יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

בגידה

היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…