הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

קעקועים ועוד – 2016


קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.

הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).

להמשיך לקרוא

להסיר את המסיכה


כולנו הולכים עם מסיכות.

זה סוג של הגנה… ממה ? מהסביבה, מאנשים ובעצם מכל דבר שיכול או עלול לפגוע בנו בצורה זו או אחרת.

לפני 3 שנים בערך עברתי שינוי בחיים שלי. זה לא היה שינוי – אני חושב שאפשר לקרוא לזה טלטול … כל החיים שלי התהפכו ואני נזרקתי למשהו כמו ריק כזה. הלכתי לאיבוד. פשוטו כמשמעו. אני חושב שאילמלא זוגתי שתחיה, לא הייתי מצליח למצוא את הדרך חזרה. בוודאי שלא לבד.

כמובן שהילדים הרגישו, איזו שאלה. אפילו היום, שלוש שנים אחרי אני חושב שאני עדיין מרגיש ריקושטים ממה שהיה אז.

אבל בסיומו של התהליך אני הסרתי חלק מאד גדול מהמסיכות שכיסו אותי.

אלה מסיכות שהתחילו כבר כשהייתי בן 6 (יש דברים שלא שוכחים).

מאחר ואני חובב קעקועים, ובמיוחד כאלה שמסמלים נקודות ציון בחיים שלי, בין אם נקודות הציון אמיתיות או לא, החלטתי להוסיף אחד נוסף.

לקח לי זמן עד שהחלטתי מה אני באמת רוצה, ובסופו של התהליך מצאתי ! אני אעשה קעקוע של… תיכף תראו (ספוילר).

ישבתי וחשבתי איך הכי כדאי לעשות את זה והגיתי לי סקיצה ראשונית.

*

סקיצה ראשונית

*

מאחר ואני לא צייר מדופלם, הסקיצה לא ממש היתה מובנת.

טלפון אחד לדודי (), שאותו אני מכיר עוד מלימודי התיכון, הסבר קצר מה זה אמור להיות וכבר קיבלתי 2 דוגמאות.

*

הצעות ראשוניות

*

בחרתי לי את המסיכה שיותר מצאה חן בעיני (הימנית). והגעתי לסטודיו.

בסטודיו הסברתי לדודי מה הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי הקעקוע הספציפי, מה מסתתר מאחורי המסיכה, והוא הבין וישב להכין את עבודת האומנות.

כשהתוצאה מצאה חן בעיני – הוא ממש הבין למה אני מתכוון, נשכבתי לי בתנוחת סירנה (בת-ים) והפקרתי את ירכי הימנית לטיפולו המסור.

*

לכל מי שרוצה לדעת – זה ממש, אבל ממש לא כאב!

סיימנו את החלק הראשון של המסכה אחרי שעתיים של עבודה – אני אומר סיימנו כאילו לי היה איזה חלק בעשייה – אני בסך הכל שכבתי שם ונמנמתי.

זאת היתה התוצאה של החלק הראשון :

שלב א'

*

המתנתי שבועיים – שלושה שהקעקוע יחלים ולי יתפנה זמן (וגם לו – כמובן) ובאתי להשלים את העבודה.

דודי שבר את הגב וגם עשינו לנו הפסקה קטנה באמצע..

*

אמצע התהליך

*

אבל אחרי עוד 4 שעות של עבודה מטורפת הגיעה התוצאה הסופית.

*

מסיכה קולאז

*

אז למי שלא הבין עד עכשיו – מדובר בפנים של בן אדם (הפנים שלי שמיוצגות בקעקוע ע"י אישה) שהמסכה (בקעקוע זאת מסכה פיזית) פשוט נוזלת לו/לה. פחות "הגנות", פחות בריחה, פחות הסתתרות מאחורי מסכה, פחות להציג את עצמי כמישהו שאני לא…

*

כן ! זה עלה לי ! ואני לא מדבר על כסף. זה עלה לי בחברים, שעכשיו קשה לי לדבר איתם כי הם הכירו אותי במשך שנים כ- X ועכשיו אני פתאום מישהו אחר. זה עלה לי בבריאות כי אני צריך לחשוב לפני שאני אומר משהו – האם "המסכה" אומרת אותו, או שמא איל אומר אותו.

זה קשה ! זה תהליך שגבה ממני הרבה, זה תהליך שאני התחלתי אותו לפני 3 שנים ואני עדיין עובר אותו.

אישתי עוזרת לי – והרבה. כשהיא מרגישה שהמסכה מתחילה לחזור היא "מאפסת" אותי ומחזירה אותי למסלול.

*

אבל אני חושב שבשורה התחתונה אני יותר שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב. מי שלא רוצה אותי כמו שאני, נטול מסכות – יכול לקחת את הרגליים וללכת. אני לא קופה על אף אחד להיות חבר שלי. אבל מי שנשאר – שיקבל אותי כמו שאני – איל חדש! איל יותר אמיתי.

*

אני מכור !


זהו. הגעתי להכרה.

אני לא צריך שכולם יקומו ויגידו ביחד "We love you eyal".

אני לא צריך שיטפחו לי על השכם וינסו לתמוך בי.

זה ממש לא יעזור!

אני מכור !

ההתמכרות שלי התחילה בגיל 16 בערך. אז נכנסתי בפעם הראשונה לעולם הזה – המיוחד, השונה.

אבל אז עוד לא הרגשתי שאני מוכן – גם הדילר לא הסכים – "אתה צעיר מדי" הוא אמר.

אז בגיל 18 ושבועיים (אני כבר גדול) סוף סוף עשיתי את זה.

הקעקוע הראשון שלי.

איזו התרגשות.

אני זוכר כל דקירת מחט וכל טיפת דם שנזלה ונוגבה בידיו האמונות של רונן (שלצערי כבר לא עובד היום באיזור – אם בכלל).

אפילו לא ידעתי אז למה עשיתי דווקא את הציור הזה – אולי בגלל ששמעתי באופן קונסטנטיבי את הלהקה (MANOWAR) ומאד אהבתי והתחברתי לשירים שלהם (נו טוב – ילד בן 18 – מה לעשות).

ת'ור היה אל הברקים הנורדי (כמו שליוונים ולרומאים היו אלים – זאוס והרקולס, גם לעמים הנורדים היו אלים). בכל פעם שהוא היכה בפטיש נוצר ברק. אביו היה אודין (המקביל של זאוס) מלך האלים ואחיו היה לוקי. עד היום, למי שלא יודע, יום חמישי באנגלית נקרא Thursday או בתרגום – Thor's day היום של ת'ור.

אני זוכר את התגובה של אבא שלי כשהראיתי לו אותו בפעם הראשונה : " אבל למה כזה גדול?!". וזהו.

נכון שמאד השתדלתי ללכת בבית עם חולצות בעלות שרוול, אבל ההרגשה שהוא שם לא הרפתה ממני.

וזה לא רק שהוא שם – הוא לבד… הוא צריך חבר…

אז בגיל 19 וחצי הוספתי לו חבר "קטן" על הצלעות


מאחר והייתי בצבא, לקח לי שנה וחצי לסיים אותו.

אבל הרגשתי מאד שלם איתו – השאמאן שמחזיק ביד את ה- Deamon's Hand. אבן קסומה שהפכה אותו למפלצת ברגע שהוא השיג אותה. בתמונה לא רואים אבל היד המחזיקה את האבן היא בצבע ירוק והאצבעות הן לא אנושיות…

לא תמיד כשהגעת למטרה אתה שלם…

סיימתי את הצבא והמשכתי עם החיים הפרטיים.

בינתיים גם היתה לי חברה תקופה לא קצרה שיחסה לקעקועים היה דווקא חיובי.

בגיל 24 נראה לי שהגיע הזמן לעשות עוד אחד !

אבל עכשיו צריך לעשות משהו מיוחד… לא עוד קעקוע "קטן" "רגיל", משהו שיתפוס מקום של כבוד על גופי המתמלא (בקעקועים).

באותה תקופה היה לי פטיש לדרקונים – אותם יצורים מרהיבים וקסומים – שליטי העולם הדמיוני.

סניף של חנות קעקועים חדשה שנפתחה במרכז העיר משכה את עיני ובאתי "רק להסתכל".

הצייר שישב שם בעל ידי זהב צייר לי בדיוק את הדרקון שרציתי –

וזאת התוצאה :

עכשיו הרגשתי "מקועקע אמיתי".

היו לי שלושה קעקועים לא קטנים שכולם מסמלים דבר זה או אחר.

בגיל 26 התגייסתי למשטרה – ליחידת אופנועים.

בכלל, אופנועים היו אצלי הרבה מאד זמן ואני חושב שרכבתי "לא רע". גם תגובות חיוביות של חברים הרימו לי את האגו.

אז חשבתי לעצמי שאני צריך איזשהו קמיע שיגן עלי (הרי אופנועים זה דבר מסוכן, ואני רכבתי בממוצע 400 ק"מ ביום).

הקעקוע הבא היה על החזה, על מפתח הלב – הסימן הסיני של Protect.

למי שישים לב – לקעקוע אין קווי מתאר.

אחרי שעשיתי אותו הוא נראה לי קטן מדי ובודד, אז הוספתי לו (איך לא) – דרקון מסביבו.

האם הקעקוע עזר ? אני לא יודע. כי כמה שנים מאוחר יותר עברתי תאונה קשה מאד עם אופנוע.

מי שתומך – אומר שבזכות הקמיע נשארתי בחיים.

מי שמתנגד – אומר שעברתי תאונה (קשה) אז הקמיע לא עזר.

יש פה דעות חלוקות לכאן ולכאן.

אבל – מאחר וירדתי מאופנועים (ואני לא יודע עד מתי), צריך איזשהו זיכרון מאופנועים…

ואיזה זיכרון יכול להיות יותר טוב מאשר… קעקוע של אופנוע –

אז בהזדמנות כשהיינו בחו"ל המליצו לי על חנות קעקועים טובה, נכנסתי לשם, והנה התוצאה :

התמונה אולי לא הכי ברורה אבל מה שמצוייר עליה זה מלאך המוות (RIPPER) רוכב על אופנוע.

הסימבוליקה היא שאני נלחמתי במלאך המוות (על אופנוע) וניצחתי אותו !

אני לא אומר שמחר אני חוזר לרכב על אופנועים. לא. אני אפילו ויתרתי על רשיון הנהיגה שלי לאופנוע.

אבל, אולי בעוד כמה שנים, אני ארכב לי לעבר השקיע על אופנוע… זה סתם חלום / פנטזיה תקראו לזה איך שאתם רוצים.

אחרי שניצחתי את מלאך המוות וחזרתי לחיים (אם אפשר לקרוא לזה חיים), השתניתי !

נהייתי בן אדם אחר לגמרי ממה שהייתי לפני התאונה. (זה מה שפגיעות ראש עושות).

נכון שאני מטופל ולוקח 1001 כדורים שונים ומשונים, אבל השורה התחתונה היא שאני השתניתי !

אז כדי להראות לאישתי היקרה כמה חשוב לי הקשר בינינו ועד כמה הוא חזק.

ציירתי על עצמי את זה :

זהו ציור שלי, עם עריכה קלה של דודי המקעקע, ובו מוצגים סמל של זכר ונקבה (אני ולירון) משולבים בתוך אינסוף. השמש מאחור היא גם רקע וגם אור וחום.

זהו, חשבתי שסיימתי עם הקעקועים לתקופה הקרובה, אבל כמו כל דבר טוב – גם זה נגמר בסוף. ועברנו תקופה מאד מאד קשה (אני לא אלאה אתכם בפרטים – למרות שאני בטוח שכמה קוראים צהובונים ישמחו לשמוע פרטים עסיסיים). מה שאני אגיד זה שהתקופה הנוראה הזאת יחסית מאחורינו – רבות תודות ללירון שלא ויתרה לי ולא ויתרה עלי.

אז לאות תודה ולזיכרון, הוספתי את הקעקוע האחרון (בינתיים) :

כאן אני מוחק את כל הדברים הרעים שעשיתי ללירון (DECIEVE) הסימן התחתון, ומחליט להיות אמיתי (TRUTH) – הסימן העליון.

אני מקווה שלא שיעממתי אותכם בסיפורי הסטוריית הקעקועים שלי.

אבל כמו שכתבתי בהתחלה – אני מכור… ואני כבר מתכנן את הקעקוע הבא והדבר היחיד שעוצר אותי – זה המחיר (קעקועים זה לא דבר זול) והתנגדות "קלה" של זוגתי שתחייה.

אבל כמו שאמרתי לאחד המקעקעים – הדבר האחרון שיעצור אותי מלהמשיך ולהתקעקע – זה חוסר מקום בגוף. 🙂

אז קודם כל – אני לא מצטער על אף קעקוע שעשיתי. גם לא על זה שעשיתי בגיל 18 וגם לא על זה שעשיתי בגיל 30.

אני מקווה שאני אמשיך להתקעקע וכל קעקוע יסמל לי עוד משהו שעברתי בחיים.

ועכשיו לשאלה הגדולה : מה תגיד לבת שלך (היא היום בת 6) כשהיא תבוא ותגיד לך שהיא רוצה קעקוע ?

זה מאד פשוט – אני אשב ואסביר לה את כל ההיבטים גם בעד וגם נגד. אני אסביר לה שקעקוע זה לכל החיים אבל אם היא תתעקש (וכמו שאני מכיר אותה – היא תתעקש) בגיל 16 אני ארשה לך.

חוק אחד בקעקועים (חוק שלי בכל אופן) – לא יורדים מהמרפקים ולא עולים מהצוואר. לצערינו היום במדינת ישראל ובעוד כמה מדינות מערביות "מפותחות" לא מקבלים מקועקעים בצורה יפה.

ודבר אחרון – אם הולכים להתקעקע – רק במכון מסודר ונקי. חבל לחסוך כמה שקלים ולקבל אחר כך מחלות שיקח שנים לצאת מהן – אם בכלל.

אז תתקעקעו ותהנו 🙂