להשתזף בצל / אבי מאיר – ביקורת קריאה


אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.

הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.

הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.

למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).

גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.

אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".

מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?

בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.

תגובת קרב

הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה

יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.

אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.

את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.

הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב

מהעמוד האחורי של הספר:

"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".

אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.

אגם הזאבים / ג'ון ורדון – ביקורת קריאה


…"חלמתי על עדת זאבים שמקיפה אותי, זאב אחד עולה על המיטה שלי ואני מרגיש את המשקל שלו עלי. יש לו שתי עיניים אדומות כדם והוא מסתכל עלי. פתאום הוא הופך לפגיון עם ראש של זאב. אני לא יכול יותר"…אגם הזאבים ג'ון ורדון להמשיך לקרוא

טוב מראה עיניים / לינווד ברקלי


את לינווד ברקלי פגשתי בספרי הקודמים 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו- 'ביום שאיבדתי אותה'. מאד אהבתי את הסגנון הקולח שלו והכתיבה הרציפה. גם התרגום עושה חסד עם הספר והסופר ומכניס אותנו ישר לאווירת המתח הרצוייה.
בדיוק במידה.טוב מראה עיניים לינווד ברקלי להמשיך לקרוא

אל תפנה את מבטך / לינווד ברקלי


תסתכלו על בני/בנות הזוג שלכם – עד כמה באמת אתם מכירים אותם ?
האם יכול להיות שאשתך היא לא מי שהיא אומרת שהיא ? האם יכול להיות שבעלך, אותו את מכירה כבר מספר שנים ואתם חולקים ילד אפילו – הוא לא אותו האיש שאיתו התחתנת ? להמשיך לקרוא

לשחזר את אמיליה – קימברלי מקברייט / ביקורת קריאה


מה גורם לאמיליה, ילדה בת 13-14, יפה, מוכשרת, תלמידה וספורטאית מצטיינת, לקפוץ מגג בית הספר (הפרטי) שבו למדה ? יכול להיות שזה קרה בגלל שהשעו אותה לשלושה ימים אחרי שנתפסה מעתיקה בעבודה בספרות ?! או שהיה שם משהו אחר… אפל יותר…

אף אחד לא מאמין בזה שהיא התאבדה, במיוחד לא אימה – קייט, אם יחידנית ועורכת דין במשרד גדול.לשחזר את אמיליה

להמשיך לקרוא

אריק זלצר – רן מלמד / ביקורת קריאה


מי זה אריק זלצר, אתם שואלים ? כנראה שאתם לא מחובבי הספורט. בטח שלא בית"ר והפועל ירושלים. אריק זלצר היה כתב ספורט (בהתחלה בעיתונות המודפסת ואחר כך באתר אינטרנט), והתמחה בשתי הקבוצות.

אריק זלצר / רן מלמד

אריק זלצר / רן מלמד

הוא היה גאון בהבנת מהלכי הקבוצות והיכולת של השחקנים… אממה… אף אחד לא הקשיב לו. לא רק שלא הקשיבו לו – אף אחד גם לא לקח אותו ברצינות. היה לו חבר אחד – צלם אירועים כושל שגר בדירת חדר מעופשת והיתה לו אישה – חנה. שמכל הגברים בעולם שהיא יכלה לבחור – היא בחרה דווקא בו.

היא היתה פסיכולוגית מבריקה ו… לא נגיד עשירה, אבל היה לה כסף. לא מעט כסף. להמשיך לקרוא

הצייד / ג'ון לסקואה–ביקורת קריאה


*

את ג'ון לסקואה אני מכיר מספרים קודמים, שחלקם גם עברו תחת עיני הבוחנת ובוקרו כאן בבלוג, כמו הספר בכוונת זדון.

אם בספר הקודם אייב גליצקי היה "רק" בלש במחלק הרצח, הרי שכאן הוא עולה בדרה ונהיה מפקח של המחלק. בתור המפקח, הוא כבר לא יכול ללכת על 'תחושת בטן'. הוא צריך הוכחות ממשיות (נראה שיש כאלה ששוכחים מהיכן הם הגיעו), אבל אפשר להבין אותו.

בשביל זה יש אזרחים – במיוחד החוקר הפרטי המוכשר ויאט האנט, שמקבל הודעת טקסט (SMS) יום אחד שמטלטלת את עולמו "איך אמא שלך מתה?"…

*

הצייד ג'ון לסקואה

*

הוא מעולם לא התעניין בהוריו הביולוגים – הוא נמסר לאימוץ בגיל צעיר מאד על ידי ארגון אימוץ של הכנסייה ולא הסתכל אחורה.

מחקירה ראשונית עולה שאימו נרצחה. הוא מתחיל לחקור רצח שאירע לפני 20 שנה, ומסתייע בחברו, בלש ממחלק הרצח (תחת פיקודו של גליצקי) דבין ג'ול, שלא תמיד מקבל יד חופשית ממפקדו.

הרצח מתחיל להעלות לפני השטח מקרי מוות מוזרים נוספים, כמו התאבדות לכאורה של שוטר ובמקביל, גוויות נוספות נערמות.

*

בכל פעם שהאנט מרגיש שהוא עלה על קצה חוט, נוספת גופה והוא מקבל עוד מסרון שמכוון אותו למקום אחר.

*

העלילה משתרעת על פני ארצות הברית ואף חודרת למדינה השכנה – מקסיקו ולחשד של סכסוך בין כנופיות סוחרי הסמים שם.

*

המתח הנפשי משפיע על ויאט והוא מתמוטט במלון במקסיקו.

האם זה מה שימנע ממנו להמשיך ?

*

ג'ון לסקואה כותב בצורה שוטפת ואני פשוט נהנה לקרוא אותו.

העלילה זורמת, ואפילו אחד כמוני – שלא קורא מילה במילה, אלא מרפרף ומשלים את המשפטים בראש, הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים הסבוכים.

מומלץ לקריאה, במיוחד לאוהבי ג'ון לסקואה וג'ון גרישם (כן – אני מכניס את שניהם לאותה קטגוריה).

*

ערב חופשי… ומאושר ?


יום חמישי, הגדולה הולכת לישון אצל חברה ובמחשבה מהירה אנחנו משכנים את הקטן אצל ההורים שלי למשך הלילה.

איזה כיף – יש לנו ערב חופשי, אחרי שבוע אינטנסיבי של טיולים בצפון (כינרת, לונה גל, חמת גדר ואפילו הגענו עד קרית שמונה). אנחנו באמת צריכים את הזמן הזה לעצמנו… קצת להיות לבד בשקט, כל הבית בשבילנו.

8 בערב, אנחנו לבד !!!!!!

מה עושים ? נוסעים ליריד כדי לקנות מתנה או שתיים וגם להחליף משהו קטן ומחליטים ללכת לסרט.

כבר שנים שלא היינו בסרט "למבוגרים" (ולא – הכוונה היא לא לסרט כחול, אלא סרט שלא צריך להתחשב בילדים כשבוחרים אותו – אתם עם הראש המלוכלך שלכם סמיילי).

הגענו בשעה 10 וחמש דקות לסינמה סיטי בגלילות, כשאנחנו מחפשים סרט שמתחיל כמה שיותר מוקדם (אינטרנט בטלפון – המצאה נפלאה), שלא ניתקע… בכל זאת צריך לקום מוקדם מחר.

לאחר דין ודברים וגם לאור העובדה שנהינו בורים לגמרי בעולם הסרטים, נבחר הסרט "רווח וכאב" עם דווין ג'ונסון (The Rock).

PainGain1

מתוך אתר סינמה סיטי :

תקציר הסרט "רווח וכאב"

מבוסס על סיפור אמיתי. שלישיית מפתחי שרירים מפלורידה מסתבכים בפרשיית סחיטה שיוצאת מכלל שליטה.

שחקנים : מארק וולברג, דוויין ג'ונסון, בר פאלי, רבל וילסון

במאי מייקל ביי

הפקה תסריט: כריסטופר מרקוס,

הפקה: מייקל ביי,

צילום: בן סרסין,

עריכה: ג'ואל נגרון,

מוסיקה: סטיב ג'בלונסקי.

הדבר העצוב הוא, שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ותיכף תבינו למה זה עצוב…

* אני אנסה למעט בספוילרים

בגדול, מדובר על 'בודי בילדר' שמחליט "לחיות את החלום האמריקאי". מה זה אומר ? לנצל הזדמנויות להרוויח כסף. הרבה כסף. המון כסף. איך ? עם מינימום עבודה…

הוא בטוח שהוא חכם ואפילו סוג של עילוי, אולם למעשה כל הידע שלו מגיע מסרטים שהוא ראה… (סוג של חובבן, כבר אמרתי ?)

הוא מצרף אליו לחבורה עוד 'בודי בילדר אחד', אסיר משוחרר ענק (דוויין ג'ונסון) שמצא את אלוהים בכלא וחשפנית. ביחד הצוות הלא כל כך מוצלח מנסה להרוויח כסף, הרבה כסף, המון כסף… לרגע נראה היה שהם אפילו מצליחים והם נהיים חלק מאותה קהילה שהם רצו להיות – אנשים "נורמטיבים"… אבל עם הכסף בא התיאבון. כאן אני אעצור את התיאור של הסרט, כדי באמת לא להרוס יותר מדי למי שיחליט בסופו של דבר ללכת ולראות אותו (לפי דעתי – בזבוז נוראי של 30 ומשהו שקלים).

כמו שאמרתי, הדבר העצוב הוא שמדובר על סיפור אמיתי, ומדהים אותי כל פעם מחדש רמת הטמטום (סליחה אבל אין לי מילה אחרת לתאר את מה שהלך שם) שאנשים יכולים להגיע אליה.

*

שורה תחתונה – הסרט נגמר אחרי 12 בלילה, זוגתי עצמה את עיניה חלק גדול מהסרט (לא מעייפות – בגלל הזוועות) – אה, כן – לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה… הגענו הביתה אחרי אחת והלכנו לישון… (בכל זאת צריך לקום ב- 7 בבוקר).

מצד אחד הרגשנו שלא יכולנו לבחור סרט יותר גרוע ללכת אליו, מצד שני (אם נסתכל על חצי הכוס המלאה) – הלכנו לסרט שאנחנו בחרנו מבלי שיהיה הצורך להתחשב בילדים (וזה לא אומר שלא אהבתי את 'הדרדסים').

*

מומלץ ? מאד לא, אלא אם כן אתם חובבי סרטי אימה, דם (ושוב סליחה על המילה) – טמטום.

תנו לשד לישון–ג'ון ורדון / ביקורת קריאה


הספר השלישי של ג'ון ורדון בסדרה של הבלש המופלא דייב גרני.

קישור לספר הראשון 'חשוב על מספר'.

קישור לספר השני 'עצמי עיניים חזק'.

דייב גרני, כזכור, יצא לפנסיה ממשטרת ניו-יורק – בלש בעל שיעור סגירת התיקים הגבוה ביותר אי פעם…

OK, הבנו שמדובר כאן בשוטר-על.

תנו לשד לישון

*

בספר האחרון הוא נפצע קשה, אבל יצא מזה והתחיל לשקוע במרה שחורה – עד שחברה מהעבר מבקשת ממנו לשמור קצת על הבת שלה…

אם בספר השני ראינו קצת מהאנושיות של דייב, כשדרס בטעות עופר צעיר שקפץ לו לכביש, כאן הוא ממש "מאבד את זה" ומזיל דמעה יותר מפעם אחת. האם הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית ? אין ספק שמשהו אצלו בראיית החיים השתנה, למרות שהוא נאלץ לפענח פשע של רוצח סדרתי שפעל לפני עשר שנים (ואולי יותר ?).

מרגישים את העצבים הרופפים שלו, במיוחד כשהוא מצליח לעצבן כל בעל עמדה וכח שעומד בפניו – אם זה סוכן ה- FBI שהיה אמון על החקירה לפני עשר שנים ואם זאת הקרימינולוגית המבריקה שהמתח המיני ביניהם התחיל עוד בספר הראשון ואם זה חוקר הצתות של כיבוי האש.

*

הספר מרתק ונקרא בנשימה אחת. ג'ון ורדון בהחלט יודע "לדבר: עם הקורא. גם התרגום של הספר (עפרה אביגד) טוב, ולפי דעתי לא מאבד הרבה.

אבל… וזה אבל גדול –

זו כבר הפעם השלישית שבלש בגמלאות (ולא משנה עד כמה הוא מחונן) מצליח במקום שהמשטרה, הבולשת הפדראלית וצוות של פרופיילרים נכשלים.

מתחיל להראות קצת… אהמ.. לא אמיתי…. לעניות דעתי.

אני הייתי מגייס את האיש הזה לצוות סיעור מוחות מבריק ופותר אחוז גדול מהפשעים הנוראיים שקרו… מתחיל לאבד מהאמינות.

בסוף הספר השני גרני נפצע קשה וחצי שנה אחרי הוא חוזר לפעילות מבצעית מלאה, למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא הפסיק עם תרגילי הכושר…

*

הוא חוגג יום הולדת 49 – מזל טוב, ובמקרה מגלה עוד רמז שמקרב לפענוח החקירה.

זהות הרוצח נשמרת, בסוד כמובן, עד לסוף הספר, אולם היא בהחלט אחת מהדמויות החשודות שאני דמיינתי לעצמי.

גם כאן הוא נחלץ בעור שיניו (והפעם המצב גרוע עוד יותר מהמצב בסוף הספר השני).

*

הרוצח הסדרתי "הרועה הטוב" קם לתחיה…

מניפיסט בן 20 עמודים מבסס את הנחת היסוד שמדובר בפנאט שמתנגד לאנשים עשירים…

צלף מיומן בנשק מיוחד… (נגלה ? נשר המדבר בקוטר 0.5) עם כישורי קליעה שיכולים להכניס את רוב אנשי שמירת החוק בכיס הקטן.

נשר המדבר

איש תקשורת שרוצה להרוויח כסף, גם אם זה על גב של ילדה (בת 21) שמחפשת את התזה שלה בתמימות.

איש משטרה שנאלץ לפרוש בבושת פנים לאחר מרדף רווי אלכוהול וסמים וכל מה שנשאר לו בחיים זה לחפש נקמה.

והטופ של הטופ – יש שלוש סיבות עיקריות לרצח – אהבה, כסף וקנאה.

האם יש סיבה רביעית ?

הכל מתערבב ביחד, אבל ג'ון ורדון מצליח לעשות סדר בכל הבלגאן בצורה המיוחדת שלו והכל מובן (חוץ מהזהות של הרוצח).

*

גם הרמז לספר הבא (בלי ספוילרים) מגיע ללא כל קשר לשום דבר רציני – דייב מוצא חץ תקוע באדמה.

אין שום קשר לכלום, אולי לזיכרון ילדות…

*

במובן מסויים מזכיר לי הספר איפה שהוא את "הצלף" של לי צ'יילד… אבל את זה מבינים רק אחרי קריאת 300 – 350 עמודים בערך.

הסחטן–ג'ון גרישם / ביקורת קריאה


תשכחו כל מה שידעתם על ג'ון גרישם !

הספר הזה ייקח אתכם למקומות אחרים, לטיולים ביבשת אמריקה (ביקר צפון ומרכז), הלבנת כספים, פשיטות מטורפות של ה- FBI ושל ה- DEA (הרשות למלחמה בסמים), רצח של שופטים, אנשי ממשל מושחתים וכמויות אדירות של זהב שמחליף ידיים תמורת….

הסחטן

*

נקמה זה בהחלט יצר חזק.

אבל מה קורה כשאתה רוצה לנקום בממשל הפדראלי של ארצות הברית ?

עורך דין שחור, שנכנס לכלא "צווארון לבן" בטעות – ברור שאצל ה- FBI והרשות לניירות ערך אין אף פעם טעויות… אבל לפעמים, כשזורקים בוץ לכל הכיוונים, נפגעים גם אנשים שהם לאו דווקא אשמים…

זאת ההרגשה של של מלקולם בניסטר, שנכנס למתקן כליאה (אמנם באבטחה מינימלית), אבל בכל זאת – 10 שנים זה הרבה זמן.

אשתו עזבה אותו עם בנם לטובת גבר אחר, אביו (שהיה שוטר קשוח) בטוח שהוא אשם, הוא לא ממש בקשר עם שאר משפחתו ונראה שאין לו הרבה תקווה.

עד שנרצח שופט פדראלי.

לחוקרים לא היה קצה חוט, עד שבניסטר זורק להם עצם, שתוציא אותו מהכלא.

האם ה- FBI יסכימו לעסקה ?

איך יתחמק בניסטר ממשפחת פשע שמתחילה לרדוף אחריו ומוצאת אותו גם כשהוא בתכנית להגנת עדים ?

*

ספר שקראתי בנשימה עצורה ולא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי.

אחד ממותחני המשפטים הטובים ביותר שקראתי ובהחלט אחד מהיותר מוצלחים של ג'ון גרישם.

*

מחיר מומלץ : 98 ש"ח.

הוצאת מודן.