הצייד / ג'ון לסקואה–ביקורת קריאה

*

את ג'ון לסקואה אני מכיר מספרים קודמים, שחלקם גם עברו תחת עיני הבוחנת ובוקרו כאן בבלוג, כמו הספר בכוונת זדון.

אם בספר הקודם אייב גליצקי היה "רק" בלש במחלק הרצח, הרי שכאן הוא עולה בדרה ונהיה מפקח של המחלק. בתור המפקח, הוא כבר לא יכול ללכת על 'תחושת בטן'. הוא צריך הוכחות ממשיות (נראה שיש כאלה ששוכחים מהיכן הם הגיעו), אבל אפשר להבין אותו.

בשביל זה יש אזרחים – במיוחד החוקר הפרטי המוכשר ויאט האנט, שמקבל הודעת טקסט (SMS) יום אחד שמטלטלת את עולמו "איך אמא שלך מתה?"…

*

*

הוא מעולם לא התעניין בהוריו הביולוגים – הוא נמסר לאימוץ בגיל צעיר מאד על ידי ארגון אימוץ של הכנסייה ולא הסתכל אחורה.

מחקירה ראשונית עולה שאימו נרצחה. הוא מתחיל לחקור רצח שאירע לפני 20 שנה, ומסתייע בחברו, בלש ממחלק הרצח (תחת פיקודו של גליצקי) דבין ג'ול, שלא תמיד מקבל יד חופשית ממפקדו.

הרצח מתחיל להעלות לפני השטח מקרי מוות מוזרים נוספים, כמו התאבדות לכאורה של שוטר ובמקביל, גוויות נוספות נערמות.

*

בכל פעם שהאנט מרגיש שהוא עלה על קצה חוט, נוספת גופה והוא מקבל עוד מסרון שמכוון אותו למקום אחר.

*

העלילה משתרעת על פני ארצות הברית ואף חודרת למדינה השכנה – מקסיקו ולחשד של סכסוך בין כנופיות סוחרי הסמים שם.

*

המתח הנפשי משפיע על ויאט והוא מתמוטט במלון במקסיקו.

האם זה מה שימנע ממנו להמשיך ?

*

ג'ון לסקואה כותב בצורה שוטפת ואני פשוט נהנה לקרוא אותו.

העלילה זורמת, ואפילו אחד כמוני – שלא קורא מילה במילה, אלא מרפרף ומשלים את המשפטים בראש, הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים הסבוכים.

מומלץ לקריאה, במיוחד לאוהבי ג'ון לסקואה וג'ון גרישם (כן – אני מכניס את שניהם לאותה קטגוריה).

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה

*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

מה זה וינשטיין ?

*

אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.

מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…

חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.

*

*

*

לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).

*

*

קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר נוסטלגיה), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.

זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.

*

*

מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…

יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר 'ריקוד ישן' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).

*

*

יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.

בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.

איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…

*

סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.

*

מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.

ג'ק ריצ'ר–ביקורת ס…

אני אוהב לקרוא. לא שיש לי תמיד את הזמן לזה, אבל זאת בהחלט אהבה.

אחת הסדרות היותר אהובות עלי, היא של הסופר לי צ'יילד, על הגיבור שלו – ג'ק ריצ'ר.

ג'ק ריצ'ר הוא סוג של "גיבור אלמוני". לאחר שחרורו מהצבא בדרגת רב-סרן, מסתובב ריצ'ר כנווד ברחבי ארצות הברית כשכל ציודו האישי הוא מברשת שיניים מתקפלת.

*

נכון שבשני הספרים הראשונים (כרונולוגית) הוא ירש בית ורכב, אבל הוא העביר אותם לבתו של המוריש והחליט לנדוד.

*

ג'ק ריצ'ר – 195 ס"מ, 100 ק"ג, בלונדיני עם עיניים כחולות… זה התיאור שאנחנו מקבלים בכל הספרים של לי צ'יילד. לא יותר מזה – את השאר הקוראים משלימים לבד.

עד היום נכתבו כבר למעלה מ- 17 ספרים בסדרה ורובם תורגמו לעברית.

כששמעתי שעומד לצאת סרט – תבינו מה רבה היתה שמחתי, בראש אפילו ליהקתי את דולף לונדגרן לתפקיד (1.97מ')… אבל מישהו החליט משהו אחר וליהק לסרט את… טום קרוז, שלא ידוע בגובהו המיוחד (הבן אדם בקושי 1.70מ').

*

הספרים בסדרה כתובים בצורה כזאת, שרוב העלילה מתרחשת בראשו של הגיבור – מה זאת אומרת ? ג'ק ריצ'ר ניחן (בנוסף לגודלו ולכוחו) גם במוח אנליטי ובזיכרון פנומנלי. הוא מנתח ומסיק מסקנות במהירות הבזק.

זאת היתה הבעיה העיקרית בצילום ספר כזה – וראו את זה הכי טוב בסצנה שהוא יוצא מהפאב מול 5 בריונים – בספר הוא מתאר מה צריך לעשות במצב כזה – להוריד קודם את המנהיג, אחר כך עוד אחד או שניים שחושבים שהם גיבורים והשניים האחרים כבר יברחו.

בסרט הוא פשוט אומר להם את זה (קטע מצחיק לדעתי).

*

באיחור אופנתי ראיתי את הסרט.

האמת – התאכזבתי. הסרט מבוסס על הספר "הצלף" של לי צ'יילד, אבל לראות את טום קרוז (חטוב ככל שיהיה) מנסה להסתכל על כולם מלמעלה, כשהוא הכי נמוך על הסט לא מגביר את האמינות של הדמות.

כשהשריף שואל את הפקידה מי לדעתה יכול להרוג במכה אחת, היא עונה לו "הבחור מחדר 5". כשהוא שואל למה, היא מסבירה לו "אתה תראה" כשהיא מתכוונת כמובן לגדלו של ריצ'ר… טום קרוז לא ממש עונה על הקטגוריה הזאת.

שכחתי לציין שג'ק ריצ'ר (בספר) קיבל את לב הארגמן, 2 לבבות כסף ועוד אי אילו עיטורי עוז וגבורה. הוא מומחה בקרב מגע וזכה באליפות הצבא בקליעה ברובה ובאקדח.

*

אז ההמלצה שלי היא להשאיר את הספרות הזאת לקוראים, ולנסות לעשות סרטים קצת יותר אמינים, במיוחד מבחינת הדמויות.

ערב חופשי… ומאושר ?

יום חמישי, הגדולה הולכת לישון אצל חברה ובמחשבה מהירה אנחנו משכנים את הקטן אצל ההורים שלי למשך הלילה.

איזה כיף – יש לנו ערב חופשי, אחרי שבוע אינטנסיבי של טיולים בצפון (כינרת, לונה גל, חמת גדר ואפילו הגענו עד קרית שמונה). אנחנו באמת צריכים את הזמן הזה לעצמנו… קצת להיות לבד בשקט, כל הבית בשבילנו.

8 בערב, אנחנו לבד !!!!!!

מה עושים ? נוסעים ליריד כדי לקנות מתנה או שתיים וגם להחליף משהו קטן ומחליטים ללכת לסרט.

כבר שנים שלא היינו בסרט "למבוגרים" (ולא – הכוונה היא לא לסרט כחול, אלא סרט שלא צריך להתחשב בילדים כשבוחרים אותו – אתם עם הראש המלוכלך שלכם ).

הגענו בשעה 10 וחמש דקות לסינמה סיטי בגלילות, כשאנחנו מחפשים סרט שמתחיל כמה שיותר מוקדם (אינטרנט בטלפון – המצאה נפלאה), שלא ניתקע… בכל זאת צריך לקום מוקדם מחר.

לאחר דין ודברים וגם לאור העובדה שנהינו בורים לגמרי בעולם הסרטים, נבחר הסרט "רווח וכאב" עם דווין ג'ונסון (The Rock).

מתוך אתר סינמה סיטי :

תקציר הסרט "רווח וכאב"

מבוסס על סיפור אמיתי. שלישיית מפתחי שרירים מפלורידה מסתבכים בפרשיית סחיטה שיוצאת מכלל שליטה.

שחקנים : מארק וולברג, דוויין ג'ונסון, בר פאלי, רבל וילסון

במאי מייקל ביי

הפקה תסריט: כריסטופר מרקוס,

הפקה: מייקל ביי,

צילום: בן סרסין,

עריכה: ג'ואל נגרון,

מוסיקה: סטיב ג'בלונסקי.

הדבר העצוב הוא, שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ותיכף תבינו למה זה עצוב…

* אני אנסה למעט בספוילרים

בגדול, מדובר על 'בודי בילדר' שמחליט "לחיות את החלום האמריקאי". מה זה אומר ? לנצל הזדמנויות להרוויח כסף. הרבה כסף. המון כסף. איך ? עם מינימום עבודה…

הוא בטוח שהוא חכם ואפילו סוג של עילוי, אולם למעשה כל הידע שלו מגיע מסרטים שהוא ראה… (סוג של חובבן, כבר אמרתי ?)

הוא מצרף אליו לחבורה עוד 'בודי בילדר אחד', אסיר משוחרר ענק (דוויין ג'ונסון) שמצא את אלוהים בכלא וחשפנית. ביחד הצוות הלא כל כך מוצלח מנסה להרוויח כסף, הרבה כסף, המון כסף… לרגע נראה היה שהם אפילו מצליחים והם נהיים חלק מאותה קהילה שהם רצו להיות – אנשים "נורמטיבים"… אבל עם הכסף בא התיאבון. כאן אני אעצור את התיאור של הסרט, כדי באמת לא להרוס יותר מדי למי שיחליט בסופו של דבר ללכת ולראות אותו (לפי דעתי – בזבוז נוראי של 30 ומשהו שקלים).

כמו שאמרתי, הדבר העצוב הוא שמדובר על סיפור אמיתי, ומדהים אותי כל פעם מחדש רמת הטמטום (סליחה אבל אין לי מילה אחרת לתאר את מה שהלך שם) שאנשים יכולים להגיע אליה.

*

שורה תחתונה – הסרט נגמר אחרי 12 בלילה, זוגתי עצמה את עיניה חלק גדול מהסרט (לא מעייפות – בגלל הזוועות) – אה, כן – לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה… הגענו הביתה אחרי אחת והלכנו לישון… (בכל זאת צריך לקום ב- 7 בבוקר).

מצד אחד הרגשנו שלא יכולנו לבחור סרט יותר גרוע ללכת אליו, מצד שני (אם נסתכל על חצי הכוס המלאה) – הלכנו לסרט שאנחנו בחרנו מבלי שיהיה הצורך להתחשב בילדים (וזה לא אומר שלא אהבתי את 'הדרדסים').

*

מומלץ ? מאד לא, אלא אם כן אתם חובבי סרטי אימה, דם (ושוב סליחה על המילה) – טמטום.