איך הגעתי לכאן


כמה שנים שלא כתבתי פה… 5? 6? יותר? אני כבר ממש לא יכול לזכור (אני תמיד יכול להסתכל על התאריך של הפוסט האחרון ולדעת, אבל אז איפה הכיף בחוסר הידיעה שמטריפה אותי…).

אז למה בעצם לא כתבתי, אתם בטח רוצים לדעת – אז אני אספר לכם – יום אחד (זה תמיד מתחיל ביום אחד לפני הרבה שנים), פשוט איבדתי את חדוות הכתיבה (פרצוף מופתע). איך זה קרה? אני ממש לא יודע ובאמת, עם כל הרצון הטוב, אין לי שמץ של מושג. פשוט לא התחשק לי (לא בא לי) לכתוב יותר! ככה, ביום בהיר אחד (אני בטוח שהוא היה בהיר – זה תמיד ככה בסיפורים).
והנה, ערב שבת אחד, לקראת סוף החורף, בעודי לא מבין כיצד עברתי מתזונה עתירת סוכרים, גלוטן, שמן ועוד דברים טובים (ובעיקר מזיקים), לתזונה דלת (שלא נגיד נטולת) כל הדברים הטעימים האלה, אמרתי לזוגתי שתחיה – "את יודעת מה בא לי?" ועוד לפני שהיא הספיקה לענות, המשכתי "בא לי לחזור ולכתוב. ואני רוצה לכתוב על ארוחת השישי שאכלנו עכשיו".
"אז תכתוב" היא ענתה לי "תעשה מה שעושה לך טוב" היא סיימה.

אז הנה אני. יושב אצל חמותי, מנסה לזכור את הסיסמה לאתר הבלוג שלי (https://ebabad.wordpress.com למי ששכח), נעזר בנדבי, שכבר נהיה עלם בן 12 (בן כמה הוא היה בפוסט האחרון? 6 בערך?), מנסה להתעלם מרעשי הרקע של הטלויזיה בסלון, השיחות הערות בין דרי הבית והבלגאן שעושים הרכש החדש שלי – תאומים בני שנה ו… תשע עוד מעט (וואו!!! נכון?) ואני אתחיל בעצם עכשיו את הפוסט על "איך הפכתי ל…" מה בעצם? טבעוני? לאאאא! אוכל בריא. זאת הכותרת "איך התחלתי לאכול בריא" :

איך התחלתי לאכול בריא

כבר תקופה שאני עולה על המשקל כל בוקר ולא אוהב את מה שאני רואה על הסקאלה. אני בטוח שמשהו כמו 7 קילו פחות אני ארגיש יותר טוב וגם הכרסונת הקטנה (ענקית) שהתחילה לצאת לי מעל החגורה, תעלם לה ואני אחזור לבטן השטוחה שהיתה לי פעם.
איך מתחילים ? מאחר וזוגתי טוענת שאנחנו לא עושים מספיק כושר – קנינו הליכון חשמלי קטן ומתקפל, ואני משתדל… לא משתדל – זה נותן לי פתח לבריחה – אני הולך עליו כל יום 5 ק"מ במהירות של 5-6 קמ"ש, על הדרך אני עושה בינג' לסדרות שלא ראיתי – אז ראיתי כבר את 'נזירה לוחמת' (לא ממש מומלץ – לטעמי), והתחלתי את 'הויקינגים' (אהבתי – אבל אחרי 'משחקי הכס' חסרים לי הציצים).

ערב אחד, זה היה מוצאי שבת, בעודנו יושבים מול הטלויזיה ובוהים בה אחרי תלאות היום (עבודה, סידורים, ילדים), עיינה זוגתי באפליקציית סחיטת כסף (אחת מיני רבות) וספק שאלה ספק אמרה שיש מבצע של 5 ימים תפריט בריא (אנחנו מקבלים רק את התפריט – את האוכל צריך להכין לבד), של "ניקוי רעלים" – 5 ימים ללא סוכר, פחמימות ריקות, קפה, מוצרי חלב, בשר (פרצוף מזועזע שלי) ועוד כמה דברים שאני לא זוכר. "ומה כן אוכלים?" שאלתי אותה – "יש תפריט קבוע לכל יום והרעיון הוא לא להיות רעב. כל שלוש שעות אוכלים משהו – פעם ארוחה ופעם פרי/חופן אגוזים…"
היא הביטה בי והמשיכה "זה עולה רק 130 (בערך) ואני עושה את זה רק אם אתה איתי".
חשבתי על זה מספר שניות, כשמבטה מלווה כל תנועה שלי וחשבתי לעצמי "למה לא בעצם? כלומר, מה יש לי פה להפסיד? זה רק חמישה ימים ואם אני ארגיש שזה לא בשבילי אני אפסיק".
הסכמתי והיא כבר הזמינה את המתכונים והפירוט השבועי של מה שנאכל.

והתחלנו לאכול בריא – ביום ראשון הדפסנו את המתכונים וביצענו הזמנה גדולה מהסופר לכל הפרות, הירקות והקטניות המונבטות שנאכל בהמשך השבוע (רמז – המון חסה).
קימה בבוקר (הקטנים מעירים אותנו בחמש וחצי) – שתיה של כוס מים פושרים עם חצי לימון סחוט – אפשר לשכוח מהקפה של הבוקר.
ארוחת בוקר בסביבות 7 וחצי – סלט ירקות גדול עם המון חסה.
ארוחת עשר – פרי (או שניים אם ממש רעבים).
ארוחת צהריים – מוקפץ בסגנון תאילנדי עם טופו (ולפני שאתם עושים פרצוף נגעל – אפשר להשרות את הטופו במרינדה והוא מקבל טעמים נפלאים).
ארוחת ארבע – חופן של אגוזים/שקדים/בוטנים ושני אגוזי ברזיל (הם טעימים, רק חבל שמותר רק שניים ביום).
ארוחת ערב – להשתדל עד השעה 1900 – סלט ירקות גדול (עם המון חסה), ירקות בתנור, סלטים מכמה סוגים – קטניות מונבטות, עגבניות שרי וכד'…

ביום הראשון לא התאפקתי והכנתי לי קפה, רק שבמקום חלב פרה מזגתי חלב סויה, כאב הראש של הגמילה מקפה הגיע ביום השני – וזה היה כאב ראש נוראי, שחשבתי כבר לקחת כדור נגד כאבים, אבל התגברתי וביום שלישי בבוקר כבר חלף כאב הראש וביום שישי בלילה (יום אחרי שסיימנו עם הפרוייקט), אמרתי לזוגתי… רגע, אני מקדים את המאוחר… תיכף נחזור לזה.
ביום שלישי הכינה לירון (אשתי – למי שעדיין לא יודע) ספק קרפים ספק פנקייקים ספק בלינצ'סים מקמח עדשים כתומות שנטחן אצלנו בבלנדר. זה היה כל כך טעים שביום רביעי היא כבר הכינה מנה שניה כפולה בכמות.
ביום חמישי סיימנו עם ה… דיאטה הזאת, והרגשנו כל כך נקיים גם מבפנים, שהחלטנו לנסות ולהמשיך לאכול בריא.

ואז הגיעה ארוחת שבת, שהתחילה במריבה וצעקות, אבל המשיכה טוב, והכי חשוב – טעים.
כמובן שהיו סלטי עדשים מונבטות, עגבניות שרי ושומר (ביזבז) בלימון, כמובן שהיו הטורטיות המופלאות מקמח עדשים כתומות, אבל ההיי לייט של הארוחה היו כדורי פלאפל שנטחנו גס מחומוס מונבט ונאפו בתנור.
בסוף הארוחה, לירון אומרת לי "אתה יודע שרואים על הפנים שלך שאתה אוכל יותר בריא" איזה כיף לי.

וכך אני מוצא את עצמי, בערב מוצאי שבת, יושב על המחשב אצל חמותי וכותב פוסט חדש על אוכל טבעוני. אה… אל דאגה, לא החלפתי צד, בצהריים התנפלתי על חזה עוף (דל שומן – אפוי בתנור עם מלח) וחיסלתי אותו (לידו ישב בחוסר מנוחה מוקפץ בסגנון תאילנדי חריף אש וטעים בטירוף – עם חלב קוקוס וכמובן טופו).

היום בבוקר הרגשתי רווח בין החגורה לבטן שלי, למרות שהסקאלה של המשקל לא הראתה שיפור ממשי. אבל עדיין – נמשיך כך עד שכבר לא יתחשק לנו.
אני מגביל את עצמי לכוס קפה בחלב פרה מקסימום פעם ביום ובשאר היום שותה הרבה מים וחליטת צמחים.

אני מאחל לנו להמשיך באורח החיים הזה ולהרגיש בריאים.

ימין ושמאל רק חול וחול (פעם שניה)


אתמול מתקשרת אלי ידידה שלי ושואלת בשיא הנונשנלנטיות "יש לי שתי הזמנות זוגיות לתערוכת 'אגדות בחול' במוזיאון ארץ ישראל. רוצה ללכת ?"

איזו שאלה בכלל…. ב ר ו ר ! ! !

7 בערב, קילחנו את הילדים, העמסנו אותם על הרכב ויצאנו תל אביבה.

בשעה 1945 החנינו את הרכב בחניון של מוזיאון א"י (20 ₪ לחנייה חד פעמית ללא הגבלת זמן) ושמנו פעמינו, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים לעבר מגרש התצוגה.

תערוכת אגדות בחול

*

בכניסה קיבלו את פנינו הנסיך הקטן (יחד עם הפיל בתוך נחש הבריח והכבשה המפורסמת) מצד ימין ויונה בבטן הלווייתן בצד שמאל.

הנסיך הקטן

השנה התמקדה התערוכה בסיפורי ילדים וסיפורים מהתנ"ך, כאשר הצטרפו אליהם גם גיבורי העל של חברת מארוול (הענק הירוק, ספיידרמן, ת'ור, איירון-מן וקפטן אמריקה).

גיבורי מארוול

גיבורי מארוול

גיבורי מארוול

מי לא היה שם – טרזן וג'יין על הפיל, פטר והזאב (עם מוזיקה מהמחזה), דוד וגוליית, שלמה ומלכת שבא, אליס בארץ הפלאות, במדינת הגמדים (גם עם המוזיקה).

טרזן וג'יין

טרזן וג'יין

פטר והזאב

פטר והזאב

התערוכה פתוחה רק בערב כדי שנוכל להתרשם מהתאורה המיוחדת שנמצאת שם.

הילדים (וגם אנחנו) התלהבנו ועברנו מפסל לפסל, מסתכלים ביראת קודש ממש על 'חול ים פשוט' שהפך בידיים של עשרות הפסלים מהאקדמיה לפיסול בחול של הולנד ליצירות אומנות של ממש.

*

חבל שאין לי מספיק מקום להכניס את כל התמונות של כל הפסלים שצילמתי.

שמשון הגיבור

שמשון הגיבור

שלושת המוסקטרים

שלושת המוסקטרים

*

מאחר וזה היה הערב הראשון של המופע המדהים הזה, שלקח חודש לבנות אותו, עלו על הבמה – ראש העיר ת"א, שגריר הולנד בישראל ועוד מכובדים מהמוזיאון עצמו.

היה לי חבל מאד שרוב הקהל לא ממש הקשיבו לנאומים (שבאמת לא היו ארוכים) ולכל התודות לאומנים.

כמו שרון חולדאי אמר – ההולנדים הצליחו למכור קרח לאסקימוסים, או במקרה שלנו – חול לעיר שנוצרה מתוך החולות.

*

היה מדהים. הסתובבנו שם כשעה וחצי עם הילדים ונהנינו מכל רגע.

התערוכה פתוחה מ-1  ביולי עד 26 באוגוסט 2013 בשעות 1900 עד 2300 (למעט ימי שישי וערב תשעה באב).

תהודת זהות – ביקורת קריאה


אני מודה ומתוודה שלצערי לא יוצא לי לקרוא ספרים בכמות שאני רוצה, אז בפעמים הבודדות שמזדמן לי ספר לידיים, אני מאד מקווה שזה יהיה ספר טוב – ולא משנה אם זה ספר מתח, מד"ב או סתם סיפור עלילתי.

אבא שלי לעומת זאת, 'בולע' ספרים – בעיקר בלילה כשאמא שלי הולכת לישון.

*

יצא לי לקרוא את הספר 'תהודת זהות' מאת שמואל אוסמן, בהוצאת 'רימונים'.

תהודת זהות

הכתיבה עצמה של העלילה גרמה לי להישאר ער ולסיים את הספר. הסיפור עצמו – זה כבר משהו אחר… אחרי 100 עמודים בערך (מתוך כ-250) כבר גיליתי מי הרוצח, הבנתי את השתלשלות העניינים (את רובה בכל אופן) והבנתי מי עומד מאחורי רוב הדמויות, כך שלקראת סוף הספר, כשהמסך עולה מעל אותן דמויות לא ממש הייתי מופתע.

העלילה מתרחשת במהירות מסחררת וקופצת מדמות לדמות מבלי לתת לקורא לעכל את מה שקרה בפרק הקודם.

בגדול – מסופר בגוף ראשון על בחור, לא כל כך מוצלח, שנמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון עם האישה הלא נכונה…

ראש משפחת פשע סדיסט, אישתו שבוגדת בו עם אחד הקורבנות והבן שלו שחי בצילו כל השנים.

זונה שברחה ונתפסה אחרי שלוש שנים, חברה טובה שמנסה להציל אותה וחוקרת פרטית שמתבלבלת בין המציאות לבין מה שחוקר משטרה מנסה 'להאכיל אותה'…

דינם של בוגדים הוא לא מוות, כי אם סבל – לראות את כל משפחתם נרצחת לנגד עיניהם בעוד הם נשארים בחיים…

הבנתם ?

גם אני לא…

הרבה דם, יריות (כמות בלתי הגיונית של כדורים 'עקרים') וכאב יש בספר

לצערי, הפעם אני לא יכול להמליץ על הספר, הוא כתוב בצורה מבולבלת ומבלבלת ובזבזתי שעתיים וחצי בקריאתו לשווא.

אולם – כפי שכתבתי בהתחלה – הכתיבה עצמה גורמת לקורא להישאר דבוק לספר ולהמשיך ולקרוא.

קריאה נעימה.