תמי4, אפשר גם מהברז).
את הכוסמת השטופה נכניס לקערה ונוסיף לה 3 ושלושת רבעי כוסות מים (עשיתי חישוב – 900 מ"ל מים).
עכשיו נוסיף את המלח. פה אנחנו נכנסים לדקדוקי טעם. אנחנו משתמשים במלח הימליה ורוד, שהטעם שלו עדין יותר ממלח ים או, רחמנא ליצלן, מלח גס.
מהמלח (הימליה ורוד – כן?) נוסיף בערך 2 כפיות.
בגדול – זהו. מה שנשאר עכשיו זה לטחון הכל עד דק – וכשאני אומר "עד דק" – אני מתכוון עד שנוצרת לנו בלילה אחידה ללא גושים.
בעזרת מצקת יוצקים בתנועה סיבובית את הבלילה למחבת חמה (בדיוק כמו שעושים קרפ) – מהמרכז כלפי חוץ – כדי לקבל קרפ (טורטייה) דק ואחיד, וכאשר רואים שהשוליים מתייבשות ומתחילות להתקפל, הופכים בעזרת מרית. יש לשים לב לא לנסות להפוך לפני כן כי אז הטורטייה תיקרע, וחבל.

זהו – זו כל התורה של הכנת טורטייה מכוסמת, לא מסובך מדי.

ואז מתעוררת השאלה – מה עושים עם הטורטייה ? אני אענה לכם (כמובן) – אנחנו אוהבים למרוח עליה טחינה (תוצרת בית), ואז ניתן לשים אנטי-פסטי שהזהיב והתרכך בתנור, או סלט ירקות ושווארמה מטופו (פוסט נפרד), כדורי פלאפל מחומוס מונבט שהבשילו בתנור, להכין ממנה פיצה עם גבינה טבעונית ובצל סגול עם ממרח עגבניות מיובשות home made… בקיצור – האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות – הכל כיד הדמיון הטובה.

אה… ובל נשכח את האחסנה והשימוש המאוחר – ניתן לעטוף את הטורטיות שנשארו בניילון נצמד ולהכניס למקרר, לפני ההגשה מומלץ לחמם מספר שניות (הטורטייה טעימה יותר כשהיא חמה).

האדומה האדומה הזאת

לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

איך הגעתי לכאן

כמה שנים שלא כתבתי פה… 5? 6? יותר? אני כבר ממש לא יכול לזכור (אני תמיד יכול להסתכל על התאריך של הפוסט האחרון ולדעת, אבל אז איפה הכיף בחוסר הידיעה שמטריפה אותי…).

אז למה בעצם לא כתבתי, אתם בטח רוצים לדעת – אז אני אספר לכם – יום אחד (זה תמיד מתחיל ביום אחד לפני הרבה שנים), פשוט איבדתי את חדוות הכתיבה (פרצוף מופתע). איך זה קרה? אני ממש לא יודע ובאמת, עם כל הרצון הטוב, אין לי שמץ של מושג. פשוט לא התחשק לי (לא בא לי) לכתוב יותר! ככה, ביום בהיר אחד (אני בטוח שהוא היה בהיר – זה תמיד ככה בסיפורים).
והנה, ערב שבת אחד, לקראת סוף החורף, בעודי לא מבין כיצד עברתי מתזונה עתירת סוכרים, גלוטן, שמן ועוד דברים טובים (ובעיקר מזיקים), לתזונה דלת (שלא נגיד נטולת) כל הדברים הטעימים האלה, אמרתי לזוגתי שתחיה – "את יודעת מה בא לי?" ועוד לפני שהיא הספיקה לענות, המשכתי "בא לי לחזור ולכתוב. ואני רוצה לכתוב על ארוחת השישי שאכלנו עכשיו".
"אז תכתוב" היא ענתה לי "תעשה מה שעושה לך טוב" היא סיימה.

אז הנה אני. יושב אצל חמותי, מנסה לזכור את הסיסמה לאתר הבלוג שלי (https://ebabad.wordpress.com למי ששכח), נעזר בנדבי, שכבר נהיה עלם בן 12 (בן כמה הוא היה בפוסט האחרון? 6 בערך?), מנסה להתעלם מרעשי הרקע של הטלויזיה בסלון, השיחות הערות בין דרי הבית והבלגאן שעושים הרכש החדש שלי – תאומים בני שנה ו… תשע עוד מעט (וואו!!! נכון?) ואני אתחיל בעצם עכשיו את הפוסט על "איך הפכתי ל…" מה בעצם? טבעוני? לאאאא! אוכל בריא. זאת הכותרת "איך התחלתי לאכול בריא" :

איך התחלתי לאכול בריא

כבר תקופה שאני עולה על המשקל כל בוקר ולא אוהב את מה שאני רואה על הסקאלה. אני בטוח שמשהו כמו 7 קילו פחות אני ארגיש יותר טוב וגם הכרסונת הקטנה (ענקית) שהתחילה לצאת לי מעל החגורה, תעלם לה ואני אחזור לבטן השטוחה שהיתה לי פעם.
איך מתחילים ? מאחר וזוגתי טוענת שאנחנו לא עושים מספיק כושר – קנינו הליכון חשמלי קטן ומתקפל, ואני משתדל… לא משתדל – זה נותן לי פתח לבריחה – אני הולך עליו כל יום 5 ק"מ במהירות של 5-6 קמ"ש, על הדרך אני עושה בינג' לסדרות שלא ראיתי – אז ראיתי כבר את 'נזירה לוחמת' (לא ממש מומלץ – לטעמי), והתחלתי את 'הויקינגים' (אהבתי – אבל אחרי 'משחקי הכס' חסרים לי הציצים).

ערב אחד, זה היה מוצאי שבת, בעודנו יושבים מול הטלויזיה ובוהים בה אחרי תלאות היום (עבודה, סידורים, ילדים), עיינה זוגתי באפליקציית סחיטת כסף (אחת מיני רבות) וספק שאלה ספק אמרה שיש מבצע של 5 ימים תפריט בריא (אנחנו מקבלים רק את התפריט – את האוכל צריך להכין לבד), של "ניקוי רעלים" – 5 ימים ללא סוכר, פחמימות ריקות, קפה, מוצרי חלב, בשר (פרצוף מזועזע שלי) ועוד כמה דברים שאני לא זוכר. "ומה כן אוכלים?" שאלתי אותה – "יש תפריט קבוע לכל יום והרעיון הוא לא להיות רעב. כל שלוש שעות אוכלים משהו – פעם ארוחה ופעם פרי/חופן אגוזים…"
היא הביטה בי והמשיכה "זה עולה רק 130₪ (בערך) ואני עושה את זה רק אם אתה איתי".
חשבתי על זה מספר שניות, כשמבטה מלווה כל תנועה שלי וחשבתי לעצמי "למה לא בעצם? כלומר, מה יש לי פה להפסיד? זה רק חמישה ימים ואם אני ארגיש שזה לא בשבילי אני אפסיק".
הסכמתי והיא כבר הזמינה את המתכונים והפירוט השבועי של מה שנאכל.

והתחלנו לאכול בריא – ביום ראשון הדפסנו את המתכונים וביצענו הזמנה גדולה מהסופר לכל הפרות, הירקות והקטניות המונבטות שנאכל בהמשך השבוע (רמז – המון חסה).
קימה בבוקר (הקטנים מעירים אותנו בחמש וחצי) – שתיה של כוס מים פושרים עם חצי לימון סחוט – אפשר לשכוח מהקפה של הבוקר.
ארוחת בוקר בסביבות 7 וחצי – סלט ירקות גדול עם המון חסה.
ארוחת עשר – פרי (או שניים אם ממש רעבים).
ארוחת צהריים – מוקפץ בסגנון תאילנדי עם טופו (ולפני שאתם עושים פרצוף נגעל – אפשר להשרות את הטופו במרינדה והוא מקבל טעמים נפלאים).
ארוחת ארבע – חופן של אגוזים/שקדים/בוטנים ושני אגוזי ברזיל (הם טעימים, רק חבל שמותר רק שניים ביום).
ארוחת ערב – להשתדל עד השעה 19⁰⁰ – סלט ירקות גדול (עם המון חסה), ירקות בתנור, סלטים מכמה סוגים – קטניות מונבטות, עגבניות שרי וכד'…

ביום הראשון לא התאפקתי והכנתי לי קפה, רק שבמקום חלב פרה מזגתי חלב סויה, כאב הראש של הגמילה מקפה הגיע ביום השני – וזה היה כאב ראש נוראי, שחשבתי כבר לקחת כדור נגד כאבים, אבל התגברתי וביום שלישי בבוקר כבר חלף כאב הראש וביום שישי בלילה (יום אחרי שסיימנו עם הפרוייקט), אמרתי לזוגתי… רגע, אני מקדים את המאוחר… תיכף נחזור לזה.
ביום שלישי הכינה לירון (אשתי – למי שעדיין לא יודע) ספק קרפים ספק פנקייקים ספק בלינצ'סים מקמח עדשים כתומות שנטחן אצלנו בבלנדר. זה היה כל כך טעים שביום רביעי היא כבר הכינה מנה שניה כפולה בכמות.
ביום חמישי סיימנו עם ה… דיאטה הזאת, והרגשנו כל כך נקיים גם מבפנים, שהחלטנו לנסות ולהמשיך לאכול בריא.

ואז הגיעה ארוחת שבת, שהתחילה במריבה וצעקות, אבל המשיכה טוב, והכי חשוב – טעים.
כמובן שהיו סלטי עדשים מונבטות, עגבניות שרי ושומר (ביזבז) בלימון, כמובן שהיו הטורטיות המופלאות מקמח עדשים כתומות, אבל ההיי לייט של הארוחה היו כדורי פלאפל שנטחנו גס מחומוס מונבט ונאפו בתנור.
בסוף הארוחה, לירון אומרת לי "אתה יודע שרואים על הפנים שלך שאתה אוכל יותר בריא" איזה כיף לי.

וכך אני מוצא את עצמי, בערב מוצאי שבת, יושב על המחשב אצל חמותי וכותב פוסט חדש על אוכל טבעוני. אה… אל דאגה, לא החלפתי צד, בצהריים התנפלתי על חזה עוף (דל שומן – אפוי בתנור עם מלח) וחיסלתי אותו (לידו ישב בחוסר מנוחה מוקפץ בסגנון תאילנדי חריף אש וטעים בטירוף – עם חלב קוקוס וכמובן טופו).

היום בבוקר הרגשתי רווח בין החגורה לבטן שלי, למרות שהסקאלה של המשקל לא הראתה שיפור ממשי. אבל עדיין – נמשיך כך עד שכבר לא יתחשק לנו.
אני מגביל את עצמי לכוס קפה בחלב פרה מקסימום פעם ביום ובשאר היום שותה הרבה מים וחליטת צמחים.

אני מאחל לנו להמשיך באורח החיים הזה ולהרגיש בריאים.

זיו ילד הקריוקי / זיו אלטמן – ביקורת קריאה

זיו הוא ילד מאושר, ובעיקר אוהב לשיר קריוקי. עד כאן התחלה נפלאה של ספר ילדים, שלא ממש ברור מה הוא בא להגיד…
שתי שורות מתחת – מתבררת הבעיה – זיו מזייף וזה עושה אותו עצוב.

היֹה יהיה – ביקורת קריאה

אסופת ספרות ספקולטיבית 2017… WHAT ? גם אני הייתי צריך להיכנס לויקיפדיה כדי לדעת מה המשמעות של "ספרות ספקולטיבית".
קיבלתי לי את האוסף התשיעי לקריאה וסקירה.
קודם כל השם – נשמע הרבה יותר טוב באנגלית (לדעתי) – Once Upon a Future… יש לזה צליל מדליק של עבר ועתיד ביחד – אי פעם בעתיד או פעם אחת בעתיד – היֹה יהיה (חולם חסר מעל האות י').

נתחיל בזה שעשרת הסיפורים הקצרים נכתבו ע"י כותבים שונים, שכל אחד עוסק בחיי היום יום במקצוע אחר ושונה לגמרי מכתיבה ספקולטיבית, והם אוגדו לכדי כרך אחד (התשיעי במספר – במקרה זה) על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.

אז מה היה לנו ? או – מה יהיה לנו ? סיפור על מכשפה, על קוראת באבני ירח, על קצינה ישראלית בחללית מחקר (Star Trek ? אולי…) על בינה מלאכותית, אנרגיות מתועלות ועוד חמישה סיפורים, שכל אחד שונה מחברו בסגנון, בסוג, בטעם ובריח – וכמובן בכותב.

ולמי זה מיועד ? לכל חובב מדע בדיוני, חובב ספרות עברית, מגיל 6 ועד 666

קריאה מהנה

מדפסת לכל כיס

שלום חברות וחברים ושוב אני חוזר אליכם עם גאדג'ט, והפעם, גאדג'ט מהסרטים… יותר נכון, גאדג'ט מהתמונות…

כמה פעמים רציתם להדפיס תמונה שצילמתם ממש עכשיו ולהשוויץ לחבר'ה ואם כבר להדפיס, אז למה אחת ? למה לא עשרים ?
אבל אני מקדים את המאוחר… פרה פרה…

יום שני (איך שהזמן עובר – חלף לו כבר שבוע), מסעדת אמריקה באבן גבירול, שעות הבוקר המוקדמות ואני מוצא את עצמי לוגם קפה הפוך בהשקת המדפסת הקטנה בעולם (שוקלת רק 172 גרם) – HP sprocket.

האמת שצילמתי סרטון מגניב בטירוף שמראה איך פותחים את הערכה ומה היא מכילה ואיך מדפיסים… אבל לא יצא… כנראה שבמאי ועורך סרטים אני כבר לא אהיה – אז נישאר עם המילה הכתובה.

אז מה יש לנו – מדפסת (הכי קטנה בעולם – כבר אמרתי?) כל תמונה היא בעצם גם מדבקה (!) בגודל של "2 * "3 (5 ס"מ * 7.6 ס"מ), מתחברת דרך חיבור BlueTooth לטלפון סלולרי/טאבלט/מחשב נייד (עם אפשרות לחבר מספר מכשירים למדפסת אחת) והיתרון הכי גדול שאנחנו זוכרים מהמדפסות – אין לה דיו (!)
נייר הפוטו עובר תהליך כימי עם אבץ שנמצא במדפסת – והתוצאה היא נייר פוטו מדבקה עם התמונה שצילמתם, וכמובן שישנה גם האפשרות לערוך את התמונה, להדפיס לאורך או לרוחב, להוסיף קרניים או עניבת פרפר לאובייקט, לשחק קצת עם הגודל והסיבוב שלה. בקיצור – כל מה שתוכנת עריכה קצת יותר מבסיסית, צריכה ורוצה שיהיה לה.
נתתי לילדים לשחק איתה והתוצאות היו מפתיעות ומצחיקות כאחד. שני הילדים (בת 12 וחצי ובן 9) נהנו מאד לצלם עם הטלפונים שלהם ולשלוח ישירות להדפסה, כשאת התמונות הם מדביקים על המחברות של בית הספר.
והטעינה ? פחות משעה של חיבור USB רגיל למחשב ויש מעל 30 תמונות להדפסה.

אז למי המדפסת שנכנסת לכיס מיועדת ? כמעט לכולם. היעוד העיקרי הוא לבני 15-25, אלה שרוצים הדפסה מיידית כאן ועכשיו. אבל גם מבוגרים יותר (אני למשל) וצעירים יותר (שקד ונדב שלי) משתמשים בה בכיף. אחלה רעיון לקחת למסיבה, משהו קליל שעושה את המסיבה יותר כיפית, כאשר זאת המהות של המוצר – לעשות כיף.
להפוך את התמונות הכלואות בטלפון הנייד זמינות ביד ומייד.

בחו"ל המדפסת יצאה כבר ב – 2016 (לקראת החגים) אבל היא נחטפה מהמדפים ונוצר מחסור של מדפסות בחברה, ולכן היא מושקת בישראל כמעט שנה אחרי – אבל בקול תרועה ונוחתת על המדפים.

מחיר אתם שואלים – בסביבות 590 ש"ח, כאשר כל חבילת דפי צילום עולה כ- 40 ש"ח.