אישה נוסעת

את לאורה ריבלין אני זוכר מהסדרות שגדלתי עליהן – "קרובים קרובים" ו- "חצי המנשה" (שתי סדרות אלמותיות – אם אתם שואלים אותי).

COMPAS להקת הפלמקו הישראלית – KIMIKA

נכון, אני משוחד. נכון, אני מגיע עם משיכה לתחום. אז מה ? אסור לי להתלהב ממופע פלמנקו משובח ולכתוב על זה ?!

את להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS יצא לי לראות לפני ארבע שנים במופע המשובח 'דון קישוט', אז הם אירחו את חוזה מורו הספרדי.
הפעם הם מעלים את המופע הספקטקולרי KIMIKA (כימיה) עם האומן האורח אדריאן סנטנה, שמעלה את הרמה של הלהקה בכמה דרגות.

הוא רקד ואני וזוגתי שתחיה היבטנו בו מהופנטים. השליטה שלו בקצב, ברגלים, בתנועות הגוף היתה פשוט לא מהעולם הזה. לא רצינו שהסולו שלו יסתיים…

אבל נחזור למופע – אין ספק שממופע למופע הרמה של הלהקה, בניהולה של מיכל נתן, הולכת ועולה. שני מריאצ'יס (נגני גיטרה) שיושבים באחורי הבמה יחד עם זמר וזמרת (שוקי שוויקי ומרים לוי) השרים בספרדית, בהחלט עושים משהו אחר "מסתם" עוד הופעה עם מוזיקת רקע.
זה נכון שלכל אחד יש את האינטרפנטציה שלו למופע מחול, במיוחד עם שם לא מחייב כמו "כימיה", אבל אני אספר לכם מה אני הבנתי מהמופע:
בכפר קטן בספרד – גבר ואשה (מיכל נתן ואדריאן סנטנה) רוקדים ביחד ולחוד על הבמה כזוג אוהבים שנפרד זה מזו. בינתיים בנות הכפר מפזזות להן עם החתיך התורן ברחבי הכפר. עצובה וגלמודה ממתינה מיכל נתן לאהובה שיחזור, כשרק המוזיקה והשירה מלווים אותה. החתיך התורן עובר מרקדנית לרקדנית (מבחורה לבחורה) ואז… חוזר לו אהוב ליבה של הרקדנית הראשית והם פוצחים במחול שטוף יצרים ואהבה. בכפר – חגיגה – פעם ראשונה שהיא מוכנה לפזז עם שאר הבנות ולחגוג את אירוסיה לאדריאן סנטנה. הוא מבחינתו יוצא להילחם בשדים (או אולי אלה שוורים?) ורוקד את ריקוד החתונה באהבה והתלהבות, שגורמים לקהל לצעוק לעברו "אולה" מדי פעם ולמחוא כפיים לפי הקצב המהיר של המוזיקה.
הוא גרם לקהל להרגיש כחלק מהמופע. מחיאות הכפיים נשמעו בכל חלקי הריקוד והקהל הביט בו בהתלהבות, עת הוא דפק ברגליו ונענע את גופו לצלילי המוזיקה.

בום! המופע הסתיים אחרי שעה וחצי של ריקודים מרהיבים ואנחנו נותרנו עם חסרי נשימה ועם ההרגשה שקיבלנו תמורה מלאה לכרטיס. זה מה שחשוב בעצם, לא ?!

כל כך הצטערתי ששקד שלי (בת 11 שלומדת פלמנקו כבר 5 שנים) לא ראתה את המופע…

להקת הפלמנקו הישראלי COMPAS במופע KIMIKA – מומלץ ובחום אפילו.

אהבה על אש גבוהה

הראשון שחיבר את המילים אני-אוהב-אותך היה גאון. כל המשוררים שבאו אחריו נאלצו לעבוד קשה. כך מתחיל רוני סומק את המסע המרתק אחר ביטויי האהבה העזים ביותר, המופרכים ביותר, הדביקים והמפתיעים: בשירה, במוזיקה ובשפת היום-יום.
משיר השירים ועד גלגל"צ. לצידו על הבמה – נסיך האהבה דניאל סולומון והזוג הצעיר ליאת אליהו וגל שלו, בשירי אהבה גדולים של משוררים עבריים ואחרים.

שקט אמיתי

כבר הרבה זמן שלא יצאנו לבלות – זוגתי ואני. תמיד יש משהו – פעם אין בייבי-סיטר ופעם משהו התבטל ופעם עייפים ובדרך כלל סתם אין כוח – אין כח להתלבש יפה, להתגנדר קצת, לדאוג לבייבי-סיטר, להשכיב את הילדים מוקדם, להיכנס לאוטו ולנסוע אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה ופעם זה… נו – הבנתם, תמיד יש משהו והכי קל זה להגיד "אין לי כח" ולהישאר בבית להינמק מול הטלויזיה (במקרה הטוב) או פשוט להשכיב את הילדים ולהיכנס למיטה.
הפעם אמרנו – "יוצאים! לא משנה מה – יוצאים." אפילו שבדרך זוגתי עוד זרקה לי ככה, בין השורות, שאין לה בכלל סנטימנטים לשלומית אהרון והיא באה רק בשביל הבילוי המשותף איתי (לגבי זה נגיע בהמשך). אני מאד אוהב את שלומית אהרון – עוד מהתקופה שהייתי ילד והיא הופיעה עם 'הכל עובר חביבי' גם בתור ילד (בלי חוש מוזיקלי מפותח יותר מדי), היא הצליחה להתבלט – ולא רק בגלל שהיא היתה האישה היחידה בלהקה.

הפעם המופע היה לרגל צאת אלבומה השביעי – 'שקט אמיתי'. המופע נערך במוזיאון תל אביב באולם אסיא – אולם מאד אינטימי עם אקוסטיקה מצויינת.
זכינו לשמוע שירים בעיבודים חדשים, שירים חדשים מתוך האלבום ושירים ישנים
המופע נפתח בשיר 'אבא'

האומן האורח ששלומית הביאה היה, אוהד חיטמן – אושיית מוזיקה בעצמו (ולא סתם "האחיין של…") – הם שרו דואט וחיטמן הצעיר עבר לקלידים וליווה אותה ואז, הוא הזכיר לנו ששלומית דיבבה בעברה את בת הים הקטנה וביקש ממנה את אחד השירים… נחמד – כזה out of the blue…

המופע היה מרגש, איש התאורה עבד שעות נוספות והסאונד היה מצויין. יחד איתה על הבמה היו עוד 7 נגנים – קלידים, גיטרות, גיטרה בס, תופים, כלי הקשה, כלי נשיפה וצ'לנית. שלומית אהרון במיטבה – אני לא רואה את אמא שלי (שצעירה ממנה בשלוש שנים) עולה על במה עם האנרגיות האלה.
היכולת הווקלית שלה באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר – כשהיא עולה באוקטבות ובעוצמה. פשוט – אין דברים כאלה.

אז הדיסק כבר אצלי באוטו, מתנגן לו ב- loop במערכת השמע ואני נהנה כל פעם מחדש.

הבטחתי לכם התייחסות לגבי ההערה בתחילת הפוסט – אז בסיום המופע הכתה זוגתי על חטא והוגיעה קבל עם ועדה שהיא נהנתה. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

בצל האלמוגן – משירי רעיה המאיר

מה לי ולשירה ?
אז אני אתחיל בגילוי נאות – כותבת הספר היא דודה שלי.
אחרי שאתם מבינים שלמרות שדעתי משוחדת, אני באמת אנסה להביא כאן את הרשמים האמיתיים ואת התחושות האמיתיות שלי – ניתן להתחיל:

בום בום פאק פאק

 

*

פרסום לקברט

*

פק פק? בום בום?
צ'יק ציק פק פק הופ הופ?
פק פק הופ הופ בום בום?
צ'קי צ'קי?
צ'יקי צ'קי פוצי פוצי בובה בובה קוץ קוץ דיגי דיגי צ'יק צ'יק פק פק?
בובה בובה הופה הופה קיצי קיצי?
הופלה הופלה צ'יקי צ'קי?
בובה בובה גילי גילי הופלה הופלה בום בום פק פק דיגי דיגי צ'יקי צ'יקי קיצי קיצי הופלה הופלה? קוץ קוץ בולי בולי טח טח טח בום בום בום קצלה פצלה צינגלה מינגלה פוצי פוצי? טיק טיק טיק צ'יק צ'יק צ'יק קצלה פצלה פק פק פצה מצה מני מני דיגי דיגי הופלה הופלה בובה בובה קוץ קוץ טח טח טח בום טרח?
הם הם, פיש פיש? נומי נומי
(הג'יגולו מקונגו, חנוך לוין)

סשה, מישה ונחצ'ה גם…

*

את חני ליבנה שמעתי פעם ראשונה כשהייתי ילד, בתקליט 'ווקליזה' – שם היא ביצעה את השירה וגם את קולות הרקע, ללא ליווי אינסטרומנטלי. זה היה בסביבות שנת 1990, כשהייתי בערך בן 15.

את ציפי זרנקין, לעומת זאת, הכרתי קצת פחות בשם – יותר בשירים ובלהקות.

*

שתי הזמרות האלה מראות לכולם שכוחן עדיין במותניהן ובגרונן והן יצאו במופע משותף של שירי סשה ארגוב, נחום (נחצ'ה) היימן, משה וילנסקי ועוד מספר כותבים מוכשרים, שכבר לא רואים כאלה היום.

כששמעתי שהן מופיעות בנתניה, לא היססתי וקניתי כרטיס. אולם קטן ובו כ- 50 איש, רובם הגדול מבוגר ממני בכ- 20–30 שנה, אבל אלו השירים ששמעתי בבית ופשוט ישבתי על הכיסא במהלך המופע והתרגשתי.

*

לקט מתוך המופע "סשה מישה ונחצ'ה גם…" – ערב שכולו אהבה לזמר העברי. חני ליבנה וציפי זרנקין שרות בנימה אישית ממיטב הקלאסיקות של שלושת חתני פרס ישראל ומעניקות בקולן המשובח את פרשנותן הייחודית למילים וללחנים המוכרים.
ניהול מוסיקלי : עידן סוכובולסקי

מתוך ערוץ ה- YouTube של ציפי זרנקין

*

הן שרות ביחד ולבד, מתבלות בין השירים בפרטים על עברן המוזיקלי והעבודה עם שלושת היוצרים הגדולים האלה, מספרות קצת על השירים ומה שעמד מאחוריהם ובכלל, מעבירות שעה וחצי של הנאה צרופה.

*

מאחר ואת רוב השירים כבר היכרתי, לא נותר לי אלא להירגע ולנשום לתוכי את האווירה.

בחלק מהשירים אפילו היתה לי לחלוחית בזווית העין, בעיקר מהביצוע המרגש, ובחלק אחר היה מרוח לי חיוך של אושר על הפנים.

אלו השירים ששמעתי בבית, שגדלתי עליהם (תודה אמא) ונראה לי שעם השנים כבר חשבתי שהם הלכו בדרכם של שירים ישנים ונשכחו להם.

אבל היום, אני עוד מעט בן 40 וישבתי עם הקהל וכל כך היה לי טוב באולם הקטן והאינטימי הזה עם הקהל ששיתף פעולה ושר יחד איתן וגם לבד.

באמת שלא עניין אותי הגיל של הקהל, או אותו גבר מבוגר (יחסית) שישב לימיני וזרק לי מבטים של "מה הילד הזה עושה פה"…

*

יומיים ושלושה לפני כן – ב- 7/12 וב- 6/12 חגגו שתי הזמרות יום הולדת X ושתיים (פלוס מינוס) וקיבלנו "שיר מתנה", שעד היום שמעתי את הביצוע שלו רק על ידי יזהר כהן, אולם הביצוע של 'ציפור מטורפת' על ידי ציפי זרנקין עולה עליו לאין שיעור והעביר בי תחושות צמרמורת בכל עמוד השדרה.

*

*

בסוף ההופעה לא יכולתי להתאפק, הרי את חני ליבנה פגשתי כבר בעבר, ניגשתי והודיתי להן על ההופעה הנפלאה.

*

מה זה וינשטיין ?

*

אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.

מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…

חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.

*

*

*

לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).

*

*

קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר נוסטלגיה), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.

זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.

*

*

מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…

יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר 'ריקוד ישן' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).

*

*

יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.

בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.

איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…

*

סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.

*

מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.

דינה אור–בלי בושה

הוזמנתי "לעוד" הופעת סטנד-אפ.

עוד פעם מישהו שלא יפסיק לקלל וחושב שזה מצחיק ? עוד פעם מישהו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ?

אז זהו – שלא !!!

דינה אור במופע החדש "בלי בושה".

דינה אור צוחקת על כל דבר ועל כולם. היא לא משאירה שום דבר "קדוש". היא דורסת הכל ובהומור וברמה גבוהה שלא נראתה כבר הרבה זמן במחוזותינו. הומור שנון ומתוחכם. גם כשהיא מדברת על "זה" היא עושה את זה בצורה חכמה ושנונה.

*

אבל לפני שנקדים את המאוחר – נתחיל מההתחלה…

הגענו לבית ציוני אמריקה "על הדקה" כמו שנאמר ונכנסנו לאולם הקטן.

על הבמה עלה מישהו שברור שהוא לא דינה (אלא אם כן גדל לה "זה" מתי שהוא), הציג את עצמו בתור אודי רייס ופצח בשני שירים (באנגלית) "לחימום האווירה". היה נחמד אך לא ממש ברור.

מאוחר יותר התברר שהוא בן זוגה (הנוכחי) של דינה אור.

כמו שאמרתי, דינה נותנת מופע אחר – היא לא "יורדת" על הקהל, אלא מנהלת איתו דיון ער.

כמובן שמי ש- "סובל" אלה בעיקר אלה שיושבים בשורות הראשונות, אבל השנינות שבה היא צוחקת עם הקהל שלה, גורם לפעמים לקהל מסביב לצחוק ולמושא הצחוק לוקח כמה שניות עד שהוא מבין מה קרה פה… וגם הוא מצטרף לצחוק (אלא אם כן הוא נשלח על ידי אמא שלה…).

*

כבר בתחילת המופע דינה שואלת את הקהל אם הוא חושב שיש לו חיים טובים. בד"כ התגובות חיוביות… ואז היא "מבטיחה" שבסיום ההופעה היא תוכיח שהחיים הם ממש לא נהדרים !

בכלל, לא מרגישים שהתחילה איזו שהיא הופעה, כיוון שנראה כאילו היא מפלרטטת עם הקהל, אנחנו לא הפסקנו לצחוק, אבל היא לא עמדה וסיפרה בדיחות כמו בדרנים / קומיקאים אחרים.

אחרי חצי שעה של "משחק מקדים" (מילים שלה – לא שלי) היא מודיעה שהיא רוצה להתחיל בהופעה, ואז ממשיכים הפלירטים על הקהל…

האמת היא שאחרי רבע שעה כבר התחילו לכאוב לי הלחיים מרוב צחוק.

*

דינה צוחקת על הכל (בעיקר על עצמה) –

על הרקע הרומני שלה, על שוטרים, על נהיגת נשים (והיא בראש), על דיאטה, על ג. יפית ושרה נתניהו, על גרושות… ועל מה לא.

* היא באה מבית רומני. הבית היה כל כך נקי שכלי הניקוי עמדו בתור חפצי נוי על המדף…

* בת כמה היא ? תנחש…

גם סקס נכנס לו פה ושם, אבל כמו שאמרתי – ברמה גבוהה.

* הדיאטה הכי טובה לאישה היא במיטה – שם היא מייצרת את ההתנגדות הכי גבוהה….

נראה לי שסיימנו עם הספוילרים. אם תרצו לצחוק עוד – תלכו למופע. מומלץ ביותר !

*

יצאנו משם צחוקים (עם לחיים כואבות), דמעות בעיניים ואולי גם גישה אחרת לראות דברים בחיים…

(רמז – חה חה).

אין עליך, אחותי…

ספק הצגה ספק הופעה ספק הרצאה של רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, יחד עם פסנתרן.

*

לפני 130 שניה, הגיע בחור צעיר, כבן 20 שקראו לו – 'אלי'… טוב, זה לא היה השם המלא שלו – אבל היה לו שם נורא ארוך- 'אליעזר בן יהודה'.

אותו אליעזר חלם לקבץ את כל המילים של השפה העברית – מהתנ"ך, מהתלמוד, מהיידיש, הלדינו, הערבית, הפרסית ו… ו… ו… (בערך 30 שפות שונות של עברית) ולאחד אותן עד לכדי שפה אחת משותפת לכולם.

רוביק רוזנטל – מורה בבית צבי, סופר וזוכה פרס סוקולוב (ועוד כמה תארים שנשמיט כאן), יחד עם דורי בן זאב הזמר, הפרסומאי, הבדרן וזה שידוע, עוד מימיו כשדרן ברדיו, כשובר מוסכמות -מעמידים מול הקהל מראה ומראים לו איך וכיצד הפכנו את השפה העברית 'הגבוהה' והמיוחדת של אותו "משוגע" בן 20 מלפני 130 שנה, למה שנעשה ממנה היום.

*

בתחילת ההופעה עולה רוביק רוזנטל על הבמה ומכריז כי היום תיערך מסיבת אהבה לשפה העברית, עם נגיעה מיוחדת לאליעזר בן יהודה.

בן יהודה הצליח להפוך את השפה לשפה של כולם, אבל זאת כבר נלקחה ממנו והיא כבר לא שלו.

דורי בן זאב מצטרף אליו וביחד הם מדברים ומשתפים את הקהל על גלגוליה של השפה, על מקורותיה מכל השפות שמהן באה וכיצד היא מצליחה להביע רעיונות מורכבים במעט מלים.

רוביק רוזנטל ודורי בן זאב

*

לאחר שסיימו 'לשחוט' את העברית 'של פעם'… הם לא שוכחים את בעלי ההשפעה האחרים על צורת הדיבור המוכרת לנו היום – אם אלה 'הגשש החיוור' (הגששים – עם אהבה גדולה לפולי ז"ל) ועם השיר האלמותי 'עוזי עוזי' בביצועו של רפי לירי…

עוד בעל השפעה שהם לא שוכחים להודות לו, כמובן, זהו האחד והיחיד – שייקה אופיר ז"ל שהביא לנו את 'זרח מפרחוני', 'את צוחה או בוכקת',  'הייתי בין הטיפש והסדין' ועוד פנינים כאלה ואחרות.

גם מקומם של שדרני הספורט לא נשכח עם 'יציאות' ושליפות מוזרות של אמירות חכמה.

אבל מי שהם באמת נותנים לו כבוד גדול (ואמיתי), זהו היוצר והזמר מאיר אריאל ז"ל, שמתוך 'טרמינל לומינלט' שלו הם מביאים לא מעט ציטוטים וחידודים (…"עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה טרופה השרופה הצרופה הגלופה…").

*

מדי פעם שר לו דורי איזה שהוא שיר ממגוון יצירותיו, תוך כדי שיתוף פעולה של הקהל. והקהל – משתף איתו פעולה ושר יחד איתו ובהדרכתו.

בין השירים ניתן למצוא את 'Lemon Tree', 'ערב במסחה', 'גנבים שודדים', 'סוף שבוע בכפר' ועוד.

אם נדמה לו שמישהו לא הבין חידוד לשון כזה או אחר, עוצר דורי ומסביר את המשפט, לקול צחוקו של הקהל.

*

רוביק ודורי יוצאים להם לטייל בארץ ישראל של היום – הם מתחילים במאה שערים בירושלים, שם שומעים בעיקר יידיש, בורחים משם תל-אביבה ושומעים כיצד כל אלה 'הצפונבונים' מדברים… בורחים דרומה לבסיס צבאי ולא מבינים מילה מהז'רגון הצבאי ולבסוף מצפינים לאצבע הגליל ושם מקבלים מיני מזונות עם ב' דגושה (GEBINA)… ורק במסחה… ברחוב הקטן הזה עם הרבה בתים (בשיר) שומעים עברית נכונה.

*

הבדיחות ושנינות חידודי הלשון לא מפסיקים לרוץ, להתפתל ולהתפלפל ורצוי לו – לקהל, שיעקוב בדריכות אחר הנאמר, כיוון שעל שלושה דברים העולם עומד – וכך הוא גם נראה…

הם מדברים על הנימוס הישראלי ועל מילת הנימוס הנפוצה ביותר בעברית, הלא היא 'סליחה'…

הם מביאים את הרקע למילים השגורות בפינו יום-יום (פוסטמה – מילה הלקוחה מן הלדינו ופירושה 'פצע שמעל מוגלה', שנת תרפפ"ו – במקור 'דמיטרה פפו' – הסבא השלישי שלי ועוד).

בעיקר מן היידיש, אך גם לגרמנית מקום של כבוד – כמו הקיבוצניקית שבאה לסדרן העבודה ומבקשת בחור 'סריס'… כשהיא רואה שהוא המום, היא מנסה להסביר – בחור 'סריס' עם ז'… אהמ… אהמ…

ההופעה, כמו שאמרתי, שמה לנו מראה מול הפנים ומראה לנו איך אנחנו נראים, או יותר נכון – כיצד אנו נשמעים… אי אפשר שלא לצחוק !

התגלגלנו, על הרצפה כמעט, כששמענו את המילים ואיך הן נשמעות כשהן נאמרות ע"י צד שלישי.

ההופעה, היא לא הופעת סטנד-אפ. הכל נכון שם. ובניגוד להופעות סטנד-אפ, היא גם לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הראש רץ כדי להספיק את בליל המשפטים הנפלט מפיהם של רוביק ודורי.

מומלץ לכאלה שיודעים לדבר (או כאלה שהם חושבים שהים יודעים ו… אופס עלול להתגלות להם שלא כל כך…).

העברית, אוי העברית…