אבא ואמא יושבים על קוצים

כשהשכן מקומה שש מתחיל את הבית לשפץ,
אבא ממש מתרגז ואומר שהוא "עוד שנייה מתפוצץ!"
"אבא, רק בלונים מתפוצצים, ואתה בכלל לא בלון!
אני רוצה שתישאר אבא, ולא תעוף לי מהחלון."
מזל שאמא מסבירה מהר ומרגיעה אותי מיד:
"כשמישהו עומד להתפוצץ – כנראה הוא כועס במיוחד."

השחף של נינה – MOVE

*

יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .

*

תיאטרון מוב

*

מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.

*

נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.

התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.

*

על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.

מסביב הכל שחור.

האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…

*

*

נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.

נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.

החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.

גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.

*

השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.

*

הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.

*

הצגת יחיד – השחף של נינה.

תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.

*

משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .

*

אין עליך, אחותי…

ספק הצגה ספק הופעה ספק הרצאה של רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, יחד עם פסנתרן.

*

לפני 130 שניה, הגיע בחור צעיר, כבן 20 שקראו לו – 'אלי'… טוב, זה לא היה השם המלא שלו – אבל היה לו שם נורא ארוך- 'אליעזר בן יהודה'.

אותו אליעזר חלם לקבץ את כל המילים של השפה העברית – מהתנ"ך, מהתלמוד, מהיידיש, הלדינו, הערבית, הפרסית ו… ו… ו… (בערך 30 שפות שונות של עברית) ולאחד אותן עד לכדי שפה אחת משותפת לכולם.

רוביק רוזנטל – מורה בבית צבי, סופר וזוכה פרס סוקולוב (ועוד כמה תארים שנשמיט כאן), יחד עם דורי בן זאב הזמר, הפרסומאי, הבדרן וזה שידוע, עוד מימיו כשדרן ברדיו, כשובר מוסכמות -מעמידים מול הקהל מראה ומראים לו איך וכיצד הפכנו את השפה העברית 'הגבוהה' והמיוחדת של אותו "משוגע" בן 20 מלפני 130 שנה, למה שנעשה ממנה היום.

*

בתחילת ההופעה עולה רוביק רוזנטל על הבמה ומכריז כי היום תיערך מסיבת אהבה לשפה העברית, עם נגיעה מיוחדת לאליעזר בן יהודה.

בן יהודה הצליח להפוך את השפה לשפה של כולם, אבל זאת כבר נלקחה ממנו והיא כבר לא שלו.

דורי בן זאב מצטרף אליו וביחד הם מדברים ומשתפים את הקהל על גלגוליה של השפה, על מקורותיה מכל השפות שמהן באה וכיצד היא מצליחה להביע רעיונות מורכבים במעט מלים.

רוביק רוזנטל ודורי בן זאב

*

לאחר שסיימו 'לשחוט' את העברית 'של פעם'… הם לא שוכחים את בעלי ההשפעה האחרים על צורת הדיבור המוכרת לנו היום – אם אלה 'הגשש החיוור' (הגששים – עם אהבה גדולה לפולי ז"ל) ועם השיר האלמותי 'עוזי עוזי' בביצועו של רפי לירי…

עוד בעל השפעה שהם לא שוכחים להודות לו, כמובן, זהו האחד והיחיד – שייקה אופיר ז"ל שהביא לנו את 'זרח מפרחוני', 'את צוחה או בוכקת',  'הייתי בין הטיפש והסדין' ועוד פנינים כאלה ואחרות.

גם מקומם של שדרני הספורט לא נשכח עם 'יציאות' ושליפות מוזרות של אמירות חכמה.

אבל מי שהם באמת נותנים לו כבוד גדול (ואמיתי), זהו היוצר והזמר מאיר אריאל ז"ל, שמתוך 'טרמינל לומינלט' שלו הם מביאים לא מעט ציטוטים וחידודים (…"עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה טרופה השרופה הצרופה הגלופה…").

*

מדי פעם שר לו דורי איזה שהוא שיר ממגוון יצירותיו, תוך כדי שיתוף פעולה של הקהל. והקהל – משתף איתו פעולה ושר יחד איתו ובהדרכתו.

בין השירים ניתן למצוא את 'Lemon Tree', 'ערב במסחה', 'גנבים שודדים', 'סוף שבוע בכפר' ועוד.

אם נדמה לו שמישהו לא הבין חידוד לשון כזה או אחר, עוצר דורי ומסביר את המשפט, לקול צחוקו של הקהל.

*

רוביק ודורי יוצאים להם לטייל בארץ ישראל של היום – הם מתחילים במאה שערים בירושלים, שם שומעים בעיקר יידיש, בורחים משם תל-אביבה ושומעים כיצד כל אלה 'הצפונבונים' מדברים… בורחים דרומה לבסיס צבאי ולא מבינים מילה מהז'רגון הצבאי ולבסוף מצפינים לאצבע הגליל ושם מקבלים מיני מזונות עם ב' דגושה (GEBINA)… ורק במסחה… ברחוב הקטן הזה עם הרבה בתים (בשיר) שומעים עברית נכונה.

*

הבדיחות ושנינות חידודי הלשון לא מפסיקים לרוץ, להתפתל ולהתפלפל ורצוי לו – לקהל, שיעקוב בדריכות אחר הנאמר, כיוון שעל שלושה דברים העולם עומד – וכך הוא גם נראה…

הם מדברים על הנימוס הישראלי ועל מילת הנימוס הנפוצה ביותר בעברית, הלא היא 'סליחה'…

הם מביאים את הרקע למילים השגורות בפינו יום-יום (פוסטמה – מילה הלקוחה מן הלדינו ופירושה 'פצע שמעל מוגלה', שנת תרפפ"ו – במקור 'דמיטרה פפו' – הסבא השלישי שלי ועוד).

בעיקר מן היידיש, אך גם לגרמנית מקום של כבוד – כמו הקיבוצניקית שבאה לסדרן העבודה ומבקשת בחור 'סריס'… כשהיא רואה שהוא המום, היא מנסה להסביר – בחור 'סריס' עם ז'… אהמ… אהמ…

ההופעה, כמו שאמרתי, שמה לנו מראה מול הפנים ומראה לנו איך אנחנו נראים, או יותר נכון – כיצד אנו נשמעים… אי אפשר שלא לצחוק !

התגלגלנו, על הרצפה כמעט, כששמענו את המילים ואיך הן נשמעות כשהן נאמרות ע"י צד שלישי.

ההופעה, היא לא הופעת סטנד-אפ. הכל נכון שם. ובניגוד להופעות סטנד-אפ, היא גם לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הראש רץ כדי להספיק את בליל המשפטים הנפלט מפיהם של רוביק ודורי.

מומלץ לכאלה שיודעים לדבר (או כאלה שהם חושבים שהים יודעים ו… אופס עלול להתגלות להם שלא כל כך…).

העברית, אוי העברית…