מבעד לעיניו של תומר בכר

את הפוסט הזה בקשו ממני במיוחד לכתוב.
אז אם יהיה לזה ריח של פוסט שיווקי – אני מתנצל מראש – אבל אחרי שפתחתי את אוסף הצילומים הזה – התאהבתי. התאהבתי בעבודה של תומר, התאהבתי ביכולת שלו לקום ולנסוע לכל נקודה בעולם לשם… אהבת הצילום.
זה לא ספר רגיל, זה גם לא ספר צילומים של עוד איזה ארחי פרחי – הספר הפך להיות ספר זכרונות מחד ותרומה לקרן למלגות מאידך…

אלבום תמונות דיגיטלי

זוכרים פעם… שהתמונות היו ממשיות ועשויות (לרוב) מנייר ?

היינו לקוחים את הדבר הזה שנקרא "פילם" לחנות מיוחדת ושם היו מפתחים לנו אותו…

ואז היינו יושבים עם שקית מלאה בתמונות כאלה (8X13 או 10X15) וממיינים את הטובות יותר והטובות פחות, והיינו מתבאסים על התמונות ש- "בזבזנו"…

גלקסי טאב 3

זהו. לאט לאט אני מתחיל להתיידד איתו.

נכון, בהתחלה היו לנו קצת קשיי שפה ודיסקומוניקציה קלה, אבל הכל מתחיל להשתפר – ולטובה.

*

נתחיל מההתחלה – כזכור, אני הצטרפתי לקבוצת Samsung Mob!lers והמכשיר הראשון "שהפילו" עלינו היה הסמסונג גלקסי S4 (הזכור לטובה בעיקר בזכות המצלמה המדהימה שלו ומהירות המעבד).

*

*

עברו חלפו להם מספר שבועות וקיבלנו בהשאלה מכשיר חדש "חם חם" מהתנור –  Samsung Galaxy Tab3.

*

עכשיו תגידו לי את האמת – למי מכם אין Wi-Fi בבית ? שירים יד… אני מאמין שלרובכם יש. הרי מי שיש לו אינטרנט, יש לו ודאי גם אינטרנט אלחוטי בבית. נכון ? לא !

אני מרים יד – הכי גבוה ! לי אין WiFi… למה ? איך ? כמה ? מדוע ? כיצד ? סיפור ארוך… (שבוע הבא כבר יהיה לי).

כשעברנו לגור בבית השכור שאנחנו גרים בו עכשיו, אמרנו לעצמנו – לכל אחד מאיתנו יש מכשיר טלפון נייד עם חבית גלישה כמעט בלתי מוגבלת ודקות שיחה בארץ ולחו"ל גם כמעט ללא הגבלה.

לכל אחד מאיתנו יש טאבלט משלו – לי יש lenove ולזוגתי יש Galaxy Tab1 – שניהם 3G עם גלישת אינטרנט. אז בשביל מה לעשות גם קו בבית ?!

מה הבעיה עכשיו ? הגלקסי טאב 3 שקיבלנו הוא Wi-Fi בלבד… אופס…

טוב, אני לא יכול להגיד שלא ידעתי – אפילו שאלתי מראש…

אז צריך להתארגן – מה עושים ? בבית רוב הזמן הטלפון הסלולרי משמש כמודם אלחוטי ובעבודה יש לי אינטרנט אלחוטי במהירות של (כמעט) 100Mb – אז מסתדרים.

*

נעבור למכשיר עצמו ? נראה לי שהגיע הזמן…

טאבלט בגודל של "8.1 (מאד מזכיר את ה- Galaxy Note גרררר….), בצבע לבן, קליל (הרבה יותר מהלנובו שלי שחיברתי לו גם מקלדת).

אם מישהו רוצה את המפרט המלא, אפשר לראות אותו בלינק כאן.

אבל בינתיים, מעבר למעבד הכפול ולמסך ה- TFT, מה כן יש בו שאין באחרים ?

זוכרים את הפוסט שלי על הגלקסי S4 ?

למי שלא, הנה הקישור.

אז בגלקסי S4 היתה אפליקציה שהגניבה אותי כל פעם מחדש. שליטה במוצרי חשמל באמצעות אינפרא אדום.

מתברר שגם בטאב 3 יש אפליקציה כזאת, רק שכאן היא נקראת Smart Remote ונראית כך :

אח… לשבת עם הטאב, להדליק את המזגן, לכבות את הטלויזיה ואת הממיר… רגע – למה לכבות ?

כי הטאב 3 (שאנחנו קיבלנו בכל אופן) הגיע עם האפליקציה SmartVOD

עם האפשרות לראות סרטים, סדרות, תכניות – מה שרק רוצים. עם חיבור אוזניות אני כבר לא שומע "תנמיך את הטלויזיה – אני רוצה לישון" – אני פשוט יושב לי במיטה ורואה סרט לעצמי – מגניב בטירוף.

עוד אפליקציה שיש בגלקסי S4 וגם כאן – זוהי אפליקציית "אלבום סיפור"

זוהי אפליקציה שבעצם לוקחת את התמונות שצולמו ומכניסה אותן למעין ספר, כולל עריכה של התמונות ובניית קולאז'ים.

משהו משגע. רק צריך קצת סבלנות לעבוד איתה.

*

אז עד כאן הסקירה שלי להיום.

מקווה שנהניתם, אם כן – ספרו לי וגם אם לא – ספרו לי.

עו"ד לענייני גירושים… מצחיק על הבמה

להרגע ! אני לא מתכוון להתגרש !

עכשיו אפשר להתחיל :

עו"ד לענייני גירושין עומד על הבמה

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה… ובכן – זה לא רחוק מזה.

הוזמנתי להופעה של עו"ד בני דון-יחיא – מתוך ויקיפדיה.

עורך דין (ועוד לענייני גירושין) – הופעה… סטנד-אפ… לא ממש מסתדר בראש.

*

יום שישי אני מקבל טלפון – "מחר בערב אני יודע שאתה לא עושה כלום אז אתה וזוגתך באים איתנו לראות הופעה!"

זאת לא ממש היתה בקשה… אז באנו! (וממש לא הצטערנו – תיכף גם תבינו למה).

כמו שאמרתי, בני הוא עורך דין לענייני גירושין כבר הרבה זמן. הוא גם גרוש בעצמו מעורכת דין (פולניה) גם כן לענייני גירושין – מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגשש…

*

טובים השניים

*

היכל התרבות בראשון לציון, אולם לא גדול, על הבמה פסנתר כנף שלידו מתיישב אילן. הוא מתחיל במחרוזת שירי אהבה ויש לו גם תפקיד פעיל בקטעי הקישור.

בני נכנס לבמה, מציג את עצמו ושואל מדוע לא אוהבים עורכי דין. הוא לא מחכה לתשובה ואומר ש – 95% מעורכי הדין מוצאים שם רע לכל השאר…

לוקח לקהל שניה לקלוט…

הוא מנהל סוג של דיאלוג עם הקהל, אבל מה לעשות, גברים שבאים עם הנשים שלהם לא יענו תשובות אמיתיות… אהמ… בוודאי שלא אם הם רוצים לישון במיטה ולא בסלון…

הוא שואל את הקהל שאלות שגורמות לו לחשוב (וברוב המקרים להשאיר את התשובות האמיתיות אצלו – במיוחד אצל הגברים)… באמת שמתי לב שרוב העונים הן בעצם עונות…

לפתע הוא קורא לאורח מיוחד – לטנור הישראלי (ממוצא רומני) גבי שדה.

בני דון יחיא וגבי שדה

*

גבי שדה, בן אדם מרשים, כמעט וגונב לבני את ההופעה עם קולו המדהים (הוא לא ממש היה צריך את המיקרופון), הוא התחיל במחרוזת שירי אהבה וזוגיות, המשיך בסיפור קצרצר על חייו ושר את אחד השירים המפורסמים של פברוטי (שהיה מורה שלו).

הוא ממשיך במספר שירים שגורמים לקהל (ולי בעיקר) צמרמורת של התרגשות ורעד בלב, ומסיים בשני שירים מדהימים – 'הפרח בגני' (זוהר ארגוב) באיטלקית (?!) ושירו של יהורם גאון – 'איפה את אהובה'.

לחץ על התמונה לשמיעת השיר

גבי שדה בשיר חיוכים

(אני צריך לזכור ללכת להופעה שלו…)

*

בני הוא חובש כיפה ולא מתבייש לצחוק על הרב השכונתי (זה שרב עם כל השכונה), על דוסטויבסקי שכתב את 'הגט ועונשו' ולשחוט עוד כמה פרות קדושות בדרך.

על הבמה

הוא צוחק על הכל ועל כולם – על עורכי דין, על פולנים (ובעיקר על פולניות), על תימנים, על רומנים, על האינפנטיליות של הגברים, על האמת והשקר במוסד הנישואים (שהוא חסיד גדול שלו – לא של השקר – של המוסד), על היכולת המופלאה של גברים להעמיד פנים שהם מקשיבים ולבסוף גם על מוות.

והכל בהומור ובשנינות.

*

הקהל משתף פעולה עם בני וממש נסחף – גם לסיפורים המצחיקים וגם לכמה סיפורים מצחיקים קצת פחות, שלא לומר עצובים. אבל "סיפורים מן המשרד" זוהי פיקנטריה טובה והקהל (וגם אני, כמובן) בעיקר מתגלגלים מצחוק.

בני, עם הקול הנעים והפנים הטובות, משתף גם כמה חוויות אישיות – בעיקר מהגירושים שלו, אבל גם מחתנו התימני ומבית הספר של ילדיו.

*

בסוף נשארים המלאכים

*

שורה תחתונה – 'טובים השניים' – עו"ד בני דון-יחיא.

מופע מומלץ לרווקים, רווקות, למי שבדרך לחתונה וגם למי שבדרך לגירושים… וגם למי שרוצה לצחוק על כולם ומכולם.

שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת

יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

רשמים מישיבת מועצה

היום נכחתי בישיבת מועצה (שלא מן המניין) שזומנה ע"י חברי האופוזיציה, וכללה, בעיקרה, את ההתנהלות מול תאגיד המים.

במילה אחת איך אני מתאר את הישיבה – "ההצגה הכי טובה בעיר" (וזה אם אני סרקסטי בצורה יוצאת דופן…).

מה שהיה שם, מנקודת המבט שלי, זה פשוט צחוק מעבודה !

רגע רגע רגע… בואו נתחיל מההתחלה.

אני תושב כפר יונה כבר כמעט 7 שנים.

בתקופה האחרונה לא נראה כל כך מה שקורה בכפר – בכל מיני אופנים, והחלטתי להיות קצת יותר מעורב.

אם זה אומר ללכת לפגישות ביתיות עם חברי מועצה (בעיקר מהאופוזיציה), ואם זה אומר ללמוד קצת יותר את החומר של מה שקורה מסביבי..

אני חושב שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי על עמותת 'פני מאיר' – שגם היא חלק מהבעיה פה בכפר (מבחינתי).

אבל הפעם זה לא על העמותה, לא על ש"ס, לא על יחסי דתיים חילונים / ערבים יהודים / נשים גברים.

הפעם הפוסט הוא אך ורק על הרגשה סובייקטיבית (אם זה כולל עוד כמה אנשים זה כבר הופך להיות נכון… לא ?!)

אז לשולחן האופוזיציה הגיעו תלונות על התנהלות, כביכול, בלתי תקינה של תאגיד המים – המוקד הטלפוני הוא בכלל בכרמיאל והוא לא מסונכרן עם השלוחות פה באזור (לא רק בכפר יונה אלא גם בקדימה צורן), סבך בירוקרטי במענה לטלפון, חיובי מים גבוהים באופן תמוה שאינם מטופלים ע"י המוקד, איומים בניתוק אספקת המים, ריח רע (מאד) שעולה מנקודת שאיבה של שפכים באמצע שכונה ועוד ועוד תלונות מתלונות שונות.

הישיבה התנהלה בפני קהל (הגיעו כ-50 איש בערך), באיחור אופנתי ודי קבוע של ראש המועצה – כ 15 דקות.

לאחר שנתנו לחברי האופוזיציה 10 דקות (פלוס מינוס) לשטוח את טענותיהם, הודיע ראש המועצה שהוא לא מבין על מה המהומה – הרי הוא מטפל בנושא כבר זמן רב באופן אישי והוא הגיע עד לדירקטוריון המים הארצי, כשהוא שוטח תלונות על ההתנהלות של תאגיד המים, ואף מאיים להתנתק ממנו… (?)

בהינף יד הוא פשוט סגר את הנושא (רוב הזמן הוא היה עסוק בהעברת פתקים לנציגי הקואליציה שישבו לידו – ואף דאג לקרוע את הפתקים ולהטביע אותם בכוס התה שלו).

חברי קואליציה מתעדכנים בפתק שנמסר מראש המועצה

אני בטוח שזה היה מאד חשוב וגם בטח לעניין…

אז כמו שאמרתי, בהינף יד (הרי יש לו קואליציה רחבה) הוא פשוט, תסלחו לי על המילה – "חירטט" תירוץ שהוא דואג לבעיה, ועבר, בלי להניד עפעף לנושא הבא.

הקהל רחש וגעש, ומישיבה שבה לקהל "מותר רק לצפות ואסור לו להעיר הערות ביניים" זה הפך לרב שיח, שלעניות דעתי, ניער מעל ראש המועצה את האחריות וגלגל אותה לפתחו של מי שזה לא יהיה.

שורה תחתונה – עוד שבועיים ידברו עם המנכ"ל ועם המזכ"ל ואולי יביאו תוצאות… משהו כזה.

כמובן שהכל בישיבה סגורה, כדי לא לעשות לו "משפט ציבורי" חס ושלום.

בדרך, בעוד אני יושב בשורה הראשונה ומצלם לי להנאתי את נבחרי הציבור, מגיע אלי דני לוין גזבר המועצה, ומודיע לי שאסור לי לצלם את הישיבה… לשאלתי – מדוע ? הוא עונה "כי ככה המועצה החליטה !".

באמת שלא רציתי להתחיל להסתבך ולעורר פרובוקציות, אז כיביתי את המצלמה וחידדתי את האוזניים.

אז האירוע המרכזי, שלשמו נתכנסה מועצת כפר כפר יונה על נכבדיה ונבחריה, נעלם כלא היה אחרי רבע שעה (בערך) של ישיבה.

לאחר פרק זמן קצר זה, יצא רוב הקהל (אני לא יודע אם הם קבלו תשובות – ברורות בטוח שלא) ונשארנו לשבת ולצפות בשארית הישיבה – 11 אנשים (ספרתי).

היו עוד כמה נקודות על הפרק, אחת מהן היתה התקציב (של 60,000 ש"ח) מלגת לימודים לסטודנטים זכאים…

רק על הסעיף הזה…

רק על הסכום הפעוט (יחסית) הזה…

ישבו בערך שעה והתווכחו מי יהיה אחראי לחלוקת הכסף לסטודנטים, מי יהיה זכאי, כמה יקבל כל סטודנט (עד 2,500 ש"ח) – ממש סכומים פעוטים יחסית למאות אלפי השקלים שמסתובבים במסדרונות המועצה (סתם דוגמא – לפני כמה חודשים אושר תקציב מיוחד של 150,000 ש"ח לבניית בית כנסת נוסף בכפר)…

חברי המליאה עסקו בעיקר בויכוחים בינם לבין עצמם, כאשר ראש המועצה נראה עסוק בעיקר במכשיר הטלפון הסלולארי שלו והתעדכנות מה קורה במגרש הכדורסל (כפר יונה ניצחה).

הסעיף האחרון היה – בקשה של נציג העדה האתיופית (בשם העדה), לבנות בית כנסת לעדה האתיופית.

רגע !

סטופ !

לכאורה, מנסיון עבר, ברגע שמועצת כפר יונה, והעומד בראשה, מחליטים שייבנה בית כנסת לציבור מסויים, אין צורך בהצבעות, הצעות, אישורים, היתרים… הוא פשוט נמצא שם יום אחד (ע"ע בית הכנסת ברח' גולני)…

אז מה פתאום מעלים להצבעה ?! ועוד מה מעלים להצבעה ? מעלים להצבעה האם לבקש תקציב ממשרד הפנים ומשרד הדתות לבניית בית הכנסת….

האמת – השאיר לי טעם מאד מאד רע בפה.

ההרגשה האישית שלי – ראש המועצה מסובב את כולם על האצבע הקטנה, והפעם הוא הכניס גם את האופוזיציה לסיבוב הזה…

יכול להיות שאנשים לא יחשבו כמוני ולא יסכימו איתי.

כל מה שכתבתי כאן הוא לא על מנת להוציא לשון הרע למישהו – זוהי הרגשה סובייקטיבית שלי.

לגבי צילום בישיבות מועצה… אני יודע שהוגשה עתירה לבג"ץ בנושא, לא נותר לנו אלא לשבת ולהמתין להחלטת השופטים – האם רישום פרוטוקול בעט ודף זהה להקלטת הישיבה באמצעים אלקטרונים / דיגיטלים / מכנים…

צילום – לא מה שחשבת

"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.