זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

לא בתוך תבנית


קיבלתי לקריאה את הספר עם השם "המוזר" – 'לא בתוך תבנית' מאת נעמה שחר.

כבר על הכריכה ראיתי שהוא שונה – אם זאת השורה מתחת לשם הספר 'סיפורים מחדר הטיפול של קלינאית תקשורת', ואם זאת יצירת האומנות של האמנית – יעל שילה.

לא-בתוך-תבנית

הספר מתחיל בהקדמה ובתודות, אבל מה זה בעצם "קלינאי/ת תקשורת" ?

מתוך ויקיפדיה :

קלינאי תקשורת הוא בעל מקצוע פרא-רפואי, המאבחן ומטפל במבוגרים ובילדים בעלי הפרעות הגייה, הפרעות בהבנה או בהבעת שפה מדוברת, הפרעות בתקשורת לא מילולית והפרעות בבליעה. הפרעות אלה יכולות לנבוע מסיבות מגוונות, ומרבית קלינאי תקשורת בקיאים בטיפול רק בחלק מהאוכלוסייה הנעזרת בקלינאי תקשורת.

הפרעות בהגייה בלבד יכולות לנבוע מבעיות קואורדינציה כמו בדיספרקסיה התפתחותית, בעיות פסיכולוגיות, בעיות פיזיות כמו פגם מבני בחך או מסיבות שאינן מובנות דיין כמו בתופעת הגמגום. הפרעה הן בהגייה והן בבליעה אך לא בהבנת שפה ולא בתקשורת לא-מילולית יכולה לנבוע מהפרעה בהנעת השרירים, כמו שיתוק מוחין. הפרעות רק בהגייה ובהבנת שפה מדוברת יכולות לנבוע מחירשות או אפזיה. אדם מהקשת האוטיסטית עשוי להזדקק לסיוע בכל תחומי הטיפול הנ"ל (הפרעות הבליעה של האוטיסטים נובעים ככל הנראה מעודף רגישות למגע בחלל הפה). קלינאי התקשורת מאבחן, נותן טיפול תרגולי והוראתי, ומתאים טכנולוגיה מסייעת כגון מכשיר שמיעה וציוד תקשורת תומכת וחליפית.

מטרתו של קלינאי התקשורת היא לאפשר תקשורת בצורה קלה ונוחה ככל האפשר. קלינאי התקשורת יכול לעבוד במסגרת מערכת החינוך, מערכת הבריאות, או בשוק הפרטי. ההכשרה הנדרשת היא תואר אקדמי המשלב לימודים בנושאי אודיולוגיה והפרעות שפה ודיבור.

קלינאי תקשורת ממלאים כיום תפקידי מפתח בתהליכי האבחון, הטיפול והשיקום בקרב אוכלוסיות מגוונות, ופעילים במגוון מסגרות במערכות הבריאות, החינוך והרווחה בהתאם לתחומי התמחותם וכן בקליניקות פרטיות, בבתי המטופלים ובמסגרות קהילתיות מגוונות.

רבים מקלינאי התקשורת עובדים כחלק מצוות רב-מקצועי, אשר כולל אנשי מקצוע מתחומים כגון רפואה, סיעוד, חינוך, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגיה, טיפול במוזיקה ובאמנות או טיפול בתנועה. קלינאי תקשורת מועסקים במסגרות שונות ומגוונות, בהתאם לתחומי ההתמחות השונים: בתי חולים, מכונים לאבחון ושיקום שמיעה ודיבור, מרכזי שיקום, מוסדות חינוך, מסגרות שונות בקהילה ובבתי המטופלים וכן מסגרות פרטיות. אנשי מקצוע בתחום עוסקים באבחון ושיקום ילדים ומבוגרים הסובלים מליקויים שונים, כגון בעיות בהתפתחות שפה ודיבור, חירשות ואובדן שמיעה, גמגום, צרידות, קשיי היגוי ולקויות קריאה וכתיבה. כמו כן מובילים קלינאי תקשורת פרויקטים של הדרכות הורים בתחומי פיתוח השמיעה והשפה בגיל הרך וכן פרויקטים לאיתור מוקדם והתערבות בקשיי שמיעה ושפה כדי להפחית קשיי למידה עתידיים. גם בגיל המבוגר יש חשיבות במניעה, איתור ושיקום קשיי שמיעה לשימור התפקוד המקצועי והחברתי וכן בפעילות לקידום הנגישות וההשתתפות בקהילה. רבים מהם שותפים במסגרת עבודתם בהנחיית סטודנטים ובמחקר קליני, וכן בהוראה ובמחקר של ההתפתחות וההפרעות בתחומי השפה, השמיעה והדיבור.

ד"ר נעמה שחר, מומחית בתחום התפתחות הילד, ליווי משפחות ואנשי צוות ובניית תכנית התערבות, מנסה להראות לנו, ההורים, את "הצד השני"… איך נראה המפגש מצד המטפל, להעמיד בעצם סוג של מראה מול פני ההורים המביאים את ילדם, שהם חושבים שיש לו בעיה, אל המטפל, קלינאי התקשורת, ואילו מחשבות עוברות למטפל בראש כשהוא בא להתמודד עם "מטופל" חדש… האמת היא שברוב הפעמים, המטופלים הם בעצם ההורים, ולאו דווקא הילד…

*

עד כאן היתה ההקדמה. הפעם עשיתי אותה ארוכה כדי שתבינו עד כמה הספר הזה היה לי לא קל.

איפה שהוא באמצע הספר, כשהמטפלת, ד"ר נעמה שחר, התחילה לדבר על תסמונות, כמו תסמונת דאון או תסמונת פראדר-ווילי, ועל ההתנהגויות של הילדים הסובלים מהתסמונות האלה, הרגשתי צורך לקרוא לשקד (הגדולה שלי – בת 8), לחבק אותה חזק חזק ולומר לה עד כמה אני אוהב אותה וכמה היא חשובה לי (לא אמרתי לה עד כמה שאני שמח שהיא בריאה)…

מי שקרא את הפוסט שלי "קטנים מול המערכת" יודע שהבן הקטן שלי (נדב – בן 4 וחצי) סובל ממחלה (גנטית) שנקראת "קווארנומה"… מה זה, כרגע זה לא משנה.

אני פשוט יצרתי הזדהות עם ההורים שבאים לאבחון עם הילד שלהם והם עומדים בעצם מול הלא נודע עם הדבר היקר להם ביותר…

*

אז כמו שאמרתי, הספר לא קל. הוא מלא במונחים רפואיים (עם הסברים) אבל הוא ספר טוב.

הוא ספר טוב לאנשים שעובדים עם ילדים, הוא ספר מצויין להורים שחושדים שלילד יש איזו שהיא בעיה כזאת או אחרת (הפרעות אכילה, התנהגות וכד').

הסיפורים המתוארים בספר מרגשים, השמות אמנם בדויים אבל האנשים והתופעות אמיתיים מאד.

*

עצוב שקיימות אצלנו תופעות כאלה, אבל אני יותר משמח שיש מי שיכול, אולי לא "לרפא" אבל לפחות להקל על הסבל של כולם – הילדים והסביבה.

מעלה קרחות


הספר שהפך לסרט אנימציה שהפך להצגה…

מעלה קרחות

באחד מימות השבוע אני מתבשר במייל שמגיעה למתנ"ס ההצגה 'מעלה קרחות'.

מיד הוצפתי בפרץ של נוסטלגיה – אני גדלתי על הספר הזה.

שוב עלו הזכרונות על ראש העיר של הישוב 'מעלה קרחות' (עיירה קטנה שבה לתושבים אין ולו שערה אחת על גופם)' שיום אחד מגלה שצמחה על ראשו, לא פחות ולא יותר – שערה… איך הוא יתמודד עם השערוריה ? עם הבושה ? הוא שונה… הוא לא כמו כולם… הם ינדו אותו… יזרקו אותו מהעיר… ולא משנה עד כמה הוא ראש עיר טוב…

*

חזרה ל- 2013 – מיד עשיתי 2 דברים :

  1. הזמנתי 2 כרטיסים (איזה יופי שיש תירוץ ללכת להצגות ילדים) –  לשקד ולי.
  2. נכנסתי לאינטרנט והזמנתי באחת החנויות המקוונות את הספר.

חיפשתי גם קצת מידע באינטרנט ובאמת, היה רשום שההצגה מומלצת החל מגיל 6.

הכנתי את שקד מראש, כשאני מספר לה בגדול על מה ההצגה הולכת להיות (לא נחזור על זה… נכון?), הגענו לאולם ותפסנו את מקומותינו בשורה הראשונה. אני נהניתי' אני לא יכול להגיד שלא. גם מהשירה, גם מהחריזה.

לצערי שקד לא הצליחה להישאר עד הסוף, ולאחר חצי שעה בערך (אורך ההצגה – כשעה) היא התלוננה על כאבי אזניים בלתי נסבלים וכך, עם דמעות תנין נאלצנו לצאת מהאולם.

הצגה - מעלה קרחות - תיאטרון אורנה פורת

כעבור מספר ימים הגיע הספר ונתתי אותו לשקד לקרוא (אחרי שאני עברתי עליו).

היא לא הפסיקה לצחוק – גם מההומור השנון של אפרים סידון וגם מהאיורים המשובחים (תמיד) של יוסי אבולעפיה.

*

אז מה יעלה בגורלו של ראש העיר ? האם הוא יגורש ? האם כמה מעשי גבורה יזכה אותו בחנינה מהגלות ?

ומה קורה כשהשתן עולה לראש…

*

הספר מומלץ ביותר.

http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=11560396

ההצגה – לילדים מגיל 8.

http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=6&Area=1&EventId=100

 

בר דים-סאם


Tea Party – מסיבת התה (ואני לא מתכוון למסיבת התה של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב…).

הוזמנתי לפתיחה של אחד המקומות הכי מגניבים שהייתי בהם בזמן האחרון – Tea Party בשאול המלך 35 בתל אביב (מאחורי בניין אמריקה) הגעתי למקום בשעה 4 אחרי הצהריים עם זוגתי שתחייה ומיד נסחפנו למוזיקת הצ'יל שהתנגנה ברקע כל הזמן.

*

יצא לי לשוחח קצת עם משה 'שוגון' כהן – אחד משני הבעלים של המקום המגניב הזה (אני הולך להשתמש במילה הזאת עוד הרבה פעמים) …

'שוגון' נמצא בעסקי הקולינריה בארץ כבר הרבה שנים – הוא הקים את הזנזיבר המיתולוגי, את הדיקסי, את הסווינג בנחלת בנימין בשנת 93' בשיתוף עם השף הידוע חיים כהן ועוד…

המקום מיועד לכולם, אבל גילאים +30 ימצאו שם את הבית השני שלהם. האווירה קצת שונה מפאבים או בארים רגילים.

האוכל הוא טבעי – ללא טיגון בשמן, ללא מונוסודיום גלוטומט והכל ממרכיבים טבעיים בלבד.

"האמת היא", מספר שוגון, "הכל התחיל בגלל המצב הכלכלי. לאנשים היום אין כסף לצאת לפאבים ולשלם 80-90 שקל על מנה (של מזון לא בריא א.ב.). אז מצאנו את הדים-סאם, שהוא בריא, קל להכנה וזול".

שוגון ואורן פסטרנק החלו את השותפות ביניהם עוד במועדון הסילון ואף לפניו, ועכשיו הם מביאים את הטרנד החדש – דים-סאם.

גם עגלת הדים-סאם המהבילה שהסתובבה בין הסועדים תרמה לאווירה המגניבה שהיתה במקום.

לפי ויקיפדיה, הפירוש המילולי של המילה 'דים-סאם' הוא 'נגיעות קטנות בלב', והכוונה לארוחה סינית המורכבת ממנות קטנות שמקורה בקנטון שבסין.

אז מה יש לנו שם ?

בר ארוך עם אלכוהול איכותי ? יש.

בר בחוץ עם קוקטיילים משוגעים ? יש

מטבח שבו כ-15 סוגים שונים של כיסוני דים-סאם בצבעים שונים ובטעמים שונים (תרד, בטטה, פטריות, בשר, ירקות) ? יש.

מקומות ישיבה בחוץ ובפנים ? יש.

די-ג'יי מקפיץ ? יש.

רחבת ריקודים ? יש.

שני תותחים בניהול בארים ומסעדות ? יש.

אז מה עוד חסר ? כלום !

מה שנשאר זה להתרווח על אחת הספות הפזורות, או על כיסא בר גבוה ולהתחיל לאכול את הכיסונים המדהים ששובים את הלב, את העין וכמובן את החיך.

אנחנו פרשנו אחרי שעתיים-שלוש אבל המסיבה עוד נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

אז אם אתם מחפשים מקום בילוי שמשלב אוכל קליל, שתיה ואפשרות לריקודים עם אווירה טובה ופתוח עד השעות הקטנות – זה המקום בשבילכם.

צמריקו


מחבר : לזלי הלקוסקי.

איורים : לי הרפר.

הוצאה : כנרת.

תרגום : תומר קרמן.

מה קורה כשהבן שלך מתנהג בדיוק הפוך משאר חבריו לכיתה ?

בדילמה זו נתקלים אמאאא ואבאאא של צמריקו בכל יום ובכל שיעור.

צמריקו הוא טלה קטן שחושב ומתנהג בצורה שונה משאר העדר – הוא אוהב לנסות דברים חדשים, לשחק בצבעים, לארוג לעצמו תסרוקות בנול, לרוץ עם הכלבים, להסתובב על גלגל הטוויה ובכלל – להתנהג הפוך ממה שמצופה מטלה בגילו.

הספר כתוב בצורה הומוריסטית כשהגיבורים בו הם כמובן צמריקו, אמאאא ואבאאא שלו וברקע סבאאא שמנסה להרגיע את כולם במשפט מנטרי : "אין מה לדאוג"…

"אבל כל הלילה אמאאא ואבאאא מרטו לעצמם את הצמר מרוב דאגה"

אלו הם משפטים שחוזרים על עצמם לאורך כל הספר – איך כולם דואגים בזמן שצמריקו עושה כיף.

הוא מיועד לילדים אבל גם המבוגרים יכולים ללמוד ממנו דבר אחד או שניים…

אמאאא ואבאאא מנסים לשכנע את בנם הסורר בצורות שונות ומשונות 'ללכת עם העדר', עד שלבסוף 'נשבר' להם והם לוקחים את צמריקו הקטן לשיחה ומבהירים לו את כללי ההתנהגות הנאותים (בעיניהם ובעיני החברה) כי…
"זה מה שאנחנו הכבשים עושים.
מעתה והלאה…
תישאר עם העדר כמו כולם.
תגזוז את הצמר כמו כולם.
תסרוק את הצמר כמו כולם.
תטוה את הצמר כמו כולם.
תצבע את הצמר כמו כולם
ותארוג את הצמר כמו כולם."

בקיצור – להיות 'כמו כולם'! צמריקו המסכן לא מצליח לישון כל הלילה ולבסוף… טוב – את זה תצטרכו כבר לקרוא בעצמכם.

הספר מראה את ההתמודדות של ילד עם הפרעות קשב מול העולם שסובב אותו, ובעיקר החברה הקרובה שלא יודעת להתמודד עם מישהו כזה (הורים, מורים).

הילדים שלי אוהבים מאד את הספר, ולא אחת אני צריך להגיד להם שהיום קוראים סיפור אחר (כי גם לי נמאס לקרוא במשך שבוע את אותו סיפור).

מומלץ ביותר !

לזלי הלקוסקי ולי הרפר הם שני יוצרים אמריקנים, שכמו צמריקו לא הלכו בתלם והוכיחו שלפעמים לא רק כיף להיות שונה, זה אפילו מומלץ.