פני הזמן–רשמים מתערוכה קצת אחרת


*

מאז ומתמיד ידעתי שדוד שלי, יגאל, הוא אדם מוכשר. אפילו מוכשר מאד.

IMG_9878.jpg

אבל אני חושב שרק אתמול, כשפתח את התערוכה בבית יהודי , ניתנה לי הזדמנות להבין את גודל הכישרון הזה…

*

ידעתי שהוא מנגן בגיטרה וגם ליווה כמה זמרים בעבר, אבל לראות אותו "בפעולה" עם חני ליבנה היה משהו מרגש.

*

*

יגאל תמיד אהב לצייר, ועכשיו ניתנה לו ההזדמנות להציג חלק מיצירותיו בתערוכה צנועה.

לדבריו, מה שהוא מנסה לתפוס בציור זה את ההבעה, בעיקר בפנים… אפשר לראות שלכל ציור וציור יש את ההבעה שלו – אם זה בקמטים, אם זה בעיניים או בכל קו אחר, כאשר נדמה שלפני כל משיכת עפרון היתה מחשבה כבר על הקו שיבוא אחריו.

חלק מהציורים שהוצגו בתערוכה

חלק מהציורים שהוצגו בתערוכה

ובהחלט אחת התמונות האהובות עלי, היא התמונה של סבי המנוח, שצוירה בשנת 1975 –

סבא

*

דרך פעילותם הענפה ורבת השנים של יגאל ושל אשתו רעיה, בעיקר בתחום החינוך, הזדמן להם להכיר מספר לא מבוטל של אנשים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם מפורסמים פחות.

בין הנוכחים בתערוכה יכולנו למצוא את יצחק (בוז'י) הרצוג, נחמן שי, , אפרים לפיד, ועוד כמה שעלו לברך באופן אישי…

אפרים לפידיצחק (בוז'י) הרצוג ורעיה המאירנחמן שינינו אבסדזה

*

בסיום השמיע לנו יגאל יצירה של איסק אלבניז – אסטוריאס, שנכתבה במקור לפסנתר ולצערי לא הספקתי להקליט את הביצוע שלו…

*

לסיכום – היתה תערוכה שונה מזו שאני מגיע אליהן בדרך כלל. חוץ מהעובדה שהאמן המציג הוא דודי וזו היתה סיבה למפגש משפחתי מרענן, ראיתי חלק מהאנשים איתם עבדו יגאל וזוגתו רעיה במהלך השנים, שמעתי את יגאל מנגן וראיתי את הציורים המדהימים שלו.

גם נדב (בן ה- 5) אמר שהיה יפה – גם הציורים וגם המוזיקה.

נדב ליד ציור

*תחי

*

 

יושב על הגדר–לא מה שנשמע


הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – ,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת היא של הצלם .

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

גדרות

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

חדוות היצירה–רות צרפתי


המוזיאון לאומנות ישראלית

כל מי שקרא את הפוסט שלי על התערוכה , יודע שהיו שם 4 תערוכות במקביל.

התערוכה הראשונה שכתבתי עליה היתה של סשה אוקון, בפוסט , ואילו התערוכה השניה שאני רוצה לכתוב עליה, היא של האומנית המנוחה – .

*

קישור לויקיפדיה על רות צרפתי.

*

רות צרפתי היתה אמנית רבגונית שפעלה באותה מידה של כישרון והצלחה בתחומים רבים ושונים. בתערוכה המוצגת במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן מיוצגים רק שני תחומי יצירתה העיקריים : פיסול וציור. המבקר בתערוכה יגלה לבטח בין הפסלים רבים המוכרים לו מתצוגות קודמות, אולם רובם של הציורים והרישומים מוצגים כאן בפעם הראשונה. כל היצירות המוצגות בתערוכה הושאלו מהעיזבון שהורישה האמנית לבתה חגית עמרם שטרנשוס. חלק מן הפסלים מוצג בקביעות בבית האמנית, שבו מתגוררת היום משפחת עמרם.

(מתוך ההקדמה בספר על רות צרפתי – המוזיאון לאומנות ישראלית)

*

אני באופן אישי התחברתי מאד לפסלים (רובם של תינוקות), יותר מאשר לרישומים הרבים שהיו על הקירות.

פסלים

ההבעה של הדמויות, כמו גם התנוחות המוזרות – שכאילו נלכדו בעדשת מצלמה בדיוק באמצע תנועה, נראו פשוט מהממים בעיני.

גם מהיצירות התלויות על הקיר התרשמתי, ונודע לי שהיא עבדה, בין השאר, עם ואיירה את הספר, אחד מאלה שגדלתי עליהם – "הביצה שהתחפשה". ספר חובה לדעתי, לכל גיל.

*

אני לא אשב ואכתוב לכם את כל קורות חייה, זה יכול לקחת דפים שלמים ולא כולם מתחברים לביוגרפיות (עד כמה שהן מרשימות).

מה שכן – רות צרפתי (1928 – 2012), היתה אחת האמניות היותר גדולות שקמו לנו במדינה הזאת והתערוכה הזאת משקפת חלק קטן מיצירותיה – רק ציורים ופסלים וגם זה חלק קטן מהם.

בתערוכה לא מופיע מגוון הבובות שיצרה (ואף זכתה בפרסים בתערוכות בין-לאומיות).

*

מומלץ בחום לכל המשפחה.

*

אומנות או פורנוגרפיה ?


*

הזדמן לי לא מזמן להגיע ל ברמת גן. כן – יש דבר כזה.

מ- 15 באוקטובר (2013) למשך 3 חודשים יציג המוזיאון 4 תערוכות, של 4 אומנים ישראלים (חלקם ידועים יוצר וחלקם ידועים פחות) – באולם הראשון מציג , צייר שעבודותיו בתצוגה זו עוסקות בשלושה דברים עיקריים : גוף האדם, מיניות וטכניקה.

סשה אוקון - גבר ואשה

התמונה הזאת, שנקראת 'גבר ואשה' תפסה את עיני. ממבט ראשון נראה כאילו האישה סובלת, אולם מבט מעמיק יותר מראה את ההנאה שהיא חווה (מישהו אמר BDSM ?)

ניתן לראות את ידה השמאלית מונחת מתחת ללחיה ופניה אומרות עונג צרוף, שלא לדבר על הגבר "המכה" שאי אפשר שלא לראות שהוא נהנה.

בחרתי לפתוח דווקא בתמונה זו – האם תמונה כזאת במוזיאון היא אומנות, או שמא פורנוגרפיה לשמה ?

*

למשל בשתי התמונות הבאות ניתן לראות את ההבדל בין בריחה מוצלחת לאחת שלא עלתה כל לו יפה…

עד כמה בן אדם מוכן להקריב על מנת לברוח מ… משהו ?

לקפוץ מקצה צוק כשהוא לא לובש דבר על גופו ? לקפוץ לתוך שמים סוערים כאשר יש רק שביב תקווה מפציע בין העננים.

בריחה

*

אני לא מתיימר להיות מבקר אומנות. לא למדתי אומנות וכל מה שיש לי זו החוויה האישית שלי והעוצמה שאני מקבל כשאני צופה בציורים.

*

בשלושת הציורים הבאים נראה כיצד מתמודד אדם עם "רכיבת" האישה עליו

האסוציאציות שעולות כאן הן רבות וכל אחד יכול יכול להזדהות עם תמונה אחרת… לא סתם הן אחת ליד השניה.

*

עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם (כל אחד בתוכו) – "האם לצייר אנשים עירומים או עירומים למחצה זו פורנוגרפיה או אומנות ? והיכן עובר הקו ?

אני לא אמשיך ואלאה אתכם בפרטים ובתמונות (ספוילר), אבל בתור התצוגה הראשונה שנכנסים אליה במוזיאון, מקבלים ממש "בום" לפנים מהעוצמה שהציורים הגדולים האלה (3 מטרים על 1.60מ' כל אחד) מקרינים מהקירות.

בספר שהוצא ע"י המוזיאון מתוארים הציורים ונראות גם הסקיצות שלהם כמו גם התמקדות בפרטים מתוך הציור.

*

לגבי שאר התצוגות, הן יגיעו בפוסטים הבאים.

בכל מקרה – מומלץ בחום.

ימין ושמאל רק חול וחול (פעם שניה)


אתמול מתקשרת אלי ידידה שלי ושואלת בשיא הנונשנלנטיות "יש לי שתי הזמנות זוגיות לתערוכת 'אגדות בחול' במוזיאון ארץ ישראל. רוצה ללכת ?"

איזו שאלה בכלל…. ב ר ו ר ! ! !

7 בערב, קילחנו את הילדים, העמסנו אותם על הרכב ויצאנו תל אביבה.

בשעה 1945 החנינו את הרכב בחניון של מוזיאון א"י (20 ₪ לחנייה חד פעמית ללא הגבלת זמן) ושמנו פעמינו, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים לעבר מגרש התצוגה.

תערוכת אגדות בחול

*

בכניסה קיבלו את פנינו הנסיך הקטן (יחד עם הפיל בתוך נחש הבריח והכבשה המפורסמת) מצד ימין ויונה בבטן הלווייתן בצד שמאל.

הנסיך הקטן

השנה התמקדה התערוכה בסיפורי ילדים וסיפורים מהתנ"ך, כאשר הצטרפו אליהם גם גיבורי העל של חברת מארוול (הענק הירוק, ספיידרמן, ת'ור, איירון-מן וקפטן אמריקה).

גיבורי מארוול

גיבורי מארוול

גיבורי מארוול

מי לא היה שם – טרזן וג'יין על הפיל, פטר והזאב (עם מוזיקה מהמחזה), דוד וגוליית, שלמה ומלכת שבא, אליס בארץ הפלאות, במדינת הגמדים (גם עם המוזיקה).

טרזן וג'יין

טרזן וג'יין

פטר והזאב

פטר והזאב

התערוכה פתוחה רק בערב כדי שנוכל להתרשם מהתאורה המיוחדת שנמצאת שם.

הילדים (וגם אנחנו) התלהבנו ועברנו מפסל לפסל, מסתכלים ביראת קודש ממש על 'חול ים פשוט' שהפך בידיים של עשרות הפסלים מהאקדמיה לפיסול בחול של הולנד ליצירות אומנות של ממש.

*

חבל שאין לי מספיק מקום להכניס את כל התמונות של כל הפסלים שצילמתי.

שמשון הגיבור

שמשון הגיבור

שלושת המוסקטרים

שלושת המוסקטרים

*

מאחר וזה היה הערב הראשון של המופע המדהים הזה, שלקח חודש לבנות אותו, עלו על הבמה – ראש העיר ת"א, שגריר הולנד בישראל ועוד מכובדים מהמוזיאון עצמו.

היה לי חבל מאד שרוב הקהל לא ממש הקשיבו לנאומים (שבאמת לא היו ארוכים) ולכל התודות לאומנים.

כמו שרון חולדאי אמר – ההולנדים הצליחו למכור קרח לאסקימוסים, או במקרה שלנו – חול לעיר שנוצרה מתוך החולות.

*

היה מדהים. הסתובבנו שם כשעה וחצי עם הילדים ונהנינו מכל רגע.

התערוכה פתוחה מ-1  ביולי עד 26 באוגוסט 2013 בשעות 1900 עד 2300 (למעט ימי שישי וערב תשעה באב).

סילביה / רם אורן – ביקורת קריאה


האמת היא שאני לא מחסידי רם אורן.

מודה ומתוודה שאם נופל לידי ספר שלו אני מעדיף שלא לקרוא אותו, או אם כבר אני קורא – זה אך ורק בשביל להעביר את הזמן.

הגיע לידי הספר 'סילביה – חייה ומותה של סוכנת מוסד', שנכתב ע"י רם אורן בהשתתפות מוטי כפיר, שהיה מפקד בית הספר למבצעים של ה 'מוסד'.

סילביה

הספר מתאר את חייה של סילביה רפאל – צעירה חצי יהודייה (אביה יהודי ואימה מעולם לא התגיירה), ילידת 1937, שעלתה מתוך ציונות לארץ בשנת 63' והתגייסה לשורות ה 'מוסד' בגיל 27.

הספר מתאר במקביל את חייה שלה ואת אויבה המר (ואויבה של מדינת ישראל) עלי חסן סלאמה, המכונה 'הנסיך האדום', שהיה בכיר בארגון ה- 'פת"ח' וממקימי 'ספטמבר השחור', ואבי אירוע החטיפה והרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

בספר מתוארים חייהם של סילביה ושל עלי, כשהם מתחמקים ורודפים אחד מן השניה.

*

סילביה קיבלה זהות שאולה של צלמת עיתונות אנטי-ציונית קנדית בשם פטרישיה רוקסברג וביצעה עשרות פעולות ברחבי אירופה ובמדינות ערב.

סילביה רפאל

בעקבות רצח 11 הספורטאים במינכן, נפתח מבצע 'זעם האל' ובו, באישור ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, נרדפו וחוסלו אחד אחרי השני מבצעי ומתכנני הפיגוע, חברי 'ספטמבר השחור'.

שיאו של המרדף (ושל הספר) הוא ב- 21 ביולי 1973 בעיירה לילהאמר בנורבגיה, שם נרצח, עקב טעות בזיהוי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני בשם אחמד בושיקי. משטרת נורבגיה עצרה את חברי החוליה והם נידונו לעונשי מאסר כבדים.

*

סילביה נפטרה בשנת 2005, בגיל 67 מלוקמיה בדרום אפריקה, שם גרה עם בעלה הנורבגי. היא קבורה בבית העלמין של קיבוץ רמת הכובש ועל מצבתה חרוט "אהבתי את ארצי בכל מאודי ובבוא יומי אל עפרה תשיבוני…" ולידו סמל ה- 'מוסד'.

*

הסיפור מעניין. מרתק אפילו. אבל לצערי, במקרה זה הסופר עושה לו עוול. הספר יצא בשנת 2010 אבל נדמה כאילו הוא נכתב בשנות ה- 70'. הכתיבה לא סוחפת ולפעמים אף משעממת.

אין ספק שנעשתה כאן עבודה מאומצת של איסוף נתונים גם על ה- 'מוסד', גם על סילביה רפאל וגם על אירגוני הטרור- ה- 'פת"ח' ו- 'ספטמבר השחור' ועל אנשיהם ובעיקר על הבכירים שבהם.

*

הספר מומלץ למי שמעוניין לקרוא ספר הסטוריה מעורב בסיפור אישי נוגע ללב של אחת הלוחמות המנוסות של ארגון הביון של מדינת ישראל.

אולם לחובבי רם אורן הספר יהווה, לטעמי, אכזבה.

צילום – לא מה שחשבת


"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.