"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :
"היי,
הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli
…
לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה
יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .
*
תיאטרון מוב
*
מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.
*
נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.
התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.
*
על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.
מסביב הכל שחור.
האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…
*
*
נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.
נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.
החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.
גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.
*
השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.
*
הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.
*
הצגת יחיד – השחף של נינה.
תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.
*
משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .
מ- 15 באוקטובר (2013) למשך 3 חודשים יציג המוזיאון 4 תערוכות, של 4 אומנים ישראלים (חלקם ידועים יוצר וחלקם ידועים פחות) – באולם הראשון מציג סשה אוקון, צייר שעבודותיו בתצוגה זו עוסקות בשלושה דברים עיקריים : גוף האדם, מיניות וטכניקה.
התמונה הזאת, שנקראת 'גבר ואשה' תפסה את עיני. ממבט ראשון נראה כאילו האישה סובלת, אולם מבט מעמיק יותר מראה את ההנאה שהיא חווה (מישהו אמר BDSM ?)
ניתן לראות את ידה השמאלית מונחת מתחת ללחיה ופניה אומרות עונג צרוף, שלא לדבר על הגבר "המכה" שאי אפשר שלא לראות שהוא נהנה.
בחרתי לפתוח דווקא בתמונה זו – האם תמונה כזאת במוזיאון היא אומנות, או שמא פורנוגרפיה לשמה ?
*
למשל בשתי התמונות הבאות ניתן לראות את ההבדל בין בריחה מוצלחת לאחת שלא עלתה כל לו יפה…
עד כמה בן אדם מוכן להקריב על מנת לברוח מ… משהו ?
לקפוץ מקצה צוק כשהוא לא לובש דבר על גופו ? לקפוץ לתוך שמים סוערים כאשר יש רק שביב תקווה מפציע בין העננים.
*
אני לא מתיימר להיות מבקר אומנות. לא למדתי אומנות וכל מה שיש לי זו החוויה האישית שלי והעוצמה שאני מקבל כשאני צופה בציורים.
*
בשלושת הציורים הבאים נראה כיצד מתמודד אדם עם "רכיבת" האישה עליו
האסוציאציות שעולות כאן הן רבות וכל אחד יכול יכול להזדהות עם תמונה אחרת… לא סתם הן אחת ליד השניה.
*
עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם (כל אחד בתוכו) – "האם לצייר אנשים עירומים או עירומים למחצה זו פורנוגרפיה או אומנות ? והיכן עובר הקו ?
אני לא אמשיך ואלאה אתכם בפרטים ובתמונות (ספוילר), אבל בתור התצוגה הראשונה שנכנסים אליה במוזיאון, מקבלים ממש "בום" לפנים מהעוצמה שהציורים הגדולים האלה (3 מטרים על 1.60מ' כל אחד) מקרינים מהקירות.
בספר שהוצא ע"י המוזיאון מתוארים הציורים ונראות גם הסקיצות שלהם כמו גם התמקדות בפרטים מתוך הציור.