האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

THE OFFBITS


מי לא חלם לקחת כמה ברגים, פיסות מתכת ולהרכיב מהם רובוט ?

אני יודע שאני חלמתי לעשות את זה – במיוחד אחרי שראיתי סרטי מדע בדיוני… להרכיב רובוט על פס ייצור… וואו…

אז מה הסיפור של ה- OFFBITS ?

חלקים להרכבה OFFBITS

מישהו אמר פסולת ?

או במילים פשוטות – לקחת "פסולת", לחבר אותה יחד וליצור… מה שבא לכם לראש.

גם שקד וגם נדב נהנו מאד בסדנה שהתקיימה ביום שני השבוע בדרום תל אביב.
דווקא נדב נצמד יותר להוראות ובנה אחד לאחד ואילו שקד פתחה יותר את הראש ובנתה את הרובוט קצת שונה ממה שכתוב. איך אומרים ? השמיים הם הגבול. זה לא חייב להיות הגיוני אפילו – ראיתם פעם כלב עם 8 רגליים ? ב- OFFBITS זה אפשרי ואפילו נורמלי.

הרובוטים של נדב OFFBITS

נדב והאופביטס שלו

אז איך הכל התחיל ? בהתחלה היה ילד בן 5 שקראו לו רועי, שאהב לפרק צעצועים, לראות ממה הם בנויים וגם ניסה להרכיב אותם בחזרה.
לאחר סיום הלימודים בבצלאל, הוא אסף עוד כמה ילדים ברוחם, אבל מבוגרים מספיק בשביל לפתוח חברה, והקים את `THE OFFBITS`.

רובוט בשלבי בנייה OFFBITS

רובוט בשלבי הכנה

המטרה: להחיות חלקים שיכולים להימצא בכל ארגז כלים בבית, במגירה או אפילו מתחת לספות. ליצור להם אופי ולשחק איתם.

ביחד הם בנו ערכות OFFBITS והם מממשים את חלומות הילדות של… כולנו בעצם.

קיימת גם קהילה בהתהוות – שם ניתן להחליף דעות, מחשבות ודגמים.

http://wp.theoffbits.com/about-us-3/?lang=he

הר של זבל


חיריה… לאנשים בגילי, פחות או יותר, מזכיר השם הזה הר ענק, "תקוע" במחלף גנות, גדול, מכוער ובעיקר מסריח.

וזה נכון או בכל אופן – היה נכון, עד ש….

החל משנת 1952 ייעד משרד הבריאות את האזור ליד הכפר הערבי הקדום "אל חירייה" לאתר טיפול בפסולת על ת"א והסביבה.

האתר היה פעיל עד 1998, אז נסגרה המזבלה והפכה לתחנת מעבר למטמנה בדרום.

*

קצת פרטים על ההר : בעת הסגירה בשנת 98', עמד ההר על שטח של כ- 450 דונם, בגובה של כ- 80 מטרים מעל פני הים עם כמות פסולת של של למעלה מ- 16 מליון קוב (?!)

משנת 01' החל תכנון השיקום האדריכלי והנופי של ההר ע"י איגוד ערים דן לתברואה.

כשהכוונה היא לייצר ריאה ירוקה במרכז הארץ.

*

הוזמנתי, כחלק מסיקור עיתונאי, יחד עם שקד (בתי בת ה- 8) לקראת פתיחת פעילות פארק אריאל שרון ופארק המחזור חירייה למשפחות בסוכות, בסיסמה – "כשפסולת, טבע לתרבות נפגשים".

אני ושקד

בניגוד לאירועים אחרים המתקיימים בסוכות, בפארק אריאל שרון ובמרכז לחינוך סביבתי, נותנים חוויית לימוד אחרת.

כל המתקנים הנמצאים במרכז המחזור נבנו מחומרים שנזרקו לפח ומצאו את דרכם למזבלה…

מרכז מיחזור

*

מי היה מאמין שעל הר הזבל וסביבתו ייבנה פארק עצום עם כ- 25 ק"מ של שבילי אופניים בדרגות קושי שונות, ייערכו סיורים מודרכים הכוללים תצפיות מרהיבות על כל אזור גוש דן וימצא בו מגוון עשיר של בעלי חיים וצמחים יחודיים.

פנורמה

קיבלנו הסברים על הנוף של תל אביב רבתי הנשקף מהמצפה, ויצאנו לסיור ברכב ספארי ברחבי הפארק.

רכב הספארי

מעבר לתצפית המרהיבה והסיור במשאית הספארי, ביקרנו במרכז המיחזור.

בכל מקום קיבלנו הרצאות מאלפות על מה היה, מה קורה ומה עתיד לקרות עד לפתיחה המלאה של הפארק בעוד כשנתיים.

משאבים וכסף לא חוסכים.

גם אני וגם שקד מאד נהנינו – הסוללה בטלפון הנייד שלה נגמרה מרוב צילומים שהיא צילמה (לצערי אין לי את התמונות, אולם הן לא פחות טובות משלי בחלקן).

עברנו בחוות שלם – שם מגדלים מיני צמחים ארץ ישראליים בסכנת הכחדה, על מנת לשמור עליהם שלא יעלמו לחלוטין (לא נכנסנו).

בקיצור – כיף כיף כיף. משהו אחר למונומנט, שאצלי בזיכרון הוא משהו מאד שלילי, אבל לילדים שלנו – יכול להיות נקודת ציון למהפך חשיבתי מנושא אשפה ומיחזור.

*

פארק אריאל שרון ומרכז המחזור (חיריה)

חיריה – האתר הרשמי

פארק אריאל שרון – האתר הרשמי

מוקד מידע : 03-7398999

*

נכון שאני לא חסיד של COPY PASTE (ואפילו מתנגד לכך, בדרך כלל), אבל הפעם אחרוג ממנהגי –

פארק המחזור חירייה ופארק אריאל שרון מזמינים אתכם בחוה"מ סוכות לשלושה ימים של פעילות חווייתית לכל המשפחה תחת הקונספט "כשפסולת, טבע ותרבות נפגשים", שלושה ימים (22-24/9/13) המלווים בהנאה, הפתעות, למידה וחוויה.

בפעילות של כ- 4 שעות המבקרים יחשפו לנופים והאטרקציות המדהימות על גבי רכבי ספארי, סדנאות יצירה אקולוגיות במרכז לחינוך סביבתי, סיור היכרות עם מהפכת הפסולת של גוש דן, שיקום הר הפסולת והפיכתו לפארק מטרופוליני, פעילות של טיבוע ציפורים על ראש ההר תצפיות על כל גוש דן מפסגת ההר, מתחם סוכות ממוחזרות ומיוחדות וטיפים שמלמדים איך אפשר להציל את העולם.

בחול המועד סוכות הקרוב, מנצלים את חופשת החג בכדי לגלות עם הילדים את סודות המחזור,האקולוגיה והקסם שבשמירה על הטבע. פארק אריאל שרון והמרכז לחינוך סביבתי של איגוד ערים דן לתברואה המפעיל את פארק המחזור חירייה, מזמינים את כל המשפחה לשלושה ימים של טבע, חוויה וסדנאות, שיתקיימו בין התאריכים 24-22.09.13 ,ימים ראשון-שלישי.

בין הסדנאות המוצעות לציבור: סדנת הכנת תכשיטים מצינורות, סדנת הכנת בובות משאריות בדים, סדנת מזון קומפוסט ועל מה שביניהם, סדנת שף מתוקה, סדנת שף מלוחה, הכנת אדניות תלויות למרפסת משקים ממוחזרים, הכנת ממלכה מקרטונים וביקור במתחם של סוכות ממוחזרות מ-100% אחוז תוצרת חירייה.

שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת


יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

יצאנו לצעידה

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

תערוכת מכוניות – השיא


אני מאד אוהב כלי רכב. בעיקר כאלה שמושקעים – ולא משנה אם הם חדשים או ישנים, קלאסים או עממיים. אני פשוט אוהב להתבונן בכלי רכב שנראה טוב.

העדיפות שלי, היא כמובן דו-גלגלי – ורצוי אחד כזה שלא מתקרב יותר מדי לאבק וחול.

*

אז בכמה שבועות האחרונים רצה ברשת החברתית, בכמה קבוצות שאני מנוי עליהן, הודעה על מפגש של כלי רכב ישנים. אפילו קיבלתי הזמנה אישית לאירוע.

ברור שבאתי. שאני אפסיד אירוע כזה ?! אפילו שלחתי הודעות לחברים שיבואו גם. שגם הם יהנו קצת, ישטפו את העיניים.

*

יום שישי, השעה 4 בדיוק, אני מחנה את הרכב קצת רחוק כדי שלא יחסמו אותי אחר כך כשארצה לצאת, אני מתייצב ברחבת החנייה ליד בית הספר.

כבר לפני הכניסה אני רואה שולחן ועליו מנשרים של מועמד כזה או אחר , הרץ לתפקיד ראש המועצה המקומית של הישוב, ניחא – הבנתי מההזמנה שאותו מועמד אירגן את ה- "הפנינג" על מנת לקדם את מסע הבחירות שלו. חברי סיעתו של אותו מועמד הסתובבו בחולצות לבנות עם הלוגו וסיסמת הבחירות.

בשעה 4 אחר הצהריים, היו שם 2 מכוניות בלבד… רובר ופיאט 125, לאט לאט הגיעו גם אופנוע סוזוקי GS400 ישן, פיאט 500 רודסטאר (שנת 69'), שתי חיפושיות וקאדילק שבאמת נראתה טוב.

מכוניות

החום היה כבד מאד ומי שסבל מכך היו בעיקר הילדים הקטנים.

קבוצת רוכבי אופנוע חנתה לה בצל בצידו השני של המגרש וההיי-לייט (לטעמי בכל אופן) היה הופעתו של אחד הכלים המדהימים ביותר שיוצרו ביצור סדרתי – SUZUKI GSX1300R המכונה גם "HAYABUSA" (הנץ)

GSX1300R

http://en.wikipedia.org/wiki/Suzuki_Hayabusa הצבוע בהזמנה אישית.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב כלי רכב בעלי 4 גלגלים, גם עתיקים וגם חדשים. אבל האופנוע הזה הוא משהו מיוחד.

בסביבות השעה 5 וחצי התחילו להתפזר המכוניות – שלוש חיפושיות, פיאט 125, אופנוע, רובר, קאדילק ופיאט 500 רודסטאר אדומה ונוצצת.

עוד הצצה על המכוניות

גם כ- 50-60 האנשים שבאו התחילו להתפזר.

עכשיו אני נכנס לפלונטר (או מלכוד 22, אם תרצו) – אם אני אגיד משהו טוב על התכנון, הארגון והביצוע – אני אצטייר כתומך במועמד שארגן את האירוע ואם אני אגיד משהו נגד… טוב, אתם מבינים את הדילמה.

אז אני פונה מכאן לכל אותם אנשים שקוראים את הבלוג שלי והיו שם לבוא ולהגיב – מה דעתם.

*

בכל מקרה אני רוצה להודות למיטל יצחקי ולצוות שלה על ארגון אירוע כזה בכפר יונה ולמועצת כפר יונה שאישרה אותו וכמובן לחברי המועדון שהגיעו עם כלי הרכב.

אני מקווה שיהיו אירועים (מוטוריים ואחרים) נוספים בכפר וכאלה שימשכו קהל גם מחוץ לכפר.

*

ועוד כמה תמונות של החלום הרטוב כשברקע הקאדילק…

SUZUKI GSX1300R HAYABUSA

SUZUKI GSX1300R HAYABUSA

 

עונג שבת או… שלא…


היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כוונת

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.

החתונה היוונית שלי


טוב, לא ממש יוונית – אבל בהחלט מזרח תיכונית.

יש לי חבר שגר בכפר לא רחוק ממקום מגוריי.

הוא גם המוסכניק שלי (ושל עוד לא מעט אנשים).

יש לו אישה, 3 בנות ובן.

והוא ערבי מוסלמי.

אני מכיר אותו כבר 10 שנים בערך, אותו ואת אחיו. הוא אפילו הוזמן לחתונה שלי.

אז כשאחיו התחתן, הוא הגיע אלי הביתה בסביבות 10 בלילה כדי להביא לי את ההזמנה באופן אישי.

אז אני יכול שלא לבוא ?

מזל שגם את אחי הקטן הוא מכיר, אז איחדנו כוחות ובאנו יחדיו – אני, אחי הקטן ואישתו (שרצתה לראות מה זה חתונה ערבית).

האמת היא שלא ידענו למה לצפות – יהיו יריות ? איזה אוכל יהיה ? הפרדה נשים / גברים ?

אז באנו. אנחנו ועוד מספר לא מועט של חברים (יהודים), שאת רובם אני מכיר.

האמת היא – שחלקם הגדול משרת בכוחות הביטחון בתפקידים אלה ואחרים.

"גני המשולש" – זה השם של גן האירועים שבו התחתן האח של החבר שלי.

מקום חצי מקורה, עם במה גדולה שעליה ניגנה להקה עם זמר (השירים בערבית כמובן).

מי שתכנן את הסאונד עשה עבודה לא ממש טובה כי הרמקולים היו אך ורק ליד הבמה – אז מי שישב קרוב התחרש, ומי שישב בקצה השני – נו טוב, שמע לא רע.

אני מעריך שהיו כ- 300 אורחים במסיבה. טוב, החבר שלי הוא דמות ידועה באזור ודוד שלו גם רץ לראשות המועצה המקומית פעם.

אז אנחנו (היהודים) מילאנו 4 שולחנות עגולים גדולים שעליהם מפוזרות צלוחיות עם מיני סלטים.

"כמו במסעדת 'אחמד את סלים' " צחקנו בינינו לבין עצמינו.

אז ניגבנו חומוס בפיתות ואכלנו מלפפונים בטחינה וקצת טבולה ובאמצע סלט ירוק עשיר.

כל אותו הזמן הזמר שר ומלהיב את הקהל המקומי שעמד על הבמה ורקד (וכל זה בלי אלכוהול).

מנה עיקרית יכולנו לבחור בין לשון לעוף ממולא, כשעל השולחן קערת אורז גדולה עם אגוזי קשיו ולידה רוטב עדשים אדומים.

והקהל עדיין רוקד וקופץ על הבמה.

אחרי שעתיים של פיזוזים, פנו האנשים לאכול והלהקה פינתה את מקומה לדי-ג'יי מקומי.

לפתע עלתה לבמה חבורת צעירים, לבושים בבגדים אותנטיים (נראה לי), והחלו לרקוד סוג של ריקוד ערבי, כאשר הרקדן הראשי מנופף במקל לכל הכיוונים (אחר כך אמרו לי שבמקור זאת היתה אמורה להיות חרב). החתן עמד על הבמה ופיזז וקפץ יחד איתם.

היה מאד מעניין.

היתרון במקומות ללא תעודת כשרות הוא, שאחרי המנה הבשרית, אתה מקבל קינוח חלבי ולא פרווה. אז היתה גלידה וקנאפה (חלביים) וקפה שחור מהביל בכוסות קטנות.

החבר שלנו, החליט שגם אנחנו צריכים להראות מה אנחנו יודעים – והעלה את רובנו לבמה ושם התחלנו לרקוד לצלילי מוזיקה מזרחית מוכרת יותר (גם בעברית).

Define irony – חתונה של מוסלמים שרוקדים לצלילי השיר 'אבינו שבשמיים'…

היה מאד נחמד, משהו קצת שונה, מאד שמח, קופצני, נטול אלכוהול וגם לא רחוק מהבית.

עוד פיסת תרבות שנמצאת מתחת לאף.

ג'וק ב- 26 שקלים


איך לא קיבלתי ג'וק בגלל 26 שקלים ?

לאחרונה הגיע הזמן להחליף את הרכב.

אני פעם בשלוש וחצי שנים זכאי להחליף את הרכב שלי.

למותר לציין שהרכב משרת אותי לצרכים רפואיים, שכן אני נכה של משרד הבטחון.

אז אשתי שתחיה ואנוכי שקלנו איזה רכב לקנות.

אני, בפרץ אימפולסיביות – שילמתי מקדמה על סך 1,000 שקלים לטויוטה קורולה.

לאחר מחשבה משותפת, החלטנו לוותר על הטויוטה ולקנות ניסאן ג'וק. כן כן, הרכב עם המראה הכי מוזר (יש שיגידו – מיוחד) שיש בשוק הישראלי היום (בנפח של עד 1,600 סמ"ק).

נכנסנו לסוכנות ניסאן בנתניה, קיבלו אותנו יפה, עם חיוכים וקפה וסגרנו עסקה.

עד כאן הכל טוב ויפה.

כאשר הגיע האישור על העסקה ממשרד הבטחון, באתי אחר כבוד והבאתי את הרכב שלי ל- "טרייד אין", הוספתי את ההפרש (4,500 שקלים) והמתנתי לרכב הנכסף שיגיע.

באותו מעמד ביקש ממני מנהל המכירות לשלם את אגרת הרישוי על סך 26 שקלים.

הוצאתי שטר של 100 ונתתי לו. במקרה, או שלא במקרה לא היה לו עודף, אז הוא אמר לי : "עזוב עכשיו, תשלם לי כשתיקח את האוטו".

עד כאן סבבה.

כעבור מספר ימים הגיע הכסף ממשרד הביטחון ואנחנו התחלנו לספור 14 ימי עסקים עד לקבלת הרכב מהסוכנות, שבינתיים נסגרה ונפתחה שוב ע"י בעלים אחרים.

לאחר כ- 7 ימי עבודה (יום שני) התקשרתי לסוכנות לשאול מה מצב הרכב, ובקשתי שאם הם יכולים לזרז את העניינים כיוון שאנחנו כרגע ללא רכב (נתנו אותו בטרייד אין).

הנציגה הודיעה לי שהרכב מוכן והוא נמצא כרגע ברישוי, היא המליצה לי להתקשר יומיים מאוחר יותר והיא תנסה לזרז את הגעתו של הרכב.

ביום רביעי התקשרתי ודיברתי אחר כבוד עם מנהל המכירות בכבודו ובעצמו (שלא ידע דבר על השיחה שלי עם העובדת שלו יומיים קודם לכן).

"מה קורה עם הרכב?" שאלתי, והוא ענה לי "הרכב תקוע ברישוי…" לא ממש הבנתי, זה רכב חדש, על מה הוא תקוע ? למה ?

שאלתי אותו והוא ענה לי בנון-שנלטיות "לא שילמת את האגרה של 26 שקלים, אז לא מעבירים את האוטו טסט…"

הייתי בשוק !

על 26 שקלים הם מחזיקים לי את האוטו ?

אמרתי לו מה שאמר לי מנהל המכירות לפניו (לא היה לו מושג גם על זה), ואמרתי לו שישלם את הכסף ואני אחזיר לו כשאני אבוא לקחת את האוטו… הרי לא מדובר על מליונים, סך הכל 26 שקלים, וזה גם לא חלק ממחיר הרכב – הכסף הועבר להם. זה סך הכל פורמאלי – רישוי של רכב נכה.

"אני אעשה את זה ואני אשתדל שהרכב יהיה מוכן עד יום שני". זאת היתה ההבטחה שלו אלי (להזכירכם – היום יום רביעי).

ביום ראשון אחר הצהריים אני שוב מרים טלפון לסוכנות (למחרת הרכב אמור להגיע – לדבריו "הוא ישתדל" בכל אופן).

"הרכב עדיין תקוע ברישוי"…

? ? ?

עדיין ?

במקרה היינו ליד הסוכנות אז נכנסנו לדבר אישית עם הברנש.

"אתה לא מבין" הוא התחיל להסביר "אמרתי שהשליח מגיע אלי ביום שני ואז אני אעביר לו את הכסף (26 שקלים), ישלמו את האגרה בדואר וביום שלישי יעבירו את הרכב טסט.ורק ביום רביעי או חמישי הרכב יגיע".

רק בשביל לסבר את האוזן, ביום חמישי נגמרים 14 ימי העסקים שבמהלכם הם התחייבו שהרכב יגיע אלי.

נכון להיום, בתאריך 28.12.11, לאחר 13 ימי עסקים, התקשר מנהל המכירות והודיע שהרכב לא יהיה מוכן היום אלא רק מחר (אולי) והוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע.

מה למדנו ? 

אם לא הייתי מתקשר ומברר, היה מגיע תאריך היעד (לכאורה) של מסירת הרכב, ומנהל המכירות היה אומר לי "תשמע, לא שילמת את האגרה של הרישוי, אז אתה לא מקבל את הרכב".

למה הסוכנות לא התקשרה להודיע לי שחסר כסף (26 שקלים) ? אחרי שמנהל המכירות (הקודם – אבל אותי זה לא ממש מעניין) סגר איתי שאני אשלם את הכסף הזה בזמן מסירת הרכב !

למה הייתי צריך לברר את זה באופן אישי ולמה למשוך אותי עד היום האחרון ?!

לפי מה שאמרו לי הרכב היה מוכן כבר לפני שבועיים (ביום שהגיע הכסף ממשרד הביטחון).

מסקנה :

לסוכנות ניסאן החדשה בנתניה אני כבר לא נכנס יותר !

גם אם הרכב הבא שלי יהיה ניסאן, הוא לא יהיה מהסוכנות הזאת – אני אסע קצת יותר רחוק אבל אני אקבל שירות נורמלי.

ובכלל, אולי בכלל עדיף לחזור לטויוטה ?! מבחינת שירות – אני יצאתי מאד מרוצה.

אז – תקראו טוב טוב את האותיות הקטנות בכל מסמך שאתם חותמים עליו ואל תאמינו לאף מילה אם היא לא מגובה במסמך חתום.

ושתהיה לכולנו נסיעה טובה, נעימה ובעיקר – בטוחה.