כאב בלתי נראה

אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

להשתזף בצל / אבי מאיר – ביקורת קריאה

אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.

הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.

הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.

למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).

גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.

אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".

מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?

בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.

תגובת קרב

הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה

יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.

אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.

את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.

הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב

מהעמוד האחורי של הספר:

"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".

אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.

על קנאביס וצמחים אחרים

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון למסיבת פורים וקסמן עמד בפינה מבויש, זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים. "חשבתי שאתה בהודו" אמרתי לו "אני בהודו" הוא אמר "וגם אתה עכשיו בהודו אתה לא מרגיש מוזר?! אנחנו כאן אורחים לרגע הבט סביב, זאת לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?" "אני מקשיב" אמרתי לו "וזה באמת שיר לא מוכר" "נכון מאד" אמר לי וקסמן – "זמנך עבר"…

ולמה בחרתי להתחיל עם השיר המדהים הזה שיצא בדיסק משנת 87' ? כי את אותו וקסמן שאהוד בנאי שר עליו, יצא לי לפגוש לפני מספר ימים. מתברר שהם נפגשו בצבא, בשל"ט ובתעלה ביום כיפור. בשנת 74' הם נפגשו ממש במקרה כשניסו לפרוק את זוועות המלחמה באמסטרדם בסדנאות יוגה למיניהן. כמה שנים מאוחר יותר הם נפגשו שוב, הפעם בקומונה שאורגנה ע"י אחד מוותיקי ראש פינה – לוליק שמו, וחיו כשנה ביחד. מאז הם בקשרים פה ושם. אז מי זה הווקסמן הזה ? ד"ר יעקב וקסמן (ד"ר לביולוגיה). את מוחו המבריק גילו כבר בגיל צעיר – בסביבות גיל 13 התחיל ללמוד ב- "נוער שוחר מדע" במכון ווייצמן ונמשך לפקולטה לחקלאות. * את הפוסט דוקטורט השני שלו, עשה באוניברסיטת וירג'יניה ולאחר כשנה וחצי שב לארץ לסעוד את אימו שסבלה מסרטן המעי הגס. מאחר ומשפחתו נושאת את הגן, החליט להילחם במחלה בדרכים טבעיות, תוך שהוא רותם את הידע שלו בביולוגיה ובוטניקה לעניין. הוא גילה שנבטים ונבטוטים מסוגים שונים יכולים לסייע במניעה וריפוי של סרטן, מחלות לב, הסתיידות עורקים, סכרת, השמנה, פרקינסון, ועוד ועוד. הוא מקפיד לשתות בבוקר כוס של מיץ נבט חיטה. היתה תקופה בה הקים חוות גידול של נבטים ונבטוטים במטולה, בשם "הר-נבט", אולם החווה הפסידה כספים ולבסוף נסגרה. * אז מה עשה ד"ר וקסמן (או יעקב – כפי שהוא מתעקש שאקרא לו) למענינו, שהוא "זכה" להיכנס כפוסט לבלוג שלי ? להיות חבר של אהוד בנאי כבר שנים זה עוזר, אבל לא מספיק… ד"ר וקסמן היה קשור לחברה שנקראת "תיקון עולם", ספק הקנאביס הרפואי הגדול בארץ. הוא מבין פורצי הדרך ואחד האנשים המוסמכים בארץ בכל הנושא של קנאביס רפואי (ולא נשכח את מקומו של פרופ' משולם, שקיבל פרס ישראל על פועלו) * קצת על צמח הקנאביס

הקנאביס הוא צמח בעל סגולות רפואיות ייחודיות, ומתייחס לחלקי הצמח המיועדים למרפא האיכות הרפואית נקבעת על ידי מספר גורמים אופן הגידול האורגני, שמירה על רמת אחוזים גבוהים של חומרים פעילים, השבחת זנים תוך בדיקות מעבדתיות שוטפות ובעיקר התאמה וייעוד זנים למחלות שונות בשיתוף עם המטופל. עד לשנות ה – 30 של המאה הקודמת תרופות אשר הכילו תמציות של הצמח היו חלק מהפארמקופיאה העולמית, רק ב – 1937 הופסק השימוש הרפואי בקנאביס בארה"ב. באירופה השימוש  הרפואי במוצרי הקנאביס נמשך עד תחילת שנות ה – 70. בצמח קיימים 462 חומרים, ביניהם זוהו יותר מ – 100 קנבינואידים, פלוונואידים, וטרפנואידים. הקנבינואיד ה"מפורסם" ביותר הוא ה – THC , שזוהה ובודד לראשונה בשנת 1964 במכון וייצמן על ידי פרופ' יחיאל גאוני ופרופ' רפאל משולם (מורהו של ד"ר וקסמן), שקיבל את פרס ישראל על חקר הקנביס. זנים שונים של קנביס מכילים אחוזים ויחסים שונים של החומרים הפעילים. * הקנבינואידים העיקריים הצמח הם:

THC

הוא החומר הפעיל העיקרי בצמח הקנאביס, מולקולה ממשפחת הקנבינואידים, האחראי העיקרי לאפקט הממסטל של הצמח,משכך כאבים ומגן על העצבים, נקשר באופן זהה לרצפטורים CB1 ו CB2

CBD

לא ממסטל, ממתן את האפקט האופורי של ה – THC , מקל בזעזועים, דלקות ובחילות.

CBN

נמצא בכמות קטנה בצמח טרי אך בעיקר פרוק ראשוני של ה – THC , הרמה של ה – CBN עולה בזמן שרמת ה – THC יורדת, בעל אפקט אופורי קל ובעיקר מרגיע. (מתוך האתר של תיקון עולם).

* ד"ר וקסמן חבר משנת 94' ב- 'עלה ירוק' ומקבל קנאביס רפואי ברשיון משרד הבריאות. הוא גם "לקח על עצמו" את כל נושא תיק הקנאביס הרפואי בארץ. בין השאר, הוא נטל חלק במציאת זן קנאביס אשר רמת ה- THC שלו נמוכה מאד (יחסית) ואילו רמת ה- CBD שלו גבוהה (יחסית) – כלומר צמח קנאביס שכמעט ולא ממסטל, ללא תחושת "היי" וללא "מאנצ'יס" אך עם זאת המשתמש מקבל את כל הדברים החיוביים מהצמח – סיוע בהעלמת סיוטים לסובלים מ- PTSD, מלחמה בתאים סרטניים, משכך כאבים, מרגיע שרירים לחולי פרקינסון והרשימה עוד ארוכה. * בינתיים, בימים אלו, מתמקד ד"ר וקסמן בגידול הנבטים האורגניים ומחפש דרך להפיכתם לקפסולות.