זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

מי אשם ?


 

אני הולך לשחוט פה כבשה קדושה. הפוסט הזה לא יהיה קל ואני בטוח שאני אקבל עליו קיתונות של קיטור. אבל אחרי מספר ימים שאני מתחבט עם עצמי, אחרי שבתאריך 25/6 קראתי את הפרסום של בן כספית על סיכום החקירה של גלעד שליט, באמת שהדבר הדיר שינה מעיני.

דוד בן גוריון נאם בכנס סגל פיקוד כללי, הקריה, ב- 2 ביולי 1963 ואמר, בין השאר – "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך…"

האם המפקדים באמת ראויים ? האם צה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון, באמת ראוי ויכול לקחת על עצמו את גורל הנערים ?

האם כל מה שמשפיע על שיבוץ התפקיד הוא כושר גופני ופרופיל רפואי ? האם הערכה נפשית יכולה ליפול 'בין הכיסאות' ולשלוח ילד שלא מתאים, מבחינה נפשית, להיות לוחם, לשרת בחייל קרבי ? האם צה"ל פושט רגל ?

או שמא החייל עבר את המבדקים והצליח לשטות במערכת ? (דבר שלא נראה הגיוני במקרה זה).

להמשיך לקרוא

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה


*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

הראש הוא קדוש…


הוא חזר הביתה מהפגישה, כמו כל יום. רק שהיום כנראה שמשהו לא עבד כמו שצריך.

יוסי פתח את הדלת כשהוא בעמידה קרבית ועיניו מבולבלות / כועסות. רינה ידעה מה עומד לקרות. זו לא הפעם הראשונה שיוסי, בעלה, חוזר כך הביתה. היא הכירה את העמידה הזאת ואת המבט הזה.

מאז שנפצע, בתחילת אוגוסט 2006, במלחמת לבנון השניה, הוא לא חזר לעצמו.

*

אלה לא היו הפציעות הפיזיות, אותן כבר כמעט ולא רואים כבר. זו היתה פגיעת הראש ממנה סבל, והיא זו שהטילה צל כבד על חייהם.

היא זוכרת את הערב הזה כאילו היא אתמול – היא ישבה לבד מול הטלוויזיה רואה חדשות, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא הסתכלה על השעון – רבע ל- 12 בלילה… מי זה יכול להיות ? היא תהתה.

"מי זה?" שאלה. "דורון" היתה התשובה. דורון ? מי זה דורון ?

היא פתחה את הדלת וקפאה במקומה. דורון היה המפקד במילואים של יוסי. לידו עמד רוני, חייל נוסף בפלוגת השריון בה שירת בעלה, והיתה אמורה לשוב מחר מלבנון.

"יוסי נפצע"… המלים האלה הדהדו בראשה והיא לא הצליחה לקלוט את המשמעות שלהן…

רגליה כמעט ולא הצליחו לשאת אותה. היא חשה חולשה והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

דורון הבחין בכך ומיהר לתפוס אותה.

"הוא ברמב"ם" הוא אמר, "רוני ייקח אותך" לשם.

את הימים שעברו לאחר מכן היא זוכרת כאילו צפתה על עצמה כמו בסרט – יוסי שוכב במיטה, בטיפול נמרץ, גופו חבוש, עיניו עצומות וצפצופים נשמעים מכל המכשירים המחוברים אליו. צינורות פלסטיק יוצאים מגופו והוא נראה ישן ורגוע…

*

פצוע במיטה

*

היא חילקה את זמנה בינו לבין הדס, התינוקת שנולדה רק 3 חודשים לפני האירוע, זה מה שהחזיק אותה שפויה במשך כל הזמן הזה, בעיקר כששכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם.

סיפרו לה שהטנק שלו קיבל פגיעה ישירה. הנהג והתותחן, שהיו בחלק הנמוך של הטנק נהרגו מיד ואילו הטען והוא הועפו אל מחוץ לטנק. הטען נפצע בינוני והוא שוכב בצפת ואילו יוסי, מפקד הטנק, נפגע בצידו הימני ומהנחיתה על הסלעים קיבל מכה בראשו. זו היתה הפגיעה החמורה ביותר מבחינתה. הרופאים – הם רק רצו להציל את חייו, לא משנה מה.

היא ישבה לידו וליטפה אותו, הרופאים גם עודדו אותה לעשות כך – ראו שכל פעם שהיא לידו, הוא נרגע יותר, הדופק נרגע ולחץ הדם משתפר.

*

אחר כך הגיע השיקום… הרופאים לא הפסיקו להגיד שהוא נס רפואי וכל כך התפעלו מההתקדמות הפיזית שלו, עד שנראה ששכחו שהוא סבל גם מפגיעת ראש לא קלה…

יוסי החלים מהפציעות במהירות, אבל לאדם ששמר על עצמו – התאמן כמה פעמים בשבוע במכון כושר, רץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכב על אופניים בשבתות בקבוצה מאורגנת, חוסר היכולת לחזור לכל זה דיכא אותו. הוא ישב בבית בוהה בטלוויזיה ונתן לחיים 'לעבור לידו'.

מעבר לפגישות העקרות עם הפסיכולוג והפסיכיאטר, שקיבל ממשרד הביטחון והנסיעות למרכז השיקום בבית החולים, הוא כמעט ולא יצא מהבית. הוא נכנס למרה שחורה וגם לא לקח את הכדורים שקיבל, למעט הכדורים נגד כאבים, שכמותם גברה ככל שעבר הזמן.

הוא התנתק מכל החברים הרבים שהיו לו לפני המלחמה, רק מעט חברים עקשנים המשיכו לשמור איתו על קשר, וגם מספרם פחת כשראו שהוא מסרב להיפגש איתם.

יוסי התבייש בגופו, בפצעיו ומחוסר יכולתו לשחזר את כושרו. גם הראש החכם שהיה לו לפני אוגוסט 2006 נפגע והוא הרגיש את זה. הזיכרון שלו, הראיה המרחבית, הסבלנות – כל אלה נפגעו לו והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, או כמו שהוא אמר לא פעם "אני לא אוהב את עצמי"…

*

רינה סגרה בעדינות ובשקט, עד כמה שיכלה, את ארון המטבח – אם הארון היה משמיע רעש קל שבקלים, יוסי היה עלול להתפרץ בצרחות…

"איך היתה הפגישה?" שאלה בהיסוס ובקול עדין, כשהיא יודעת מה תהיה התשובה, "סתם חבורה של כלומניקים שלא מצפים מעצמם לשום דבר יושבים ולא עושים שום דבר מועיל עם עצמם" השיב יוסי בכעס.

הוא לא בדיוק ידע על מי או על מה הוא כועס. לפעמים הוא כעס על עצם העובדה שהוא כועס.

"אולי תמצא משהו לעשות בזמן הפנוי שלך" הציעה רינה, כשהיא יודעת, שוב, שהיא מדברת לקיר אטום. "מה כבר אני יכול לעשות?!" השיב והכעס בקולו מתגבר. "אני כלום ! אני שבר כלי ! תסתכלי עלי !!!" את המילים האחרונות כבר צעק לכיוונה. "אני לא טוב לכלום עכשיו! מה אני אעשה ? אשב ואענה לטלפונים כל היום בתור איזה מזכירה ?! ככה את רואה אותי ?" קולו הפך למאשים, "למה נתת להם להציל אותי ? למה לא אמרת להם שינתקו אותי מהמכשירים ? אלה החיים שאת רוצה בשבילי ? בשבילנו ?" דמעות עלו בעיניו אבל הוא המשיך "והילדים ? את לא רואה שהם מפחדים ממני ?! כן ! עוד לא הרבצתי להם, וגם לא לך ! אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה. אני נקרע מבפנים." הוא הסתובב חצי סיבוב כדי להסתיר את צד ימין הפגוע שלו, "את לא יודעת שאני בוכה בלילה ומרגיש שכל מה שאני רוצה זה למות".

היא ידעה. ועוד איך היא ידעה. היא היתה שוכבת לידו במיטה ומקשיבה לקולות הבכי החנוקים, מפחדת לגעת בו, מפחדת לזוז. היא שמרה עליו עד שנרדם וקולות הבכי התחלפו בקולות השינה.

את הכדורים כבר החליפו לו מספר פעמים, הוא התמכר כבר כמה פעמים למשככי הכאבים ונגמל מהם כל פעם מחדש וכל פעם זה היה כרוך בכאבי גמילה חדשים. אבל זה נתן לו משמעות חדשה. עוד משהו לחיות בשבילו, עוד אתגר שצריך לחיות בשבילו…

*

היום הזה עוד מעט נגמר, בשביל רוב האנשים, אבל בשביל יוסי (וגם בשביל רינה) בלילה מגיעים השדים, מגיעות המחשבות – הן באות וזוחלות כמו נחשים… שקטות וקטלניות… רינה ידעה שעוד לילה היא לא תישן – היא צריכה לשמור עליו, על אהובה. היא אהבה אותו פעם, היום זה נראה כמו נצח – כשהיה בריא וחזק והיא אוהבת אותו גם עכשיו – כשהוא כועס ועצבני רוב הזמן. היא לא תיתן לו ללכת כל כך מהר. היא לא תיתן לו את הפתרון הקל ! בריחה היא לא פתרון מבחינתה !

*

ג'ק ריצ'ר–ביקורת ס…


אני אוהב לקרוא. לא שיש לי תמיד את הזמן לזה, אבל זאת בהחלט אהבה.

אחת הסדרות היותר אהובות עלי, היא של הסופר לי צ'יילד, על הגיבור שלו – ג'ק ריצ'ר.

ג'ק ריצ'ר הוא סוג של "גיבור אלמוני". לאחר שחרורו מהצבא בדרגת רב-סרן, מסתובב ריצ'ר כנווד ברחבי ארצות הברית כשכל ציודו האישי הוא מברשת שיניים מתקפלת.

*

נכון שבשני הספרים הראשונים (כרונולוגית) הוא ירש בית ורכב, אבל הוא העביר אותם לבתו של המוריש והחליט לנדוד.

*

ג'ק ריצ'ר – 195 ס"מ, 100 ק"ג, בלונדיני עם עיניים כחולות… זה התיאור שאנחנו מקבלים בכל הספרים של לי צ'יילד. לא יותר מזה – את השאר הקוראים משלימים לבד.

עד היום נכתבו כבר למעלה מ- 17 ספרים בסדרה ורובם תורגמו לעברית.

כששמעתי שעומד לצאת סרט – תבינו מה רבה היתה שמחתי, בראש אפילו ליהקתי את דולף לונדגרן לתפקיד (1.97מ')… אבל מישהו החליט משהו אחר וליהק לסרט את… טום קרוז, שלא ידוע בגובהו המיוחד (הבן אדם בקושי 1.70מ').

*

הספרים בסדרה כתובים בצורה כזאת, שרוב העלילה מתרחשת בראשו של הגיבור – מה זאת אומרת ? ג'ק ריצ'ר ניחן (בנוסף לגודלו ולכוחו) גם במוח אנליטי ובזיכרון פנומנלי. הוא מנתח ומסיק מסקנות במהירות הבזק.

זאת היתה הבעיה העיקרית בצילום ספר כזה – וראו את זה הכי טוב בסצנה שהוא יוצא מהפאב מול 5 בריונים – בספר הוא מתאר מה צריך לעשות במצב כזה – להוריד קודם את המנהיג, אחר כך עוד אחד או שניים שחושבים שהם גיבורים והשניים האחרים כבר יברחו.

בסרט הוא פשוט אומר להם את זה (קטע מצחיק לדעתי).

*

באיחור אופנתי ראיתי את הסרט.

האמת – התאכזבתי. הסרט מבוסס על הספר "הצלף" של לי צ'יילד, אבל לראות את טום קרוז (חטוב ככל שיהיה) מנסה להסתכל על כולם מלמעלה, כשהוא הכי נמוך על הסט לא מגביר את האמינות של הדמות.

כשהשריף שואל את הפקידה מי לדעתה יכול להרוג במכה אחת, היא עונה לו "הבחור מחדר 5". כשהוא שואל למה, היא מסבירה לו "אתה תראה" כשהיא מתכוונת כמובן לגדלו של ריצ'ר… טום קרוז לא ממש עונה על הקטגוריה הזאת.

שכחתי לציין שג'ק ריצ'ר (בספר) קיבל את לב הארגמן, 2 לבבות כסף ועוד אי אילו עיטורי עוז וגבורה. הוא מומחה בקרב מגע וזכה באליפות הצבא בקליעה ברובה ובאקדח.

*

אז ההמלצה שלי היא להשאיר את הספרות הזאת לקוראים, ולנסות לעשות סרטים קצת יותר אמינים, במיוחד מבחינת הדמויות.

דינה אור–בלי בושה


הוזמנתי "לעוד" הופעת סטנד-אפ.

עוד פעם מישהו שלא יפסיק לקלל וחושב שזה מצחיק ? עוד פעם מישהו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ?

אז זהו – שלא !!!

דינה אור במופע החדש "בלי בושה".

דינה אור צוחקת על כל דבר ועל כולם. היא לא משאירה שום דבר "קדוש". היא דורסת הכל ובהומור וברמה גבוהה שלא נראתה כבר הרבה זמן במחוזותינו. הומור שנון ומתוחכם. גם כשהיא מדברת על "זה" היא עושה את זה בצורה חכמה ושנונה.

*

אבל לפני שנקדים את המאוחר – נתחיל מההתחלה…

הגענו לבית ציוני אמריקה "על הדקה" כמו שנאמר ונכנסנו לאולם הקטן.

על הבמה עלה מישהו שברור שהוא לא דינה (אלא אם כן גדל לה "זה" מתי שהוא), הציג את עצמו בתור אודי רייס ופצח בשני שירים (באנגלית) "לחימום האווירה". היה נחמד אך לא ממש ברור.

מאוחר יותר התברר שהוא בן זוגה (הנוכחי) של דינה אור.

כמו שאמרתי, דינה נותנת מופע אחר – היא לא "יורדת" על הקהל, אלא מנהלת איתו דיון ער.

כמובן שמי ש- "סובל" אלה בעיקר אלה שיושבים בשורות הראשונות, אבל השנינות שבה היא צוחקת עם הקהל שלה, גורם לפעמים לקהל מסביב לצחוק ולמושא הצחוק לוקח כמה שניות עד שהוא מבין מה קרה פה… וגם הוא מצטרף לצחוק (אלא אם כן הוא נשלח על ידי אמא שלה…).

*

כבר בתחילת המופע דינה שואלת את הקהל אם הוא חושב שיש לו חיים טובים. בד"כ התגובות חיוביות… ואז היא "מבטיחה" שבסיום ההופעה היא תוכיח שהחיים הם ממש לא נהדרים !

בכלל, לא מרגישים שהתחילה איזו שהיא הופעה, כיוון שנראה כאילו היא מפלרטטת עם הקהל, אנחנו לא הפסקנו לצחוק, אבל היא לא עמדה וסיפרה בדיחות כמו בדרנים / קומיקאים אחרים.

אחרי חצי שעה של "משחק מקדים" (מילים שלה – לא שלי) היא מודיעה שהיא רוצה להתחיל בהופעה, ואז ממשיכים הפלירטים על הקהל…

האמת היא שאחרי רבע שעה כבר התחילו לכאוב לי הלחיים מרוב צחוק.

*

דינה צוחקת על הכל (בעיקר על עצמה) –

על הרקע הרומני שלה, על שוטרים, על נהיגת נשים (והיא בראש), על דיאטה, על ג. יפית ושרה נתניהו, על גרושות… ועל מה לא.

* היא באה מבית רומני. הבית היה כל כך נקי שכלי הניקוי עמדו בתור חפצי נוי על המדף…

* בת כמה היא ? תנחש…

גם סקס נכנס לו פה ושם, אבל כמו שאמרתי – ברמה גבוהה.

* הדיאטה הכי טובה לאישה היא במיטה – שם היא מייצרת את ההתנגדות הכי גבוהה….

נראה לי שסיימנו עם הספוילרים. אם תרצו לצחוק עוד – תלכו למופע. מומלץ ביותר !

*

יצאנו משם צחוקים (עם לחיים כואבות), דמעות בעיניים ואולי גם גישה אחרת לראות דברים בחיים…

(רמז – חה חה).

אין עליך, אחותי…


ספק הצגה ספק הופעה ספק הרצאה של רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, יחד עם פסנתרן.

אין עליך, אחותי

*

לפני 130 שניה, הגיע בחור צעיר, כבן 20 שקראו לו – 'אלי'… טוב, זה לא היה השם המלא שלו – אבל היה לו שם נורא ארוך- 'אליעזר בן יהודה'.

אותו אליעזר חלם לקבץ את כל המילים של השפה העברית – מהתנ"ך, מהתלמוד, מהיידיש, הלדינו, הערבית, הפרסית ו… ו… ו… (בערך 30 שפות שונות של עברית) ולאחד אותן עד לכדי שפה אחת משותפת לכולם.

רוביק רוזנטל – מורה בבית צבי, סופר וזוכה פרס סוקולוב (ועוד כמה תארים שנשמיט כאן), יחד עם דורי בן זאב הזמר, הפרסומאי, הבדרן וזה שידוע, עוד מימיו כשדרן ברדיו, כשובר מוסכמות -מעמידים מול הקהל מראה ומראים לו איך וכיצד הפכנו את השפה העברית 'הגבוהה' והמיוחדת של אותו "משוגע" בן 20 מלפני 130 שנה, למה שנעשה ממנה היום.

*

בתחילת ההופעה עולה רוביק רוזנטל על הבמה ומכריז כי היום תיערך מסיבת אהבה לשפה העברית, עם נגיעה מיוחדת לאליעזר בן יהודה.

בן יהודה הצליח להפוך את השפה לשפה של כולם, אבל זאת כבר נלקחה ממנו והיא כבר לא שלו.

דורי בן זאב מצטרף אליו וביחד הם מדברים ומשתפים את הקהל על גלגוליה של השפה, על מקורותיה מכל השפות שמהן באה וכיצד היא מצליחה להביע רעיונות מורכבים במעט מלים.

רוביק רוזנטל ודורי בן זאב

רוביק רוזנטל ודורי בן זאב

*

לאחר שסיימו 'לשחוט' את העברית 'של פעם'… הם לא שוכחים את בעלי ההשפעה האחרים על צורת הדיבור המוכרת לנו היום – אם אלה 'הגשש החיוור' (הגששים – עם אהבה גדולה לפולי ז"ל) ועם השיר האלמותי 'עוזי עוזי' בביצועו של רפי לירי…

עוד בעל השפעה שהם לא שוכחים להודות לו, כמובן, זהו האחד והיחיד – שייקה אופיר ז"ל שהביא לנו את 'זרח מפרחוני', 'את צוחה או בוכקת',  'הייתי בין הטיפש והסדין' ועוד פנינים כאלה ואחרות.

גם מקומם של שדרני הספורט לא נשכח עם 'יציאות' ושליפות מוזרות של אמירות חכמה.

אבל מי שהם באמת נותנים לו כבוד גדול (ואמיתי), זהו היוצר והזמר מאיר אריאל ז"ל, שמתוך 'טרמינל לומינלט' שלו הם מביאים לא מעט ציטוטים וחידודים (…"עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה טרופה השרופה הצרופה הגלופה…").

*

מדי פעם שר לו דורי איזה שהוא שיר ממגוון יצירותיו, תוך כדי שיתוף פעולה של הקהל. והקהל – משתף איתו פעולה ושר יחד איתו ובהדרכתו.

בין השירים ניתן למצוא את 'Lemon Tree', 'ערב במסחה', 'גנבים שודדים', 'סוף שבוע בכפר' ועוד.

אם נדמה לו שמישהו לא הבין חידוד לשון כזה או אחר, עוצר דורי ומסביר את המשפט, לקול צחוקו של הקהל.

*

רוביק ודורי יוצאים להם לטייל בארץ ישראל של היום – הם מתחילים במאה שערים בירושלים, שם שומעים בעיקר יידיש, בורחים משם תל-אביבה ושומעים כיצד כל אלה 'הצפונבונים' מדברים… בורחים דרומה לבסיס צבאי ולא מבינים מילה מהז'רגון הצבאי ולבסוף מצפינים לאצבע הגליל ושם מקבלים מיני מזונות עם ב' דגושה (GEBINA)… ורק במסחה… ברחוב הקטן הזה עם הרבה בתים (בשיר) שומעים עברית נכונה.

*

הבדיחות ושנינות חידודי הלשון לא מפסיקים לרוץ, להתפתל ולהתפלפל ורצוי לו – לקהל, שיעקוב בדריכות אחר הנאמר, כיוון שעל שלושה דברים העולם עומד – וכך הוא גם נראה…

הם מדברים על הנימוס הישראלי ועל מילת הנימוס הנפוצה ביותר בעברית, הלא היא 'סליחה'…

הם מביאים את הרקע למילים השגורות בפינו יום-יום (פוסטמה – מילה הלקוחה מן הלדינו ופירושה 'פצע שמעל מוגלה', שנת תרפפ"ו – במקור 'דמיטרה פפו' – הסבא השלישי שלי ועוד).

בעיקר מן היידיש, אך גם לגרמנית מקום של כבוד – כמו הקיבוצניקית שבאה לסדרן העבודה ומבקשת בחור 'סריס'… כשהיא רואה שהוא המום, היא מנסה להסביר – בחור 'סריס' עם ז'… אהמ… אהמ…

ההופעה, כמו שאמרתי, שמה לנו מראה מול הפנים ומראה לנו איך אנחנו נראים, או יותר נכון – כיצד אנו נשמעים… אי אפשר שלא לצחוק !

התגלגלנו, על הרצפה כמעט, כששמענו את המילים ואיך הן נשמעות כשהן נאמרות ע"י צד שלישי.

ההופעה, היא לא הופעת סטנד-אפ. הכל נכון שם. ובניגוד להופעות סטנד-אפ, היא גם לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הראש רץ כדי להספיק את בליל המשפטים הנפלט מפיהם של רוביק ודורי.

מומלץ לכאלה שיודעים לדבר (או כאלה שהם חושבים שהים יודעים ו… אופס עלול להתגלות להם שלא כל כך…).

העברית, אוי העברית…

עונג שבת או… שלא…


היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כוונת

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.