להשתזף בצל / אבי מאיר – ביקורת קריאה


אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.

הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.

הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.

למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).

גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.

אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".

מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?

בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.

תגובת קרב

הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה

יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.

אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.

את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.

הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב

מהעמוד האחורי של הספר:

"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".

אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.

זיו ילד הקריוקי / זיו אלטמן – ביקורת קריאה


זיו הוא ילד מאושר, ובעיקר אוהב לשיר קריוקי. עד כאן התחלה נפלאה של ספר ילדים, שלא ממש ברור מה הוא בא להגיד…
שתי שורות מתחת – מתבררת הבעיה – זיו מזייף וזה עושה אותו עצוב.
זיו ילד הקריוקי

להמשיך לקרוא

אגם הזאבים / ג'ון ורדון – ביקורת קריאה


…"חלמתי על עדת זאבים שמקיפה אותי, זאב אחד עולה על המיטה שלי ואני מרגיש את המשקל שלו עלי. יש לו שתי עיניים אדומות כדם והוא מסתכל עלי. פתאום הוא הופך לפגיון עם ראש של זאב. אני לא יכול יותר"…אגם הזאבים ג'ון ורדון להמשיך לקרוא

גיבור מזדמן / אבי דומושביצקי – ביקורת קריאה


תום הוא גאון. אבל כמו רוב הגאונים, יש לו בעיה… במקרה של תום הוא סובל מנכות חברתית. כלומר – לא ממש א-סוציאלי, אבל הוא לא מרגיש בנוח בחברת אנשים ומעדיף לעבוד על המחשב – במקום שהוא מרגיש בבית. להמשיך לקרוא

אבא ואמא יושבים על קוצים


כשהשכן מקומה שש מתחיל את הבית לשפץ,
אבא ממש מתרגז ואומר שהוא "עוד שנייה מתפוצץ!"
"אבא, רק בלונים מתפוצצים, ואתה בכלל לא בלון!
אני רוצה שתישאר אבא, ולא תעוף לי מהחלון."
מזל שאמא מסבירה מהר ומרגיעה אותי מיד:
"כשמישהו עומד להתפוצץ – כנראה הוא כועס במיוחד."

להמשיך לקרוא

הפתעה מתגלגלת


ספר חדש מאת דליה נירנלפד- "הפתעה מתגלגלת"הפתעה מתגלגלת

דליה נירפלד עבדה שנים רבות במערכת החינוך, וראתה את הדור הולך ומתחבר למסכים (דור ה- Z). היא חיפשה דרך לעניין אותו בדברים יותר מוחשיים ומצאה את ההפתעה – הכי פשוט – כדור צמר.
אז עכשיו תשאלו אולי "מה הקשר בין כדור צמר והפתעה? או אולי "איך כדור צמר יוציא את דור ה- Z מהמסך?" אחלה שאלות, אבל בשביל לקבל תשובה אמיתית- תצטרכו לקרוא את הספר…פונפון

בגדול (בלי ספוילרים), אני יכול לגלות שמסופר על מפלצת שמתגלגלת בבית ובחצר… וזהו בעצם…
עוד אני יכול לספר שעם הספר מגיעה ערכת יצירה שהוציאה את הילדים שלי מהמסכים שלהם (מחשב, טאבלט וטלפון נייד) וגרמה להם ליצור…
את היצירות אפשר לראות בתמונה פה משמאל.

עכשיו אני אגלה לכם סוד – כשהייתי קטן אמא שלי הכינה לי פונפון – משני קרטונים עגולים, עם חור באמצע, וכמה צבעים של חוטי צמר. מאז רציתי להכין פונפון – אבל תמיד היה משהו שעצר אותי באמצע… עכשיו זו היתה הזדמנות פז בשבילי להגשים את החלום הישן הזה וליצור לעצמי פון-פון אמיתי משל עצמי.

שקד ונדב כל כך התלהבו והחליטו שגם הם רוצים להכין – והם ישבו וגלגלו את הצמר שאמא קנתה להם והכינו לעצמם פון-פונים יפים לעצמם.
עכשיו צריך לקנות צמר בעוד צבעים…

 

אל תפנה את מבטך / לינווד ברקלי


תסתכלו על בני/בנות הזוג שלכם – עד כמה באמת אתם מכירים אותם ?
האם יכול להיות שאשתך היא לא מי שהיא אומרת שהיא ? האם יכול להיות שבעלך, אותו את מכירה כבר מספר שנים ואתם חולקים ילד אפילו – הוא לא אותו האיש שאיתו התחתנת ? להמשיך לקרוא