תלמיד

צמריקו

/ איל באבד / תגובה אחת

מחבר : לזלי הלקוסקי.

איורים : לי הרפר.

הוצאה : כנרת.

תרגום : תומר קרמן.

מה קורה כשהבן שלך מתנהג בדיוק הפוך משאר חבריו לכיתה ?

בדילמה זו נתקלים אמאאא ואבאאא של צמריקו בכל יום ובכל שיעור.

צמריקו הוא טלה קטן שחושב ומתנהג בצורה שונה משאר העדר – הוא אוהב לנסות דברים חדשים, לשחק בצבעים, לארוג לעצמו תסרוקות בנול, לרוץ עם הכלבים, להסתובב על גלגל הטוויה ובכלל – להתנהג הפוך ממה שמצופה מטלה בגילו.

הספר כתוב בצורה הומוריסטית כשהגיבורים בו הם כמובן צמריקו, אמאאא ואבאאא שלו וברקע סבאאא שמנסה להרגיע את כולם במשפט מנטרי : "אין מה לדאוג"…

"אבל כל הלילה אמאאא ואבאאא מרטו לעצמם את הצמר מרוב דאגה"

אלו הם משפטים שחוזרים על עצמם לאורך כל הספר – איך כולם דואגים בזמן שצמריקו עושה כיף.

הוא מיועד לילדים אבל גם המבוגרים יכולים ללמוד ממנו דבר אחד או שניים…

אמאאא ואבאאא מנסים לשכנע את בנם הסורר בצורות שונות ומשונות 'ללכת עם העדר', עד שלבסוף 'נשבר' להם והם לוקחים את צמריקו הקטן לשיחה ומבהירים לו את כללי ההתנהגות הנאותים (בעיניהם ובעיני החברה) כי…
"זה מה שאנחנו הכבשים עושים.
מעתה והלאה…
תישאר עם העדר כמו כולם.
תגזוז את הצמר כמו כולם.
תסרוק את הצמר כמו כולם.
תטוה את הצמר כמו כולם.
תצבע את הצמר כמו כולם
ותארוג את הצמר כמו כולם."

בקיצור – להיות 'כמו כולם'! צמריקו המסכן לא מצליח לישון כל הלילה ולבסוף… טוב – את זה תצטרכו כבר לקרוא בעצמכם.

הספר מראה את ההתמודדות של ילד עם הפרעות קשב מול העולם שסובב אותו, ובעיקר החברה הקרובה שלא יודעת להתמודד עם מישהו כזה (הורים, מורים).

הילדים שלי אוהבים מאד את הספר, ולא אחת אני צריך להגיד להם שהיום קוראים סיפור אחר (כי גם לי נמאס לקרוא במשך שבוע את אותו סיפור).

מומלץ ביותר !

לזלי הלקוסקי ולי הרפר הם שני יוצרים אמריקנים, שכמו צמריקו לא הלכו בתלם והוכיחו שלפעמים לא רק כיף להיות שונה, זה אפילו מומלץ.

יום ראשון ללימודים

/ איל באבד / תגובה אחת

וואו… כבר שנים שלא התרגשתי ככה.

לשים את הילקוט על הגב, לצעוד בגב זקוף ולעבור את שער בית הספר…

איזו התרגשות – אני חושב שלא הייתי בבית ספר בערך 10 שנים (פלוס מינוס).

רק שהפעם אני מגיע על תקן מורה (מחליף – אבל מורה). כן – גם אותי זה מצחיק : אני – איל, זה שנכשל בבגרות בתיכון בשלוש יחידות מתמטיקה, הולך ללמד חשבון – Define Irony 🙂

נכון שמאז הספקתי להשלים את הבגרות ולהוציא גם תואר – אבל זה עדיין עושה לי משהו בלב – לצעוד בין כותלי בית הספר, להיכנס לחדר המורים (ולא על מנת לקבל נזיפה  – כן, יש לי טראומה), לשבת שם עם כל החומר, לחכות לצלצול וללכת ברעד קל לכיוון הכיתה המחכה.

ב ו ם !!!

האשליה של "הכיתה מחכה לי" מתנפצת לי בפנים כשאני מקבל את הקבצה ג' בחשבון כיתות ז' – 19 ילדים שהדבר האחרון שהם רוצים עכשיו בשעה 8 בבוקר זה לשבת ולשמוע את המורה המחליף לחשבון מספר להם על סדר פעולות חשבון.

לאט לאט אנחנו נכנסים למשטר עבודה – מילת הקסם : "דפי העבודה הם עם ציון" – המפריעים מאחור – מפריעים לעצמם בשקט, והמעט שרוצים ללמוד יושבים מלפנים ועוזרים לי לפתור את התרגילים על הלוח.

כך עוברות להן שעתיים ואני כבר נשאר כמעט בלי קול… איך ממשיכים ככה 6 שעות ?!

הקבוצה השניה (גם כן הקבצה ג' כיתות ז') כבר היתה הרבה יותר ממושמעת. אפילו היו שם כמה כוכבים עולים שפתרו את שני דפי העבודה לבד. וגם כאן הגענו לסטוס קוו – המפריעים יושבים בשקט מאחור ועוסקים בענייניהם ואלה שרוצים ללמוד יושבים מלפנים ופותרים את התרגילים.

כאן כבר באתי למוד נסיון ולא גמרתי את הקול שלי. אבל הרגשתי איך אני יוצא מותש אחרי 4 שעות של לימודים.

נשארה לי קבוצה אחת – שעתיים של הקבצה ג' כיתות ח'… הייתי בטוח שאלה יהיו הכי גרועיםושאני הולך לאכול הרבה הרבה חצץ מהם.

להפתעתי הם התנהגו למופת. ישבו בשקט, לא הפריעו בכלל, התחרו ביניהם מי יסיים את דף העבודה ראשון ועם פחות שגיאות. תוך שעה כולם פרט לאחד סיימו את דף העבודה במינימום שגיאות. הרגשתי גאה בהם כאילו הייתי המחנך שלהם לפחות.

אחרי יום מתיש של 6 שעות אקדמאיות סיימתי את יום הלימודים שלי בהרגשה של התעלות. "עשיתי את זה" אמרתי לעצמי, בהתחשב בעובדה שערב לפני כן הייתי עם כאבי בטן ובחילות (מהתרגשות ?)

יצאתי משער בית הספר בהרגשה של התרוממות רוח – אולי מצאתי את היעוד שלי ?!

אולי באמת אני צריך להיות מורה ומחנך בישראל…