המלוליה – זיכרון מן העבר


כשהייתי צעיר (לא שעכשיו אני זקן – אז כשהייתי צעיר יותר), היה לנו מקום כזה, שהוא רק "שלנו" – למקום הזה קראנו "המלוליה" על שם החבר שהמקום היה שייך לאביו – מלול.

המלוליה היתה בעצם שלוש מכולות בצורת "ח" עם שער נעול על שפת הים.

היינו נפגשים שם הרבה – אחרי יום עמוס פעילות בים ולפני יום פעילות בים. באמצע הלילה ובאמצע היום. שותים אלכוהול (רחמנא ליצלן – בני עשרה שותים אלכוהול ?!), מעשנים סיגריות (מי שעישן) ובכלל מעבירים שם זמן איכות עם החבר'ה.

כל זה היה מזמן – כשהיינו בני עשרה. מאז הספקנו לסיים תיכון, להתגייס לצבא, לטייל, ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ולמצוא את הדרך שלנו בחיים – כל אחד בבועה הקטנה שלו.

הקשרים בינתיים התרופפו – שלא לומר התמוססו. מי בצורה טבעית, מי בצורה נעימה ומי בצורה נעימה קצת פחות.

חלק מהחבר'ה פגשתי באירועים כאלה ואחרים, חלק עברו לגור לידי ועם חלק אני בקשר טלפוני.

סך הכל – כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזאת, זו היתה תקופה טובה עם חבר'ה טובים.

לצערי יש לי מעט מאד תמונות מהתקופה ההיא – התקופה שלפני המצלמות הדיגיטליות והסלולרים.

*

יום אחד, בעודי משוטט במרחבי האינטרנט האינסופיים וביניהם גם בפייסבוק, שהפך לכלי תקשורת מרכזי בחיים של רוב האנשים שאני מכיר (אישתי עדיין מסרבת להתחבר לעולם הוירטואלי הזה), מצאתי את אותו מלול (וגם עוד כמה אנשים).

אחרי תקופת מה יצרתי קשר עם… אישתו (?!)

לא ! זה ממש לא מה שאתם חושבים – תכננתי טיול לצפון ביום שבת למשפחה ופתאום ראיתי את "המלולית" – בפייסבוק מגיבה על משהו שכתבתי.

מאחר והם גרים באזור הצפון – בכיוון הטיול המתוכנן, אמרתי לעצמי – למה שלא ניפגש עם האיש ומשפחתו "ונחזיר עטרה ליושנה"…

קצת צ'אטים, טלפון או שניים והוחלט לבטל את הטיול ולהגיע למלולים ביום שבת באזור הבוצוריים (בוקר צהריים) לארוחה בשרית – על האש.

*

יום לפני קפצנו לסופר לקנות שתיה ואשתי שתחיה הכינה עוגת שוקולד מעלפת.

קימה בבוקר ותוך כדי משיכת זמן, ארוחת פנקייקים, הכנת רוטב לעוגה (אמון ע"י נדב) ונסיעה צפונה.

נדב מכין רוטב לעוגה

*

40 – 50 דקות נסיעה בכביש המהיר ביותר במדינה (שלא יגידו שאני עושה פרסומות) ה- GPS מוביל אותנו בדיוק עד הבית.

שנים שלא ראיתי את האיש הזה ופתאום – יש לו אישה וארבעה ילדים… וואו, חתיכת הספק.

מיד איך שאנחנו מגיעים הילדים מוצאים שפה משותפת ונעלמים לנו. אנחנו מקשקשים קצת ונזכרים בעבר ומתחילים לעבוד על המנגל (כלומר – הוא עובד על המנגל ואני מצלם).

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מגיע ! גשם ! מה ? מי ? איך ? איפה ? אמצע מאי ויורד גשם ?!

אוחזים בקרנות המנגל ומעבירים אותו לחנייה. שם ממשיכים "למנגל" ומתחילים להוציא את הבשר – מתחילים כרגיל עם הילדים – נקניקיות משופדות ושיפודי פרגית, כמה קבבים ואנטריקות שמגיע בדיוק במידה.

בשר

אחרי האוכל הילדים התפנו להם למשחקים ואנחנו משוחחים קצת (כדי להוריד את האוכל). עולה רעיון ללכת ולטייל בטיילת החדשה שבנו להם (ממש ליד הבית) שממנה נשקף נוף מדהים של יער אורנים מצד אחד ומהצד השני גגות ירוקים ומאחוריהם הרים.

טיילת

גן משחקים

גני משחקים בכל מקום והילדים נהנים ולא רוצים לחזור הביתה… אבל מה לעשות, השעה מאוחרת ויש בית ספר וגן למחרת – נכנסים לאוטו, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש – אולי גם עם עוד כמה חברים מהעבר, ומדרימים הביתה. הילדים נרדמים תוך דקות ואנחנו מגיעים עייפים ומאושרים.

בואו נאכל בשר


בואו ניפגש לאיזו ארוחה בשרית, כזאת שלא מביישת אף מסעדת שף (רק בלי הפלצנות).

מה אתם אומרים ?

אה.. יש ביננו כאלה שלא אוכלים לא כשר ? זה בהחלט מצמצם את מספר המקומות ששם אפשר לאכול בשר טוב ולא סולייתי…

אז מצאתי מקום כזה ! (האמת היא שחבר מצא – אבל מה זה משנה… אז ניתן כבוד לג'וחה)

*

באזור התעשייה של הישוב שילת (ליד מודיעין), נמצאת לה מסעדה קטנה, שבמשך היום, עד השעה 4 אחה"צ בערך, מוגש שם חומוס איכותי שמוכן במקום ואז נסגרות הדלתות והקסם מתחיל לעבוד…

המטבח משנה את ייעודו ממטבח של מסעדת פועלים למטבח של מסעדת בשרים גורמה. המעשנת הגדולה מתחילה את פעולתה ובשרים איכותיים נכנסים אליה לעישון בזה אחר זה.

המעשנת הגדולה

בשעה 7 נפתחים השערים והקהל חובב הבשר מוזמן להיכנס ולהתעטף גם הוא בניחוחות ובטעמים.

על הממלכה הזאת שולט ביד רמה גלעד (גיגי) – תושב פתח תקוה, יחד עם בניו – בר ואלמוג. אישתו של אלמוג אחראית על הקינוחים (אבל לזה נגיע מאוחר יותר).

גיגי הסתובב בעולם לא מעט, אבל רק לאחר ביקור אצל בני משפחה בדרום אפריקה ולימוד רזי הכנת בשר, חזר לארץ ופתח את MEET&MEAT (או בתרגום סימולטני – 'ניפגש ונאכל בשר').

MEET&MEAT

*

הקונספט של המקום הוא שכל רבע שעה בערך יוצא בשר אחר מהמעשנת הגדולה (כמה גדולה ? בערך 2 מטר על 2 מטר) – כאשר אנחנו מדברים פה על אסדו נפלא מלווה בפרוסות תפוחי אדמה מעושנות, חזה מעושן ועסיסי להפליא, אנטריקוט רך, חזה מולארד שלאחר הופעתו השתרר שקט ליד השולחן ורק קולות הלעיסה נשמעו ולקינוח של הבשרים – פילה בקר – עסיסי, רך וטעים להפליא.

בשר

באמצע הגיעה פויקה קטנה של תבשיל ירקות שורש שגם ממנו לא נשאר הרבה.

פויקה

*

הצלחות מוגשות "ערומות" – כלומר ללא "חומוס צ'יפס סלט" ובלי "מצע של חסה ועלי בייבי" וכד'.

מקבלים נטו בשר.

על השולחן יש קערת סלט (חסה, בצל, עגבניות שרי), רוטב צ'ימיצ'ורי וכרוב כבוש – הכל בקעריות קטנות – כדי להשאיר מקום לאוכל.

סלטים

סיימנו לאכול את הבשר (כל הבשר) ונשענו לאחור כדי לתת לאוכל להתעכל, ואז הגיעו הקינוחים – מעשה ידיה של אשתו של אלמוג  ל ה ת פ א ר .

קינוחים

הקינוחים המוגשים משתנים מיום ליום. אנחנו קיבלנו כמה שלושה סוגי שוקולד לטעום ובאמת שכבר מזמן לא אכלתי כזה קינוח פרווה מדהים. שאפו לאשתו של אלמוג.

*

מאחר והמקום כשר, בשישי בערב ובשבת סגור, ביום ראשון ניתן להזמין אירועים ובשאר השבוע פשוט באים, אוכלים ומברכים את גיגי בעל ידי שף הבשר.

*

גילוי נאות – הוזמנתי למקום לאירוע בלוגרים.

 *

https://www.facebook.com/Meet8Meat

050-685-5949

בשר בשר ועוד בשר…


את מסעדת עב-בשר בנתניה אני מכיר כבר ממזמן… האמת היא שאף פעם לא נכנסתי אליה. תמיד עברתי לידה, העפתי מבט והמשכתי הלאה.

אתמול גיליתי איזו טעות עשיתי !

הוזמנתי לערב טעימות במסעדה החדשה יחסית של עב בשר ברמת החייל בתל אביב.

מביקורות של אנשים שהיו שם שבוע שעבר הבנתי שצפוי לי ערב עמוס באוכל, ולא סתם אוכל – אלא בשר (כמו שאני אוהב) טוב.

אולם גם הביקורות שקראתי לא הכינו אותי לאיכות ולמגוון של מה שהונח לפני על השולחן.

המסעדה נמצאת ברחוב הברזל 34 – ממש בקצה (תלוי מהיכן באים), ולמעט שלט לא גדול, ניתן לפספס אותה.

אילן ואשתו חגית פתחו את המסעדה השניה לפני זמן לא רב (יחסית) והם עושים שם חיל.

אז קודם כל – העיצוב של המקום מחזיר אותנו לקיבוץ גבעת ברנר, שם גדל אילן. על הקירות תמונות נוף ילדותו ובמרכז המסעדה כלים "רטרו" – טלויזיה, טלפון חוגה (זוכרים?), רדיו ועוד.

אפילו האהיל בשירותים עשוי מארגז פלסטיק שבו הובילו חלב.

נורא שיעשעה אותי תמונה גדולה שתלויה – מורה עם מקטרת כותב על הלוח "שלום כיתה א'" כשלידו מורה עם סיגרייה…. היום היו מפטרים אותם בלי לדבר בכלל – זמנים שונים…

זוגתי שתחיה ואני התיישבנו וקיבלנו טעימה מיין הבית, או יותר נכון לומר – 'יין עב הבית'. יין אדום חזק המשלב מספר זנים של ענבים ומיוצר ביקב 'אליגוטה' הנמצא בשרון. היין מיושן בחביות אלון 24 חודשים והוא בטעם פירותי – אם יש משהו שהולך עם בשר, זה יין אדום חזק, ולמרבה הפלא – לא חריף.

המנות הראשונות החלו להגיע בזו אחר זו ואנו נאבקנו עימן והזמנו עוד ועוד מהן.

התחלנו בפוקאצ'ת הבית שנאפית במקום ומתפצחת בפה, סלט הקיבוץ הגיע ישר אחריה – כשהוא מלא בירקות מכל טוב (ללא בצל) וכולל צנוניות, כרובית ושאר ירקות, בטיבלון חזק. הבצקים עם הבשר לא אחרו להגיע בצורת אמפנאדס דרום אמריקאים שחלקם הכילו בשר (המועדפים עלי) וחלקם הכילו ירקות.


ואז הגיע המלך של המנות הראשונות (לדעתי) – כנאפה טלה… על המנה הזאת אין הרבה מה לכתוב – רק לראות את התמונה, להזיל ריר ולרוץ להזמין אחד או שניים.

אחרי הכנאפה (מה – נראה לכם שסיימנו עם המנות הראשונות ?) הגיעו אחר כבוד קרפצ'יו פילה, סיגר אנטריקות ממולא בירקות עם סלט עשבי טיבול, בורקס בשר עם ביצה עלומה ואם הכנאפה היה המלך של המנות הראשונות, אז עכשיו תורו של הנסיך – קרם בטטה עם שקדים… הקרם הגיע בתוך ספל של אספרסו והוא יכול להוות מנת ביניים נפלאה בין המנות, למי שאוכל ארוחה מלאה. אני בדרך כלל לא אוהב לשתות את האוכל שלי. אני צריך להרגיש שאני לועס (ועדיף בשר), אבל קרם הבטטה היה פשוט מדהים ושינה לי את כל הקונספט שהיה לי עד היום על בטטות מרוסקות…

בשעה טובה סיימנו עם המנות הראשונות והמלצרים פינו בזריזות את השולחנות והכינו אותם לקראת המנה העיקרית… האוכל האמיתי – הבשר !

*

את הבשר קונה אילן מיבואן – והוא מגיע הישר מארגנטינה – אלו הן פרות חופש, האוכלות תירס, ובשרן נקרא 'בלאק אנגוס'. זה הבלאק אנגוס האמיתי.

על הבשר אילן לא מתפשר – הוא מביא את הטוב ביותר שניתן להשיג.

השפית אסתי גרוס אמונה על הכנת המאכלים המופלאים האלה והגשת הבשר במידה המדוייקת של העשייה.

פלטת בשרים המכילה אנטריקות, סינטה ומיח עצמות הגיעה וחוסלה תוך דקות ספורות. כמעט ולא הספקתי לצלם, אז מנה נוספת הוזמנה ואותה הספקתי לצלם לפני שגם היא נטרפה על ידי הקרניבורים שישבו על יד השולחן (ואני ביניהם).

בין השאר מוגשים לשולחן T-BONE, פריים ריב, פילה בקר ועוד כמה סוגים של בשרים מובחרים.

ליד הבשרים הגיעו התוספות – פירה מטובל בבצל מטוגן ותפוחי אדמה קריספיים.

*

נאנחנו ונשענו לאחור על מנת לסייע בעיכול המטעמים בעוד המלצרים מפנים את הצלחות והמגשים ומתכוננים לקראת המנות האחרונות.

פאדג' שוקולד וגלידת וניל, מקלות שוקולד ומרמלדה ואצבעות שוקולד במילוי קרמי מפנק.

עכשיו כבר באמת הגיע הזמן לשתות את "הקפה של אחרי".

נפרדנו משכנינו לשולחן, ערכנו סיור קצר והתרשמנו מפיסת ההסטוריה התלויה על הקיר ואף תפסנו שיחה עם אילן עובד, בעל המסעדות.

החלוקה בין אילן ואישתו ברורה מאד – הוא חי את החלום שלו – מבשל, צולה, מטגן ואמון על כל הנושא הקולינרי, ואילו היא אחראית על כל הנושא העסקי.

עכשיו אנחנו יודעים – בפעם הבאה שאנחנו רוצים לאכול בשר – קפיצה קטנה לעב-בשר ואנחנו יודעים שלא נתחרט.

PETER HUMMEL'S – מעדניית בוטיק


יום ראשון, שבע בערב, ואנחנו – כמה אנשים רעבים – נפגשים ברחבת קניון 'דרורים' – צומת דרור שבשרון, מול מעדנייה ענקית, שרק מלהסתכל עליה ועל המטעמים שמוצגים בתוכה, הפה מתחיל להתמלא בריר והבטן מזכירה שאכלנו "רק" לפני כמה שעות וזה כבר לא מספיק…

צולם ע"י סתיו אדם

את הערב התחלנו בהרצאה קצרה על בירה 'אלכסנדר' הישראלית, מהמובילות בשוק בארץ.

הבירה מיוצרת במבשלת בוטיק בעמק חפר (ומכאן שמה – ע"ש נחל אלכסנדר) ומגיעה בשלושה טעמים :

'בלונד' – בירה קלילה מאד, שלי ולעוד כמה אנשים, הזכירה יין נתזים, מבחינת המרקם שלה (ואני לרגע לא אומר שזה רע). גם הטעם עדין מאד.

הבירה השניה היא 'אמברה' – זוהי בירה בסגנון בלגי, היא מתוקה – מרה וחזקה יותר.

השלישית היא 'גרין' – זוהי בירה חזקה ומרירה מאד וזכתה במדליות רבות בעולם הבירה.

כל הבירות הן טבעיות, כלומר – ללא טעמי לוואי וללא תוספים.

עזבנו את טעימת הבירה ונכנסנו למזגן ולמראות המשכרים באמת – נתחי בשר מכל הסוגים והמינים שוכבים להם אחד ליד השני מעבר לחלונות זכוכית גדולים ושקופים ולצידם חריצי גבינה בכמה גוונים של צהוב (ועוד כמה צבעים).

פיטר הומל עלה מאוסטריה לפני 23 שנים (1989) ועסק במלונאות ובמסעדנות.

כאשר הוא פתח את המעדנייה שלו, הוא החליט להביא לצרכן הישראלי חומרי גלם מעולים במחירים סבירים.

כן ! הוא יקר יותר מקצביות אחרות, אבל… (וזה אבל גדול) אצלו אין 'פוילע שטיקים' ! הוא 'יקה', ואצלו בשר מיושן זה בשר ששכב ליישון במקרר ולא בשר שאטמו אותו בוואקום וזרזו את תהליך היישון שלו ולא הזריקו לו חומרים כאלה או אחרים.

נכון שמחירי העוף, למשל, גבוהים מאשר במקום אחר, אבל כאשר אתם קונים עוף נקי, פיטר שוקל את העוף לאחר הניקוי ולא כמו בקצביות אחרות, ששוקלים את העוף ברוטו (עם העצמות, העור והגידים) ורק אחרי השקילה מתחילים לפרק ואתם מקבלים 50% מהמשקל ששילמתם עליו.

כאשר אנשים קונים 'שפיץ שייטל' במקומות אחרים, כי זה הכי רך, אצל פיטר וסרגיי תקבלו חלקים שנחשבים קשים יותר, במידת רכות גבוהה יותר.

הכל בזכות הטיפול.

פיטר ושותפו סרגיי אוהבים את מה שהם עושים ומאמינים בדרך שלהם, ותיכף נבין גם למה.

לאחר סיור בחנות ובמקרר וטעימה מהמוצרים, שבאמת נחשבים מהשורה הראשונה בעולם – אם זה הבשר ואם אלו הגבינות, הגיע הזמן לצאת החוצה ולהתחיל לבדוק את מערכת העיכול.

נעמדנו ליד שולחן ארוך, טעמנו יין שנמזג לכוסות גבוהות והמתנו להוראות, שלא אחרו להגיע.

כל אחד קיבל נתח בשר רך, והתחיל לקצוץ בצל (דק-דק-דק), פטרוזיליה, יש מי שהוסיף צלפים, אנשובי, מיונז או כל רוטב אחר ממיני הרטבים שהמתינו לנו (טבסקו בארבעה טעמים, חומץ רימונים ועוד…). ערבבנו את הכל יחד וקיבלנו… סטייק טרטר, כאשר כל אחד מהטבחים מכניס למנה את אופיו.

לבסוף שפכנו על הבלילה חלמון של ביצת שליו ואכלנו עם טוסט.

טעמנו אחד מהשני והשווינו את המנות.

צולם ע"י סתיו אדם

אם חשבנו שבזה נגמר הסיפור, טעינו בגדול!

בצד עמד מנגל באורך של כמטר בעל 3 קומות ופיטר וסרגיי החלו להעמיס עליו נתחים כאלה ואחרים.

המנה הראשונה שיצאה מהאש היתה של פילה טלה.

מה אני יכול להגיד ? היינו תמימי דעים שזה הטלה הרך והטעים ביותר שאכלנו. הבשר פשוט נמס בפה ומזכיר כבד אווז (רק בלי החלקלקות).

אחר כך יצאו בזה אחר זה חלקי בקר מובחרים – אנטריקות, פילה וסינטה שטובלה במלח כמהין, מה שהפך את טעמה ממעולה למדהים.

ואיך אפשר בלי קינוח ?!

גלידה ופירות מקורמלים בסוכר ומיץ תפוזים.

בלי להרגיש עברו להן כמעט 4 שעות, ואנחנו נהנינו מכל רגע בהן.

 —

בימי חמישי אחר הצהריים ושישי, ניתן לאכול במקום – כאשר הזמנת אנטריקות, תקבל אנטריקות במידת העשייה הרצויה וללא תוספות כלשהן.

הילדים שלי אולי יעריכו פחות את המקום (הם אוהבים שניצל וצ'יפס), אבל אם אני ארצה לקחת את אישתי לאכול 'משהו טוב', אני אקח אותה לשם, שתטעם את הטעם המופלא של בשר 'אמיתי' מידיו של אומן.

 

טלפון : 09-8800757, פקס : 09-8655414, קניון דרורים – צומת דרור.

דוד איתי מביא לנו סטאי


איזה כיף – דוד איתי הגיע מחו"ל.

איתי הוא אחיה של אישתי וחי בשנים האחרונות בחו"ל. מאחר והילדים מתים עליו ואנחנו מאד מתגעגעים, תמיד כיף כשהוא בא.

דוד איתי גם מאד אוהב לבשל, ומדי פעם גם מעלה תמונות של יצירות האומנות שלו לפייסבוק.

לכן מאד שמחנו כששמענו שהוא מגיע אלינו ביום שבת – תמיד יש למה לצפות באיזור הקולינרי.

דוד איתי מאד אוהב עופות וגם הפעם הוא לא הכזיב – הוא לקח עוף שלם ללא עצמות ופירק אותו לחתיכות.

את הכנפיים הוא השאיר לפעם אחרת אבל את הרגליים הוא השרה במשהו מוזר שנקרא 'סטאי'…

סטאי (SATAY) זהו רוטב אסייתי שיש לו הרבה וריאציות.

אנחנו קיבלנו את הגרסה עם הסומסום :

2 שיני שום קצוצות

5 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ

2 פלפל צ'ילי בלי הממברנות ובלי הגרעינים (אפשר להחליף בבצל שאלוט קצוץ דק מאד אם לא רוצים חריף)

100 מ"ל חלב קוקוס

2 כפות טחינה וכף סילאן ללא סוכר (אפשר להחליף בשתי כפות חמאת בוטנים)

טיגון מעט שמן במחבת, מכניסים את הג'ינג'ר השום והבצל (או הצ'ילי).

לאחר טיגון מוסיפים את שאר המרכיבים, מביאים לרתיחה

את החזה הוא השרה במרינדה עם הרבה פטרוזיליה :

סויה

לימון

פטרוזיליה (הרבה)

סילאן

לצערי, איתי לא צילם את תהליך ההכנה של הרטבים, אז נשאר לי רק להראות את המוצר המוגמר…

מיד כשהוא הגיע, עמדנו שנינו וקילפנו וחתכנו תפוחי אדמה לצ'יפס

ואין כמו צ'יפס בשיטה הישנה – טיגון בשמן עמוק… עזבו אתכם עכשיו מבריאות וצ'יפס חסר טעם בתנור. צ'יפס אמיתי, חתוך ביד בסיר גדול עם שמן מבעבע… הממ…

מהשאריות של העוף שגורדו מהעצמות הוכנו 'עוף-בורגרס'

ועכשיו תור המנגל !

4 להבות פעלו בשיא העוצמה כדי לחמם את הרשת שעליה הונחו לאחר כבוד נתחי העוף השונים.

התישבנו ליד השולחן ותוך זמן קצר חוסל האוכל.

אפילו נדב, שרגיל לאכול שיפודים כשעושים "על האש" קיבל את מבוקשו, כששיפדנו לו נתח חזה.

ולסיום – הילדים החליטו להיות יצירתיים ותקעו פלח לימון על כוס המיץ שלהם.

שורה תחתונה – 3 מבוגרים, 2 ילדים ועוף אחד בלי כנפיים = 3 מבוגרים ושני ילדים שבעים מאד.