ברגוע – ביקורת מופע

מזל טוב !!!!

יש לי יום הולדת. לא יודע מה טוב בזה, אני כבר מריח את ה- 40 מלמטה…

אבל אם כבר, אז לחגוג.

אז איך חוגגים ? יוצאים לבילוי. והפעם לא "סתם" בילוי אינטימי, אנחנו רוצים משהו "רגוע"…

מתברר שלזוג חברים שלנו יש ימי הולדת ממש יומיים אחרי ושבוע לפני, אז יצאנו ב-"דאבל דייט" למופע "ברגוע".

הזמנו כרטיסים באינטרנט ונסענו בשישי בערב לרמת השרון.

*

ברגוע – מופע יחיד מלווה בגיטרה פה ושם כשברקע מתנגן לו שיר…

אז זהו – שרגוע זה ממש לא היה !

האומן הוא לא אחר מאשר – טל פרידמן… אחד האנשים היותר מצחיקים במדינה שלא בוחל באף מילה / משפט / תנועה כדי לפרוק את ההיפראקטיביות שלו – כמובן שזה בגלל שהוא הפסיק לקחת את הריטלין והקונצרטה.

הוא נעמד מול הקהל ומבצע שיר קטן על מה שלא יהיה במופע – לא תהיה קופאית ממוצא מזרח אירופאי, לא תהיה חברת כנסת (שלקחה או לא לקחה סמים), לא יהיו פאות, לא יהיו חיקויים של מפורסמים… יהיה טל פרידמן.

*

פרידמן מדבר על הכל – ובעיקר על דברים שמעצבנים אותו. בעצם, הכל מעצבן אותו – חברים, משפחה, אנשים, ממשלה, עבודה, בית, סקס ומה לא.

הוא משתף את הקהל והקהל (לפעמים) משתף איתו פעולה בחזרה.

ואם נכנסת מאוחר… אוי ואבוי לך – הוא ירדוף אחריך עד קצה האולם עם המיקרופון ו…

*

דבר שמאד מעצבן אותו זה הילדים – מה המילה הראשונה שילד אומר ? "אבא" – נכון.

ומה בעצם התפקיד של האבא ? לקום מהכורסא, ללכת לחדר השינה, לעשות מה שעושים (והוא מדגים) ולחזור לכורסא. אה.. לא לפני שהוא מנגב את האזור במגבת.. אהמ…

והאמא… היא יוצרת, מגדלת אותו 9 חודשים, יולדת אותו בכאב, מאכילה אותו… והבנדיט הקטן אומר "אבא".

*

לטל אין פרות קדושות והוא דורך על כולם על הצימחונים והטבעונים ועל מי לא. אבל הכל בחינניות, בהומור ובטירוף.

בשורה התחתונה – לא הפסקנו לצחוק במשך השעתיים של המופע, כשטל פרידמן לא עוצר לשנייה.

הוא קופץ ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני ובדרך יורד לקהל לדבר איתם קצת. הפה שלו עסוק בדיבורים נונ-סטופ ואנחנו עסוקים בלעקוב אחריו ולנגב את דמעות הצחוק.

פתאום הוא נזכר בגיטרה שעומדת מיותמת על הבמה ליד הכיסא (שמשמש כקולב בלבד), לוקח אותה ומתחיל לנגן שירים "ים תיכוניים" (שלא לומר מזרחיים) באנגלית. האמת – הם נשמעים יותר טוב.

*

גם כשהוא מסיים את ההופעה הוא חוזר לעוד הדרן קטן. אם זה היה תלוי בו (ככה נראה לי) הוא היה ממשיך כל הלילה.

אני גם לא חושב שיש לו שני מופעים זהים. הוא מתחיל אולי אותו דבר, הכיוון שלו זהה, אבל הוא זורם עם הקהל ונמשך לאן שהקהל לוקח אותו.

*

המופע לא מומלץ לילדים, למרות שמילות הגנאי והקללות שיוצאות מפיו הן ממש בטוב טעם, אם אפשר להגיד ככה, הוא לא מגזים עם הקללות. הן בדיוק במידה ובמקום המתאים.

אבל בהחלט מומלץ למי שרוצה לצחוק וגם לקבל קצת ביקורת עקיפה על עצמו…

אבא אל תשיר – ביקורת ספר

איך אני יודע אם ספר ילדים הוא טוב ? (מבחינתי בכל אופן)

הוא צריך לעמוד בשלושה מבחנים :

המבחן הראשון זה מבחן הקריאה שלי – לבדוק שהוא מעניין, שהשפה לא בוטה, שהמילים מובנות והציורים נחמדים.

המבחן השני זה מבחן הקריאה של שקד, בתי הבכורה. היא בת 7 (וחצי) ואם היא אומרת שהספר נחמד לה ובמיוחד אם היא רוצה לקרוא אותו שוב – עבר!

המבחן השלישי זה מבחן נדב… זה המבחן הקשה מכולם. במבחן זה אני צריך להקריא לנדב את הספר, להיכנס לתוך הדמויות ולהציג את הסיפור.

אחרי שהספר עבר את שלושת המבחנים – אני יכול בלב שקט להמליץ עליו.

ככה זה עם הספר 'אבא אל תשיר' בהוצאת אוריון מאת גיל קלינרט.

קראתי אותו בגרסה המקוונת שלו במהלך שיטוטיי באינטרנט – והגעתי אליו בטעות. מיד התאהבתי – יכולתי בקלות להזדהות עם האבא…

הזמנתי אותו באינטרנט ונתתי לשקד לקרוא. שמעתי את הצחוק שלה בזמן שקילחתי את נדב (יופי – עבר את המבחן השני).

כשבאתי להקריא אותו לנדב בפעם הראשונה – אישתי הפסיקה אותי באמצע כי "שרתי" חזק מדי… (נכנסתי לדמות).

אבל הוא עבר גם את המבחן השלישי.

אבא קם בבוקר, מותח זרועותיו ופוצח בשיר…

ככה מתחיל הספר, עם האיורים המשעשעים של יעל קמחי אוראל.

כל השכונה כבר מתלוננת על אבא, ששר במקלחת, בשירותים, בארוחת הבוקר ואיפה לא, בעצם…

השכנים טרוטי עיניים ולא מפסיקים להתלונן על השירה. שירה ? יותר נכון להגיד קולות רמים שבוקעים מגרונו של אבא בזיופים אדירים.

גם בדרך לגן אבא לא מפסיק לשיר והקטן צריך לסתום את האוזניים מהשירה הנוראה של אבא. הוא גם מתחנן לאבא שיפסיק לשיר, אבל אבא בשלו.

ואז… מגיעים לגן, ואבא מפסיק לשיר…

את ההמשך תצטרכו לגלות בעצמכם (שלא תקראו לי ספוילר בטעות).

מומלץ לילדים (וגם למבוגרים).

נקמת הסיירת – דורון מאירי – ביקורת קריאה

המשפחה היא מעל לכל.. נכון ?!

וצוות ביחידה מובחרת גם מפתח לעצמו דינמיקה משפחתית, אז מה קורה כשמלחמה בין שני ארגוני פשיעה גובה את חייהם של אישה ותינוק של אחד מחברי הצוות ?

*

בספר 'נקמת הסיירת' של הסופר דורון מאירי, מגולל סיפורו של גיא, ששירת ביחידת מילואים של חבר'ה "שרוטים בראש" – כאלה שעושים דברים "מחוץ לקופסה".

גיא, גיבור הספר, עוזב את היחידה והופך להיות כתב לענייני משטרה בעיתון.

יחד איתו עוזבים שני חברים טובים – אחד מוצא את עצמו צלף ביחידה למבצעים מיוחדים (הימ"מ) של המשטרה, והשני  מנהל את המחלבה המשפחתית.

לאט לאט רואים איך הסיפור קורם עור וגידים והעלילה מסתבכת כאשר מספר סיפורים מסופרים במקביל – שלושת החברים, שני ארגוני פשע, השר לבטחון פנים וצמרת המשטרה. כולם מגיעים בסוף לאיחוד… בכותל המערבי.

*

מגב הספר :

המלחמה הפרועה בין שני ארגוני הפשע הגדולים בישראל מחריפה, ואזרחים חפים מפשע נהרגים פעם אחר פעם במהלך חיסולי חשבונות בין עבריינים חסרי מצפון. שר נחוש לבטחון פנים מחליט לשים קץ לבריונות ברחובות, ורותם למשימה מפכ"ל משטרה אפור והססן.

ללא ידיעתם, מסייע להם כוח נוסף, מיומן וקטלני: לאחר שארגון פשיעה רוצח בטעות את משפחתו של לוחם סיירת לשעבר – הוא מגייס את חבריו ויוצא למסע נקמה חסר פשרות.

בתוך כל המהומה נקרעת קצינת המשטרה הנאה, שהיא גם ביתו של השר לבטחון פנים, בין מחויבותיה לחוק לבין אהבתה לאחד הנוקמים.

*

דורון מאירי היה במשך 12 שנה כתב ארצי לענייני משטרה בעיתונים "חדשות", "מעריב" ו-"ידיעות אחרונות" – עיתון שבו הוא משמש עתה כעורך.

בעברו שימש כמדריך קרב מגע בוינגייט.

*

ישבתי וקראתי את הספר, בן למעלה מ- 400 העמודים, בנשימה עצורה.

הספר, בהוצאת ספריית מעריב, ריתק אותי אליו ולעלילה המתפתחת שבו ונדהמתי כל פעם מחדש לראות איך הסיפורים משתלבים אחד עם השני.

מה יהיה ?

עד לאן נגיע ?

מה יהיה עם מדינתנו הקטנטונת ?

מיום ליום אני חושב לעצמי ששווה להיות פה בארץ במיעוט.

הרוב הדומם, אלה שמשרתים בצבא, עושים מילואים, משלמים מיסים, מנסים לחיות "נכון" – אלה האנשים שבעצם המיעוט חי על גבם, מוצץ את לשדם, מרוקן את כיסם ועוד כמה פניני לשון שמקומן לא בפוסט זה.

רק היום התבשרתי שסגן שר החינוך, בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, האיש שאמון על החינוך במדינת ישראל, ולא משנה לאיזו מפלגה הוא שייך, מגיע לאוהל המחאה שהוקם מול בית הכלא על מנת להזדהות עם העצורים בנושא האפליה בישוב עמנואל שמוחים נגד בג"צ… המממ… מה עולה מזה ? האם סגן שר החינוך מעביר מסר אנטי חינוכי שזה בסדר להתנגד להחלטה שבית הדין הגבוה לצדק, הערכאה הגבוהה ביותר, מפלט השפיות האחרון שנשאר לנו במדינה הזאת – ההחלטות של בית המשפט ראוי להתנגד להן ?!

הלוא זה כאילו שיתפסו את שר התחבורה נוהג בשכרות ללא רשיון נהיגה ועובר באור אדום, או את שר הבטחון מרגל לטובת אירן … אתם מבינים את הכוונה.

איך יכול סגן שר, שאמון על חינוך ילדינו (או שמא אמון על חינוך ילדי המצביעים שלו בלבד…) לקום ולהזדהות עם קבוצת מיעוט שבאופן מודע וגלוי מפירה את צו בית המשפט ומטיפה לגזענות ?

מה הוא עושה ? יושב ומחמם את הכיסא כל היום ? האם רק אני רואה שהוא פשוט מועל בתפקידו ?!

באה קבוצת אנשים, שמקבלת כספים מהמדינה ומחליטה, בצורה מופגנת והחלטית, להפר הוראת בית משפט, ליצור לעצמה רשת חינוך גזענית… רגע, זה לא נשמע מוכר ? הרי ש"ס כבר עשתה את זה פני שנים …

ש"ס הקימה רשת חינוך תורנית משלה שמקדמת את הציבור הספרדי ותורמת לגזענות ולאפליה. אז למה אני מופתע כשזה מגיע מצד אשכנזים ?

החלטתי. אני הולך להקים לי רשת חינוך חילונית שתלמידים עם כיפה סרוגה ממוצא יוגוסלבי בלבד יוכלו ללמוד בה! נראה לכם שאני אצליח ? לא ! כמובן שלא ! הרי אין לי רב שכל מה שהוא אומר זה "קדוש"… וכל מה שהרב אומר הרי צריך לעשות ולא משנה עד כמה זה אבסורד !

הפסיקה האחרונה של הרב עובדיה יוסף (מהיום בבוקר) היתה – 'כל מי שהולך ליישב סכסוך בבית משפט חילוני – אין לו מקום בעולם הבא'… לא נשמע כמו הסתה ? הרי כל אדם אחר שהיה אומר דבר כזה היו עוצרים אותו. אם חבר כנסת ערבי היה אומר 'אני לא מאמין בבתי המשפט שלכם – אני מאמין רק בווקף' כבר מזמן היו מעלים אותו לוועדת האתיקה ושוללים ממנו זכויות… אז למה לרב עובדיה יוסף (כבודו במקומו מונח – ושישאר שם) מותר ולמישהו אחר אסור ? רק בגלל שהוא "מקובל" ?! בגלל שיש לש"ס ייצוג בממשלה ?

אני אומר לכם, שווה להיות במיעוט במדינה שלנו. מי שבמיעוט שולט פה. יש לו כח לשלוט על הרוב… זה נראה לי  מגוחך. אני חושב שפשוט צריך לשנות את שיטת הבחירות. אני לא יודע מה או איך – אולי להעלות את אחוז החסימה או אני לא יודע אבל משהו חייבים לעשות. חוץ מזה שקבוצות קיצוניות לא יעלו – הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני קבוצות קיצוניות (הדוגמא הטובה ביותר היא גרמניה של שנות השלושים של המאה הקודמת).

אז אני זורק את הכפפה ומרים להנחתה וקורא לכל מי שחושב ורוצה – בואו נתחיל מהקמת קבוצה בפייסבוק – "הרוב הדומם" הגיע הזמן שהרוב ישמיע את קולו ושקבוצות המיעוט יישארו במיעוט ויפסיקו להשפיע על דרך חייו של הרוב.

אני קורא מפה – עד מתי ? עד מתי נסחב על גבינו את הטפילים ועלוקות ? עד מתי נתקפל בפני החלטות חד צדדיות שפוגעות בדמוקרטיה (להזכירכם : דמוקרטיה ביוונית – שלטון הרוב).

אני לרגע לא קורא לנהוג באלימות (שלא ישתמע שאני פנאט או קיצוני).  אני מפשוט רוצה לחיות את החיים שלי כפי שאני רוצה לחיות אותם וכפי שהרוב במדינה רוצים לחיות אותם.