חיי כלב V – נרקוסוכי


היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.סוכי בהתאוששות

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

"המחלה"


את ויקטור פגשתי באיכילוב.

מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.

יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).

הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.

התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L

לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.

ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).

הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.

קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.

בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT  בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.

ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.

לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.

באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.

לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…

ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"

הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.

אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.

התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.

בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.

הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.

כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.

במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.

לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.

בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.

בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.

לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.

ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.

בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.

אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.

בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.

כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.

בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.

הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.

את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.

כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.

ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.

אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".

מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.