הראש הוא קדוש…


הוא חזר הביתה מהפגישה, כמו כל יום. רק שהיום כנראה שמשהו לא עבד כמו שצריך.

יוסי פתח את הדלת כשהוא בעמידה קרבית ועיניו מבולבלות / כועסות. רינה ידעה מה עומד לקרות. זו לא הפעם הראשונה שיוסי, בעלה, חוזר כך הביתה. היא הכירה את העמידה הזאת ואת המבט הזה.

מאז שנפצע, בתחילת אוגוסט 2006, במלחמת לבנון השניה, הוא לא חזר לעצמו.

*

אלה לא היו הפציעות הפיזיות, אותן כבר כמעט ולא רואים כבר. זו היתה פגיעת הראש ממנה סבל, והיא זו שהטילה צל כבד על חייהם.

היא זוכרת את הערב הזה כאילו היא אתמול – היא ישבה לבד מול הטלוויזיה רואה חדשות, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא הסתכלה על השעון – רבע ל- 12 בלילה… מי זה יכול להיות ? היא תהתה.

"מי זה?" שאלה. "דורון" היתה התשובה. דורון ? מי זה דורון ?

היא פתחה את הדלת וקפאה במקומה. דורון היה המפקד במילואים של יוסי. לידו עמד רוני, חייל נוסף בפלוגת השריון בה שירת בעלה, והיתה אמורה לשוב מחר מלבנון.

"יוסי נפצע"… המלים האלה הדהדו בראשה והיא לא הצליחה לקלוט את המשמעות שלהן…

רגליה כמעט ולא הצליחו לשאת אותה. היא חשה חולשה והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

דורון הבחין בכך ומיהר לתפוס אותה.

"הוא ברמב"ם" הוא אמר, "רוני ייקח אותך" לשם.

את הימים שעברו לאחר מכן היא זוכרת כאילו צפתה על עצמה כמו בסרט – יוסי שוכב במיטה, בטיפול נמרץ, גופו חבוש, עיניו עצומות וצפצופים נשמעים מכל המכשירים המחוברים אליו. צינורות פלסטיק יוצאים מגופו והוא נראה ישן ורגוע…

*

פצוע במיטה

*

היא חילקה את זמנה בינו לבין הדס, התינוקת שנולדה רק 3 חודשים לפני האירוע, זה מה שהחזיק אותה שפויה במשך כל הזמן הזה, בעיקר כששכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם.

סיפרו לה שהטנק שלו קיבל פגיעה ישירה. הנהג והתותחן, שהיו בחלק הנמוך של הטנק נהרגו מיד ואילו הטען והוא הועפו אל מחוץ לטנק. הטען נפצע בינוני והוא שוכב בצפת ואילו יוסי, מפקד הטנק, נפגע בצידו הימני ומהנחיתה על הסלעים קיבל מכה בראשו. זו היתה הפגיעה החמורה ביותר מבחינתה. הרופאים – הם רק רצו להציל את חייו, לא משנה מה.

היא ישבה לידו וליטפה אותו, הרופאים גם עודדו אותה לעשות כך – ראו שכל פעם שהיא לידו, הוא נרגע יותר, הדופק נרגע ולחץ הדם משתפר.

*

אחר כך הגיע השיקום… הרופאים לא הפסיקו להגיד שהוא נס רפואי וכל כך התפעלו מההתקדמות הפיזית שלו, עד שנראה ששכחו שהוא סבל גם מפגיעת ראש לא קלה…

יוסי החלים מהפציעות במהירות, אבל לאדם ששמר על עצמו – התאמן כמה פעמים בשבוע במכון כושר, רץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכב על אופניים בשבתות בקבוצה מאורגנת, חוסר היכולת לחזור לכל זה דיכא אותו. הוא ישב בבית בוהה בטלוויזיה ונתן לחיים 'לעבור לידו'.

מעבר לפגישות העקרות עם הפסיכולוג והפסיכיאטר, שקיבל ממשרד הביטחון והנסיעות למרכז השיקום בבית החולים, הוא כמעט ולא יצא מהבית. הוא נכנס למרה שחורה וגם לא לקח את הכדורים שקיבל, למעט הכדורים נגד כאבים, שכמותם גברה ככל שעבר הזמן.

הוא התנתק מכל החברים הרבים שהיו לו לפני המלחמה, רק מעט חברים עקשנים המשיכו לשמור איתו על קשר, וגם מספרם פחת כשראו שהוא מסרב להיפגש איתם.

יוסי התבייש בגופו, בפצעיו ומחוסר יכולתו לשחזר את כושרו. גם הראש החכם שהיה לו לפני אוגוסט 2006 נפגע והוא הרגיש את זה. הזיכרון שלו, הראיה המרחבית, הסבלנות – כל אלה נפגעו לו והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, או כמו שהוא אמר לא פעם "אני לא אוהב את עצמי"…

*

רינה סגרה בעדינות ובשקט, עד כמה שיכלה, את ארון המטבח – אם הארון היה משמיע רעש קל שבקלים, יוסי היה עלול להתפרץ בצרחות…

"איך היתה הפגישה?" שאלה בהיסוס ובקול עדין, כשהיא יודעת מה תהיה התשובה, "סתם חבורה של כלומניקים שלא מצפים מעצמם לשום דבר יושבים ולא עושים שום דבר מועיל עם עצמם" השיב יוסי בכעס.

הוא לא בדיוק ידע על מי או על מה הוא כועס. לפעמים הוא כעס על עצם העובדה שהוא כועס.

"אולי תמצא משהו לעשות בזמן הפנוי שלך" הציעה רינה, כשהיא יודעת, שוב, שהיא מדברת לקיר אטום. "מה כבר אני יכול לעשות?!" השיב והכעס בקולו מתגבר. "אני כלום ! אני שבר כלי ! תסתכלי עלי !!!" את המילים האחרונות כבר צעק לכיוונה. "אני לא טוב לכלום עכשיו! מה אני אעשה ? אשב ואענה לטלפונים כל היום בתור איזה מזכירה ?! ככה את רואה אותי ?" קולו הפך למאשים, "למה נתת להם להציל אותי ? למה לא אמרת להם שינתקו אותי מהמכשירים ? אלה החיים שאת רוצה בשבילי ? בשבילנו ?" דמעות עלו בעיניו אבל הוא המשיך "והילדים ? את לא רואה שהם מפחדים ממני ?! כן ! עוד לא הרבצתי להם, וגם לא לך ! אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה. אני נקרע מבפנים." הוא הסתובב חצי סיבוב כדי להסתיר את צד ימין הפגוע שלו, "את לא יודעת שאני בוכה בלילה ומרגיש שכל מה שאני רוצה זה למות".

היא ידעה. ועוד איך היא ידעה. היא היתה שוכבת לידו במיטה ומקשיבה לקולות הבכי החנוקים, מפחדת לגעת בו, מפחדת לזוז. היא שמרה עליו עד שנרדם וקולות הבכי התחלפו בקולות השינה.

את הכדורים כבר החליפו לו מספר פעמים, הוא התמכר כבר כמה פעמים למשככי הכאבים ונגמל מהם כל פעם מחדש וכל פעם זה היה כרוך בכאבי גמילה חדשים. אבל זה נתן לו משמעות חדשה. עוד משהו לחיות בשבילו, עוד אתגר שצריך לחיות בשבילו…

*

היום הזה עוד מעט נגמר, בשביל רוב האנשים, אבל בשביל יוסי (וגם בשביל רינה) בלילה מגיעים השדים, מגיעות המחשבות – הן באות וזוחלות כמו נחשים… שקטות וקטלניות… רינה ידעה שעוד לילה היא לא תישן – היא צריכה לשמור עליו, על אהובה. היא אהבה אותו פעם, היום זה נראה כמו נצח – כשהיה בריא וחזק והיא אוהבת אותו גם עכשיו – כשהוא כועס ועצבני רוב הזמן. היא לא תיתן לו ללכת כל כך מהר. היא לא תיתן לו את הפתרון הקל ! בריחה היא לא פתרון מבחינתה !

*

יש גם ימים כאלה


*

נכון שגנבתי את השם מספר, אבל לכל אחד מאיתנו יי יום כזה שבא לו להיכנס מתחת לפוך ולא לקום לפחות לשבוע.
לחלק זה קורה יותר ולחלק זה קורה פחות.
אז זה אחד הימים האלה שלי.

*
אתמול קיבלתי בדואר את הדבר הכי מפחיד שמישהו יכול לקבל בתיבה אי פעם : הודעה על מכתב רשום….
מה זה ? מי זה ? למה זה ? מי אמור לשלוח לי ? דוח מהמשטרה ? מה כבר לא שילמתי ?
1001 שאלות שמתרוצצות בראש ומטרידות את המנוחה.

*
אז הבוקר, אחרי ששני הילדים כבר בגן ובבית הספר, השעה 07:40 ואני עומד ראשון, בחיל וברעדה, מול סניף הדואר שאמור להיפתח בשעה 8.
0800 על השנייה אני ניגש לפקידה וביד רועדת נותן לה את הפתק. "רק תחתום פה שקיבלת" היא אומרת בקול מונוטוני שמזכיר לי רובוט. קישקשתי איזה שירבוט, הצגתי תעודה מזהה (שבטעות אני לא אקח את הדוח המשטרתי של מישהו אחר) וקיבלתי לידי מעטפה שמנה.

*
את הדרך הביתה (בהליכה) עשיתי כשאני קורא מילה במילה ומתעכב על כל אות ופסיק מהמכתב שנשלח אלי – מהיכן ?! המכון הרפואי לבטיחות בדרכים…

*
המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (או בקיצור – מרב"ד) נמצא ברחוב הארבעה 12 בתל אביב ומגיעים אליו אנשים רבים – כאלה שרוצים להוציא רשיון למונית, לאוטובוס או לרכב כבד וגם נכים – נכים פיזית שצריכים אביזרים מיוחדים ושם בוחנים אם הם מסוגלים לנהוג במצבם או נכים "בראש" כמו שנקרא שבאים להיבדק ולראות אם הם מתאימים לנהיגה על כבישי ישראל.

*
מאחר ועברתי תאונת דרכים לפני מספר שנים ונפגעתי בראש, גם אני נאלצתי להיבחן במרב"ד.
עלות הבחינה נעה בין 700 ל- 800 ₪ וכדאי להגיע מוקדם בבוקר כי התור הוא עד הערב.
את הזימון למבחן מקבלים לשלושה חודשים מאוחר יותר (יש עליהם לחץ) ואת התשובות כחצי שנה לאחר מכן.

*
אז להלן התשובות : לאחר שיחה עם פסיכולוג קליני, הוא לא ממליץ לקחת לי את הרשיון (יש לי את זה שחור על גבי לבן).
לאחר השיחה עם הפסיכיאטרית – היא לא ממליצה לקחת לי את הרשיון, אבל היא מעבירה את ההחלטה לוועדה פנימית.
לכאורה, יש לי סיכויים טובים שלא יקחו לי את רשיון הנהיגה… לכאורה….

*
החלטת הועדה הפנימית – נראה לנו שהנבדק נמצא במצב שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ובעל אישיות מסוכנת לנהיגה בטוחה (???)
איך הם הגיעו לתשובה הזאת ?! או במילים אחרות – WTF ?

*
רק כדי לסבר את האוזן – יש לי רישיון נהיגה משנת 1993 בערך, למעט תאונת האופנוע שעברתי (שהיתה במסגרת עבודתי כשוטר ביחידת האופנועים ולא נמצאתי בה אשם), לא עברתי תאונות דרכים. אין לי דוח תנועה אחד אפילו (סליחה – דוח חניה מלפני שלוש שנים).
אני נהגתי עשרות אלפי קילומטרים גם ברכב וגם על אופנוע, ואני ! אני לא כשיר לנהיגה בטוחה ?!
אני יכול לצאת עם ההוא שקיבל את ההחלטה לכל מקום בארץ ולהראות לו 4 אנשים בדקה (ואני לא מגזים) שלא ראויים לנהוג כי הם מסוכנים לעצמם ולסביבה. ולי הם לוקחים את הרישיון ?!
מאיפה זה בא ?

*
מחר יש לי פגישה עם עורך דין וכנראה שאני אערער על ההחלטה הזאת, או בכל אופן – אנסה. יעלה כמה שיעלה אבל רשיון נהיגה זה דבר חשוב ואפילו נחוץ והכרחי במדינתנו הקטנטונת, שלכל מקום צריך לנהוג. עם כל התחבורה הציבורית המפותחת, אי אפשר היום להסתדר בלי רשיון נהיגה.
אז… פרטים בהמשך.

*