יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

גליתא

כשחיפשתי מה לעשות בירושלים, מצאתי את חוצות היוצר – שם נהנינו מהופעה של מוקי – עם שירים חדשים וישנים – ואולי זה המקום לבקש ממנו סליחה בשם הקהל, שעזב את המושבים לפני שההופעה הסתיימה…
אבל זה היה ביום חמישי ולנו נשאר יום שישי שלם בירושלים רבתי לחפש כיצד להעסיק את הפרחחים הקטנים (לא ממש פרחחים וגם לא ממש קטנים). יום שישי על הבוקר נסענו למוזיאון המדע – אבל זה כבר לפוסט אחר (יגיע בהקדם, אני מבטיח) ומשם נסענו לנו לקיבוץ צובה ליד מבשרת (לא שאני יודע איפה מבשרת נמצאת – חוץ מזה שהיא בירושלים… ולעבור שם סדנת שוקולד…

ג'יפ ג'וק

יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.