יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

מחול החרבות

לא. לא מדובר ביצירה הידועה של חאצ'טוריאן (המערכה האחרונה מתוך הבלט 'גאינה')…

בילבי בנעלי בלט

יום שבת, לא מוקדם מדי בבוקר – שקד ואני שמים פעמינו לעבר המרכז לאומנויות הבמה בהרצליה להופעה – שקד התחילה את שנת הלימודים שלה ויחד איתה את לימודי המחול, אז איזו הופעה תתאים יותר מאשר הופעה של להקת הבלט הישראלי. והפעם אנחנו באים לראות את 'בילבי', הילדה האלמותית שגרה לה עם קוף וסוס ב-'וילה וילקולה' (וילה מצחיקולה) ומוסיפה קצת צבע לחיים ה… "רגילים" של טומי ואניקה.

את הסיפור של בילבי כולם מכירים (נראה לי ככה, בכל אופן)…

בתחילת המופע רואים את טומי ואניקה משחקים להם מחוץ לבית ונראים די

בהופעת הבלט 'בילבי'

משועממים. לפתע מציץ ראש ג'ינג'י מהחלון של הבית הנטוש. זוהי בילבי – עם הגרביים בצבעים שונים והצבעוניות – גם בריקוד, ניתן לראות את שמחת החיים, העליצות והאושר הפנימי בינה לבין הילדים. אנו נחשפים לדמות נוספת – הסוס, שבנוי משני חלקים שרודפים בחינניות אחד אחרי השני.

גם בבית הספר (למחול – איך לא), רואים את ההבדלים בין החינוך הנוקשה של המורה לבין הצבע שמכניסה בילבי לכיתה וסוחפת אותה אחריה, למורת רוחה של המורה.

בהמשך אנו רואים גם את המפגש של בילבי, יחד עם טומי ואניקה, בשני גנבים שמנסים להיכנס לוילה וילקולה… לא נגמר טוב מבחינתם…

לקראת הסוף בילבי סוחפת את טוני ואניקה בסיפורי הרפתקאות על מסעותיה מעבר לים ומפגשה עם שבטים אבודים.

בסצינה האחרונה… טוב, בלי ספוילרים – רק נאמר שהסוף מזכיר לי בצורה מסוימת את הסוף של 'אליס בארץ הפלאות'…

*

ההפקה מבוססת על ספרה של אסטריד לינדגרן בכוריאוגרפיה המצויינת של לנה רווזנברג, סולנית של הבלט הישראלי שהחלה את דרכה כרקדנית בנשיונל בלט של טורנטו וזוהי הפקתה הראשונה (והמצויינת, אם יורשה לי להביע את דעתי).

שורה תחתונה – גם אני וגם שקד נהנינו מאד, אורך ההופעה כשעה והיא מתאימה לילדים, לא רק לכאלה הרוקדים בלט.

הלורקס

הלורקס – מאת דוקטור סוס.

סדרת ספרי 'דוקטור סוס' מלווה אותי עוד מהילדות עם אוסף הספרים של 'חתול תעלול'.

רק כשגדלתי הבנתי מה יש מאחורי הסיפורים ה- 'ילדותיים' האלה.

—

את 'הלורקס' (The LORAX) אני לא זוכר מהיכן קיבלנו, אבל אני בהחלט מנסה להעביר את המסר מאחורי המלים לשקד ונדב עם התרגום המצוין של לאה נאור.

הספר מספר על נווד בעל השם המוזר 'אז' שהגיע למקום מדהים עם דשא ירוק ועצים וחיות ואגם עם דגים ובשמיים עפות להן ציפורים מוזרות ושרות.

ממש גן עדן עלי אדמות.

'אז' מאד מתרגש – אלה העצים שבדיוק הוא חיפש… באבחת גרזן הוא כורת רק עץ אחד ומכין ממנו… משהו שכל אחד צריך…

ואז מופיע מולו יצור קטן שמכנה את עצמו בשם המוזר 'הלורקס'.

הלורקס מדבר בשמם של כל אלה שלא יכולים להביע התנגדות – העצים, החיות, הציפורים והדגים.

הוא מייצג את הטבע הדומם.

—

אבל לפולש זה לא מפריע – הוא יעשה מה שהוא רוצה !

הוא יבנה מפעל ויגדיל אותו עוד ועוד ועוד ואף אחד, במיוחד לא יצור קטן ועצבני, יגיד לו מה לעשות ! הוא הרי מכין משהו שכל אחד צריך… ובמיוחד – הוא. הוא מרוויח הרבה כסף ומעסיק המון עובדים.
יש לו צי כלי רכב שמשנע את התוצרת לכל העולם.

לאט לאט נעלמים העצים ואיתם החיות, האוויר מזדהם והציפורים נודדות והאגם הופך לביצה עכורה והדגים ששטו להם בהנאה נאלצים לצאת ולחפש להם מקום חדש ונקי יותר.

הלורקס מזהיר את 'אז' פעם אחרי פעם אבל 'אז' ממשיך בשלו ומגדיל את המפעל תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה בטבע.

עד שבסוף… גם הלורקס עוזב, ומשאיר אחריו אדמה פצועה ואוויר שחור.

"הלורקס שתק, הביט בי בעיניו

במבט נעצב, כל כך נעצב,

והניף את עצמו באחורי מכנסיו.

לעולם לא אשכח את העצבות על פניו

כשהניף את עצמו מכאן

דרך חור קטן בתוך העשן."

ברגע זה מבין 'אז' שכבר מאוחר מדי מכדי לתקן. ואולי לא …

 —

את כל הסיפור הזה שומע ילד אחד מפיו של 'אז', ואולי, רק אולי יש עוד סיכוי…

 —

את זה תצטרכו לברר לבד בשפה העשירה של דוקטור סוס ובחרוזים המצוינים של התרגום לעברית.

—

לאט לאט, עמוד אחרי עמוד, אני מסביר לילדים את המשמעויות הנסתרות שמאחורי המלים.

ספר מצוין עם מוסר השכל לכולנו.