אישה נוסעת

את לאורה ריבלין אני זוכר מהסדרות שגדלתי עליהן – "קרובים קרובים" ו- "חצי המנשה" (שתי סדרות אלמותיות – אם אתם שואלים אותי).

מיומנה של סוכי: היום הראשון ללימודים

Eyal's Blog

הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.

אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.

View original post 377 מילים נוספות

לגעת בפרויד בשתי מערכות

נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

חיי כלב – פרק VI

אני חייבת לשתף אותכם בהגיג שעלה לי – כשאני חושבת על זה, לא ממש הצלחתי להפנים את המושג "אבא"…

את אמא אני מכירה – היא באה לכלובים של העמותה ולקחה אותי וחיבקה אותי. עם אמא גם אין לי בעיה לצאת לטיול – אני אפילו אוהבת את זה, אני ישנה ליד הצד שלה במיטה בלילה וכשהיא קמה אני ישר זוקפת אוזן ואחר כך ראש כדי לראות לאן היא הולכת. אני כל הזמן לידה – במיוחד כשהיא במטבח ואז אפשר לגנוב לה אוכל שנופל על הרצפה.

גן הרגשות שלי – פרופ' דניאלה קידר

עוד ספר על רגשות וילדים ? כן ולא.

כן, כי זה ספר על ילדים, רגשות ומה שביניהם, לא – כי זה כתוב בצורה שגם הילדים (אצלי זה נדב, בן 6 וחצי) יכולים לקרוא, ליהנות ואפילו להבין את המסר שמסתתר בין השורות.

עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

יש לי פיק ברכיים מרופא שיניים…

* אזהרה – פוסט זה עלול להכיל תמונות קשות לצפייה.

למי לא עוברת צמרמורת בגב כשהוא שומע את הרעש של המקדח של רופא השיניים ?! זהו פחד בלתי מוסבר, שלא משנה כמה פעמים תהיו אצל רופא השיניים, הוא תמיד חוזר.

אז כשאמרו לי שצריך לקחת את שקד לרופא שיניים כי יש לה חורים, התחלתי כבר לחשוב על הרעש של המקדחה ו… העמדתי פני גיבור (הילדה הקטנה שלי, לא?) ולקחתי אותה למרפאת שיניים של קופת החולים שלנו (במקרה זה מכבי).

בגדול, שקד היתה שלוש פעמים אצל רופאת השיניים – פעם ראשונה (עם זוגתי) כדי לאבחן ועוד פעמיים איתי.

מה אני אגיד – לראות את הילדה הקטנה שלי שוכבת על כיסא הניתוחים, כשעל המדף לידה נמצאים כל כלי המשחית המפחידים האלה, האור מאיר בדיוק עליה והרופאה (ד"ר ק. – היא ביקשה שלא להזדהות) רוכנת מעל פיה הפעור לרווחה… אתם מדמיינים את התמונה.

תוסיפו לזה את הרעש של המקדחה ובכלל – עוד רגע ואפשר היה לגרד אותי מהרצפה.

*

למזלי (ולמזלם של כל הנוכחים) הרופאה היתה מדהימה, קשובה והרגיעה אותי יותר מאשר את שקד.

היא הסבירה על כל מהלך ומהלך מה עומד לקרות ומה שקד עומדת להרגיש ומה היא (הרופאה) עושה ובאיזה חומר היא משתמשת ובשביל מה החומר הזה.

בנוסף, מרפאת השיניים מלאה בציורי קיר של מלאכים ופיות.

הרופאה גם שאלה אותה איזו מוזיקה היא רוצה לשמוע (SPY פסטיבל…) והפעילה את הנגן בסמארטפון שלה – יש לה אוסף של שירים.

*

אז בפעם הראשונה שבאנו, שקד קצת חששה ולא ממש שיתפה פעולה וקצת התבכיינה ולא רצתה לשבת על הכיסא… אז אני, אבא שלה – הגיבור, התיישבתי על הכיסא והושבתי אותה עלי. עכשיו היא נרגעה. הרופאה הסבירה לה מה עומד לקרות (איטום חללים בין השיניים) ונתנה לה להרגיש על האצבע את המכשירים המרעישים (מקדחה, שואב – סקשן, מתיז אויר/מים) ועוד היא מרחה לה על הציפורן קצת מחומר האיטום כדי שתבין מה נכנס לה לפה. אני כמובן בשלב זה כבר ישבתי בצד והבטתי מרחוק בבת שלי (גיבורה – כבר אמרתי?) מתעלמת ממני ומתקשרת עם הרופאה כאילו הן מכירות מימים ימימה ושקד היא מתלמדת בפקולטה לרפואה.

*

עבר לו שבוע והגענו שוב למרפאה. הפעם כדי לסתום את החורים.

שקד רצה והתיישבה לה על הכסא ואני תפסתי את מקומי בצד. שוב אותה מסכה של 'גז צחוק' על האף והרופאה, שפניה מכוסים במסכת מנתחים, מסבירה לשקד (וגם לי) בשקט ובסבלנות מה עומד לקרות. היא מרחה משחה מאלחשת על החניכיים, לקחה מזרק מתכת באורך של כ- 12 ס"מ ודקרה את הבת שלי 4 פעמים… שקד אפילו לא מצמצה.

אחר כך היא דחפה לה לפה כל מיני סוגים של מכשירי עינויים על מנת להשאיר לה את הלסת פתוחה והתחילה לקדוח ולשייף את השיניים. אני החלטתי שאני מגדל ביצים (סליחה על ההתבטאות) ונעמדתי כדי לראות מה הולך שם. המראה של המקדחה מחוררת לבת שלי את השן העביר בי זרם בפה, אבל המשכתי לעמוד 'כמו גדול' וראיתי את כל התהליך.

ראיתי את הקידוחים, השאיבות, מילוי החומר והחלקתו ומילוי חומר נוסף (כדי שיהיה לבן). בהחלט לא מחזה שהייתי ממליץ עליו לבעלי לב חלש, והכל בעזרתה של הסייעת שלה.

אבל עשינו את זה – גם שקד וגם אני.

עכשיו יש לה חצי פה רדום – כולל שפתיים ולחי, ותור לביקורת בעוד חצי שנה.

כל הכבוד לגדולה שלי (מי גיבורה של אבא ?)