לגעת בפרויד בשתי מערכות

נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

חיי כלב – פרק III

בפרקים הקודמים (אחד ושתיים) סיפרתי איך התגלגלתי בתוך הביבים והסחי עד שמצאתי את המשפחה שמתאימה לי והחלטתי לאמץ אותם.

הפרק הקודם הסתיים בשיא המתח כשנשכתי את הלחי של אחותי הגדולה – שקד והם נסעו לבית החולים והשאירו אותי בבית לבד.

חיי כלב – פרק II

למי שלא קרא את הפרק הראשון, יכול להתעדכן כאן.

שוב שלום לכם, כאן סוּכּׅי הכלבה השיצואית.

אחרי שבועיים – שלושה שהייתי אצל המשפחה שאימצתי, הם לקחו אותי לפגוש את שאר המשפחה. יש להם לא מעט גורים במשפחה הזאת…

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…

דר' דניאל סימון ז"ל (2014 – 1953)

היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.

הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.

ד"ר דניאל סימון ז"ל

היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.

לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…

"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".

עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.

במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.

כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.

במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.

גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.

*     *

*

בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.

כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.

זהו אדם שלו אני חב את חיי.

מי שמפחד מרופא שיניים, שיבוא

בערב גשום אחד, אחרי שסיימתי לעבוד, שמתי פעמיי לכיוון כפר סבא. שם, בתוך בניין, פגשתי את ד"ר ושלר – רופאת שיניים…

לא, אני את הטיפולים שלי עושה בלי פחד – סתימות, עקירות, שיננית – אין לי בעיה של כאב או של פחד. סימפטי ? לא תמיד. ההרגשה הזאת שמישהו חודר לי למרחב האינטימי ודוחף ידיים וכל מיני מכשירים למקום כל כך פרטי ועוד שאני לא יכול לראות את זה… מרגיש לי כמו חילול… אבל כשצריך – אז צריך. רופא שיניים…

אצל 9% מהאנשים קיים פחד מרופא שיניים. רוב הפעמים הפחד הוא בלתי מוסבר וגם לא תמיד הגיוני ולפעמים הוא נובע מאיזו שהיא טראומת ילדות כזו או אחרת.

דר' ושלר

רוב רופאי השיניים פותרים את בעיית החרדה בצורה הפשוטה ביותר – טיפול שיניים תחת הרדמה מלאה (!)

אתם מבינים ?! הולכים לרופא שיניים וגומרים בחדר ניתוח (או סוג של, בכל אופן).

ד"ר ושלר, מרצה במרכז לחרדה דנטלית באוניברסיטת תל-אביב (כן, יש דבר כזה), מטפלת כ- 20 שנה כבר בהיפנוזה (תלמידתו של פרופ' קליינהאוס ז"ל).

הגעתי למרפאתה של ד"ר אבלין כשאני לא ממש בטוח מה הולך להיות שם, תוך מספר דקות הרופאה התחבבה עלי ואפילו הייתי מוכן שהיא תנסה להפנט אותי.
הטיפול הרפואי בחרדה מתחיל במספר טיפולים קוגנטיביים – התנהגותיים (CBT) שהמטרה היא נטיעת רעיון בסוגסטיה תחת השפעת ההיפנוזה.

ברוב המקרים מספיקים ארבעה או חמישה טיפולים קוגנטיביים כדי להעביר את בעיות החרדה (כולל כסיסת ציפורניים וחריקת שיניים) אצל הילדים, שחלקם נמצאים על הספקטרום וחלקם לוקים בתסמונת דאון – גם בהם היא מטפלת.
במצבים קיצוניים לא משתמשים, בטיפול השיניים, בחומרי הרדמה כלל (גם לא בהרדמה מקומית).

ההורים מספרים על שינויים התנהגותיים אצל הילדים (לטובה)

"אז מה את קודם ?" אני שואל. "אחרי שאני אמא ובן אדם, אני רופאת שיניים ורק אחר כך מהפנטת ומרצה", היא עונה לי.

למזלי, עם הגדולה שלי, אין לי בעיות ללכת לרופאי שיניים (גם כתבתי על זה כבר בעבר). כשאני אצטרך לקחת את נדב… אני ממש לא יודע איך הוא יגיב.
ד"ר ושלר נראית לי אחלה פתרון לילד שיש לו חששות מרופאים…

*

ד"ר ושלר מקבלת בכפר סבא וביהוד.

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה

*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

יושב על הגדר–לא מה שנשמע

אריק איינשטיין הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – יושב על הגדר,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת במוזיאון לאומנות ארץ ישראלית ברמת גן היא של הצלם אמיר מנדל.

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

איילת הלר – לא סופרת… אז מה כן ?

יום הולדת לארצות הברית.. יו הו… זיקוקים ודגלים מתנופפים… כולם שמחים ומאושרים… ה- 4^th of July… אז מה ?! לא ממש מזיז לי וגם לא באתי לדבר על זה.

באתי לדבר על מישהי שפגשתי, מאד מיוחדת, יש לה הרבה תארים ותעסוקות (אולי יגיע בהמשך) אבל בואו נתחיל מהתחלה…

*

שבועיים לפני (המסך עכשיו מקבל גלים ואנחנו חוזרים אחורה בזמן).

אני מקבל מייל שמזמין אותי לאירוע בלוגרים עם ילדיהם (?!) למפגש עם סופרת – איילת הלר… מישהו שמע עליה ? אז זהו שאני לא. מאחר וההזמנה היתה מאחי הגדול, ידעתי שרע זה בטח שלא יכול להיות אז קודם כל אישרתי ששקד ואני מגיעים.

עכשיו התחלתי לחפש באינטרנט מי זאת אותה סופרת עלומה – איילת הלר.

חיפוש ראשוני בגוגל העלה כל מיני בלוגים שכתבו עליה. פחות מעניין אותי. אני רוצה לדעת מי הסופרת הזאת (סופרת ילדים) ומה היא כתבה!

אז חיפשתי קצת יותר לעומק ומצאתי אותה בפייסבוק.

אמרתי לעצמי שאני לא יכול להגיע למפגש עם סופר כלשהוא כשאני בור לגמרי. הזמנתי (בתשלום) שני ספרים שלה : "שמרשפות" ו- "מה שקרה באמת". קראתי את שניהם (אולי אני אכתוב עליהם פוסט מתי שהוא) והחלטתי שהספר השני לא ממש מתאים לגיל 8… אולי לגיל 12-13 (ואפילו יותר מבוגר קצת), אבל הספר "שמרשפות" משעשע (מנוקד) והחלטתי לתת לשקד לקרוא אותו.

הספר מכיל 50 עמודים, באותיות גדולות ומנוקדות, עם מעט משפטים בכל עמוד וציורים מקסימים.

שקד ממש "בלעה" את הספר. מדי פעם היו מלים שהיא לא הבינה, או הקשר של משפטים ואני יותר משמחתי לעזור לה לפרש.

שמרשפות

*

נחזור ליום חמישי, 4 ביולי.

השעה קרובה ל- 7 בערב ושקד ואני נוסעים לישוב קרוב, שם מתגוררת איילת הלר.

הגענו כמעט ראשונים. על הדשא היו מחצלות ופופים ומסביב כסאות.

אני חושב שסך הכל הגיעו בערך 6 בלוגריות ובלוגרים והרבה ילדים.

יושבים בצוותא

*

ועכשיו… ששש… שקט, מתחילים –

איילת הציגה את עצמה וישר אמרה שהיא "לא סופרת ילדים" (סופרת מהמובן של מחברת ספרי ילדים…).

היא הציגה כמה ספרי ילדים שהיא כתבה – התחילה עם "שמרשפות", שאנחנו מכירים, המשיכה עם "גם דגים דוהים" (http://www.gamdagim.co.il/) שכתבה יחד עם יפעת לביא בשנת 2009 (הספר תורגם גם לאנגלית ולערבית) ומדבר על בריאות וחולי (דג קטן ששט לו לשונית אחרת כדי להבריא) ואז היא הוציאה ספר שנקרא "אבא לא ! מצחיק" והתחילה להקריא לנו (גם לילדים וגם להורים) ממנו – לא את הכל – רק עד הקטע שאבא… (התרעת ספוילר…)

את האיורים לספר הזה איירה בתה – נעה, שהיתה אז בת 14…

בגדול, הספר מדבר על הקשר שבין אב לביתו. זה ממש בגדול – יותר ספציפי – צריך לקרוא…

אבא לא ! מצחיק 😦

*

מעבר לכך, איילת הסבירה לנו על תהליך הכנת הספר, בחירת הסיפור המתאים, עריכה, חלוקת העמודים, איות, ניקוד, איור וסוגי מאיירים, היא הסבירה לנו מה זה "פורזץ" (חפשו בגוגל), הגהה סופית ושליחה לכריכה.

*

הילדים ישבו מרותקים ונראה לי שכך גם אנחנו.

*

איילת הלר

איילת מאמינה שמי שיש לו חלום – יכול להגשים אותו.

היא בכלל לא מגדירה את עצמה כסופרת ילדים. היא בסך הכל מנסה להעביר מסר (גם לילדים וגם להורים) באמצעות הכתיבה. היא כותבת מהמקום של "להגיד משהו".

*

במקצועה היא בכלל יועצת חינוכית. היא יועצת לגני ילדים, בתי ספר, היא יועצת ליועצות, היא מרצה בפני רופאים, פסיכיאטרים.

בספרים שלה קיימים הרבה רבדים וכל אחד מתחבר לספר בצורה שונה. ברם אולם, בכל קריאה ניתן לגלות בספר משהו שונה, זווית אחרת של ראיה על אותה נקודה וזה היפה בספרים שלה.

אז אתם מוזמנים להיכנס לחנות הספרים של איילת בפייסבוק או פשוט לחפש אותה באינטרנט http://www.hebpsy.net/showprofile.asp?id=31787.

אנחנו נהנינו.

יש לי פיק ברכיים מרופא שיניים…

* אזהרה – פוסט זה עלול להכיל תמונות קשות לצפייה.

למי לא עוברת צמרמורת בגב כשהוא שומע את הרעש של המקדח של רופא השיניים ?! זהו פחד בלתי מוסבר, שלא משנה כמה פעמים תהיו אצל רופא השיניים, הוא תמיד חוזר.

אז כשאמרו לי שצריך לקחת את שקד לרופא שיניים כי יש לה חורים, התחלתי כבר לחשוב על הרעש של המקדחה ו… העמדתי פני גיבור (הילדה הקטנה שלי, לא?) ולקחתי אותה למרפאת שיניים של קופת החולים שלנו (במקרה זה מכבי).

בגדול, שקד היתה שלוש פעמים אצל רופאת השיניים – פעם ראשונה (עם זוגתי) כדי לאבחן ועוד פעמיים איתי.

מה אני אגיד – לראות את הילדה הקטנה שלי שוכבת על כיסא הניתוחים, כשעל המדף לידה נמצאים כל כלי המשחית המפחידים האלה, האור מאיר בדיוק עליה והרופאה (ד"ר ק. – היא ביקשה שלא להזדהות) רוכנת מעל פיה הפעור לרווחה… אתם מדמיינים את התמונה.

תוסיפו לזה את הרעש של המקדחה ובכלל – עוד רגע ואפשר היה לגרד אותי מהרצפה.

*

למזלי (ולמזלם של כל הנוכחים) הרופאה היתה מדהימה, קשובה והרגיעה אותי יותר מאשר את שקד.

היא הסבירה על כל מהלך ומהלך מה עומד לקרות ומה שקד עומדת להרגיש ומה היא (הרופאה) עושה ובאיזה חומר היא משתמשת ובשביל מה החומר הזה.

בנוסף, מרפאת השיניים מלאה בציורי קיר של מלאכים ופיות.

הרופאה גם שאלה אותה איזו מוזיקה היא רוצה לשמוע (SPY פסטיבל…) והפעילה את הנגן בסמארטפון שלה – יש לה אוסף של שירים.

*

אז בפעם הראשונה שבאנו, שקד קצת חששה ולא ממש שיתפה פעולה וקצת התבכיינה ולא רצתה לשבת על הכיסא… אז אני, אבא שלה – הגיבור, התיישבתי על הכיסא והושבתי אותה עלי. עכשיו היא נרגעה. הרופאה הסבירה לה מה עומד לקרות (איטום חללים בין השיניים) ונתנה לה להרגיש על האצבע את המכשירים המרעישים (מקדחה, שואב – סקשן, מתיז אויר/מים) ועוד היא מרחה לה על הציפורן קצת מחומר האיטום כדי שתבין מה נכנס לה לפה. אני כמובן בשלב זה כבר ישבתי בצד והבטתי מרחוק בבת שלי (גיבורה – כבר אמרתי?) מתעלמת ממני ומתקשרת עם הרופאה כאילו הן מכירות מימים ימימה ושקד היא מתלמדת בפקולטה לרפואה.

*

עבר לו שבוע והגענו שוב למרפאה. הפעם כדי לסתום את החורים.

שקד רצה והתיישבה לה על הכסא ואני תפסתי את מקומי בצד. שוב אותה מסכה של 'גז צחוק' על האף והרופאה, שפניה מכוסים במסכת מנתחים, מסבירה לשקד (וגם לי) בשקט ובסבלנות מה עומד לקרות. היא מרחה משחה מאלחשת על החניכיים, לקחה מזרק מתכת באורך של כ- 12 ס"מ ודקרה את הבת שלי 4 פעמים… שקד אפילו לא מצמצה.

אחר כך היא דחפה לה לפה כל מיני סוגים של מכשירי עינויים על מנת להשאיר לה את הלסת פתוחה והתחילה לקדוח ולשייף את השיניים. אני החלטתי שאני מגדל ביצים (סליחה על ההתבטאות) ונעמדתי כדי לראות מה הולך שם. המראה של המקדחה מחוררת לבת שלי את השן העביר בי זרם בפה, אבל המשכתי לעמוד 'כמו גדול' וראיתי את כל התהליך.

ראיתי את הקידוחים, השאיבות, מילוי החומר והחלקתו ומילוי חומר נוסף (כדי שיהיה לבן). בהחלט לא מחזה שהייתי ממליץ עליו לבעלי לב חלש, והכל בעזרתה של הסייעת שלה.

אבל עשינו את זה – גם שקד וגם אני.

עכשיו יש לה חצי פה רדום – כולל שפתיים ולחי, ותור לביקורת בעוד חצי שנה.

כל הכבוד לגדולה שלי (מי גיבורה של אבא ?)