האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

הפתיחה הגדולה


מחר זה קורה

תושבי נתניה ועמק חפר כבר לא יצטרכו לכתת רגליהם ורכביהם לגלילות או לראשון לציון כדי ליהנות מסרט ברמה גבוהה באחת מערי הסרטים של ישראל. האחים אדרי (לאון ומשה), יחד עם השותפים פדרמן-רוגובין, בנו סינמה סיטי כאן אצלנו בעיר – סינמה סיטי נתניה והפתיחה מחר (יום חמישי 01/12/2016).

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

להמשיך לקרוא

90 דקות של אנתרופולוגיה


לא, הפוסט הזה לא ייקח 90 דקות לקרוא אותו – מקסימום לכתוב אותו…

אני רוצה לספר לכם על ניתוח אנתרופולוגי של דקה וחצי שעשיתי אתמול, וכמו שעולה מהכותרת – איך לא ? במגרש כדורגל.
אתמול הגשמתי לנדבי חלום – לראות משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עליו… להיכנס לפרטים ? מכבי נתניה (לטוב ולרע) מול קבוצה.. אממ… כדי להיות פוליטיקלי קורקט נגיד רק שזו קבוצה אדומה.. בלי שמות (yeah.. right). להמשיך לקרוא

חופשה אורבאנית


לקחת פסק זמן ולא לחשובלאונרדו פלאזה נתניה

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)… להמשיך לקרוא

סודה לא חייבת להיות רק סודה


 

איזה דבר מגניב זה סודה… לוקחים מים, מוסיפים קצת (או הרבה) CO2 ויש לנו מים מבעבעים.טמפו - סודה בטעמים

אבל רק סודה לבד זה משעמם… אז בטמפו חשבו על משהו חדש – סודה בטעמים.
תגידו עכשיו, מה… זה לא חדש… פפסי זה סוג של סודה בטעמים… אז כן ולא. פפסי זה סודה בטעמים עם תוספות של סוכר (או ממתיק אחר) ואילו הסודה בטעמים היא ללא סוכר, ללא קלוריות וללא חומרים משמרים.

בטמפו קוראים לזה 'סודה עם נגיעות של טעם'. המטרה כמובן היא להשתתף במגמה העולמית של שמירה על אורח חיים בריא.

אז קיבלתי הביתה בחבילה את בקבוק ה 1.5 ליטרים של סודה בטעם אדלבריליצ'י (קיימים שלושה טעמים – אדלבריליצ'י, פירות יער ואננס)… לא יודע מה זה אדלבריליצ'י, אבל אמרתי – "קיבלתי, אז נטעם". אז טעמתי. כמו שהם אמרו – סודה עם נגיעה של טעם.

הגיעה חברה – נתנו גם לה לטעום, והיא אהבה. אישתי והבת שלי קצת פחות, למרות ששקד (בת 9) "גנבה" פה ושם איזו כוסית של הסודה החדשה.

בקיצור – הבקבוק נגמר מהר מאד, וגם אלה שאמרו שהם לא אוהבים… אממ… נשאיר את זה ככה…סודה בטעמים - טמפו

להסיר את המסיכה


כולנו הולכים עם מסיכות.

זה סוג של הגנה… ממה ? מהסביבה, מאנשים ובעצם מכל דבר שיכול או עלול לפגוע בנו בצורה זו או אחרת.

לפני 3 שנים בערך עברתי שינוי בחיים שלי. זה לא היה שינוי – אני חושב שאפשר לקרוא לזה טלטול … כל החיים שלי התהפכו ואני נזרקתי למשהו כמו ריק כזה. הלכתי לאיבוד. פשוטו כמשמעו. אני חושב שאילמלא זוגתי שתחיה, לא הייתי מצליח למצוא את הדרך חזרה. בוודאי שלא לבד.

כמובן שהילדים הרגישו, איזו שאלה. אפילו היום, שלוש שנים אחרי אני חושב שאני עדיין מרגיש ריקושטים ממה שהיה אז.

אבל בסיומו של התהליך אני הסרתי חלק מאד גדול מהמסיכות שכיסו אותי.

אלה מסיכות שהתחילו כבר כשהייתי בן 6 (יש דברים שלא שוכחים).

מאחר ואני חובב קעקועים, ובמיוחד כאלה שמסמלים נקודות ציון בחיים שלי, בין אם נקודות הציון אמיתיות או לא, החלטתי להוסיף אחד נוסף.

לקח לי זמן עד שהחלטתי מה אני באמת רוצה, ובסופו של התהליך מצאתי ! אני אעשה קעקוע של… תיכף תראו (ספוילר).

ישבתי וחשבתי איך הכי כדאי לעשות את זה והגיתי לי סקיצה ראשונית.

*

סקיצה ראשונית

*

מאחר ואני לא צייר מדופלם, הסקיצה לא ממש היתה מובנת.

טלפון אחד לדודי (), שאותו אני מכיר עוד מלימודי התיכון, הסבר קצר מה זה אמור להיות וכבר קיבלתי 2 דוגמאות.

*

הצעות ראשוניות

*

בחרתי לי את המסיכה שיותר מצאה חן בעיני (הימנית). והגעתי לסטודיו.

בסטודיו הסברתי לדודי מה הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי הקעקוע הספציפי, מה מסתתר מאחורי המסיכה, והוא הבין וישב להכין את עבודת האומנות.

כשהתוצאה מצאה חן בעיני – הוא ממש הבין למה אני מתכוון, נשכבתי לי בתנוחת סירנה (בת-ים) והפקרתי את ירכי הימנית לטיפולו המסור.

*

לכל מי שרוצה לדעת – זה ממש, אבל ממש לא כאב!

סיימנו את החלק הראשון של המסכה אחרי שעתיים של עבודה – אני אומר סיימנו כאילו לי היה איזה חלק בעשייה – אני בסך הכל שכבתי שם ונמנמתי.

זאת היתה התוצאה של החלק הראשון :

שלב א'

*

המתנתי שבועיים – שלושה שהקעקוע יחלים ולי יתפנה זמן (וגם לו – כמובן) ובאתי להשלים את העבודה.

דודי שבר את הגב וגם עשינו לנו הפסקה קטנה באמצע..

*

אמצע התהליך

*

אבל אחרי עוד 4 שעות של עבודה מטורפת הגיעה התוצאה הסופית.

*

מסיכה קולאז

*

אז למי שלא הבין עד עכשיו – מדובר בפנים של בן אדם (הפנים שלי שמיוצגות בקעקוע ע"י אישה) שהמסכה (בקעקוע זאת מסכה פיזית) פשוט נוזלת לו/לה. פחות "הגנות", פחות בריחה, פחות הסתתרות מאחורי מסכה, פחות להציג את עצמי כמישהו שאני לא…

*

כן ! זה עלה לי ! ואני לא מדבר על כסף. זה עלה לי בחברים, שעכשיו קשה לי לדבר איתם כי הם הכירו אותי במשך שנים כ- X ועכשיו אני פתאום מישהו אחר. זה עלה לי בבריאות כי אני צריך לחשוב לפני שאני אומר משהו – האם "המסכה" אומרת אותו, או שמא איל אומר אותו.

זה קשה ! זה תהליך שגבה ממני הרבה, זה תהליך שאני התחלתי אותו לפני 3 שנים ואני עדיין עובר אותו.

אישתי עוזרת לי – והרבה. כשהיא מרגישה שהמסכה מתחילה לחזור היא "מאפסת" אותי ומחזירה אותי למסלול.

*

אבל אני חושב שבשורה התחתונה אני יותר שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב. מי שלא רוצה אותי כמו שאני, נטול מסכות – יכול לקחת את הרגליים וללכת. אני לא קופה על אף אחד להיות חבר שלי. אבל מי שנשאר – שיקבל אותי כמו שאני – איל חדש! איל יותר אמיתי.

*

GREG–לא רק קפה


איזה כיף לי (אני חושב) – כחלק מקבוצת "LEADERS" קיבלתי שובר למנה מתוך התפריט הטבעוני של

קפה גרג.

שובר לתפריט טבעוני

 

מתוך אתר החברה :

קפה גרג נוסד בשנת 1994 בתור בר- קפה, ששם לעצמו מטרה אחת פשוטה – להפנים בתודעה של הקהל החיפאי מהו קפה איכותי. עם השנים, נוצר הרצון להפיץ את הבשורה בכל הארץ, וכך הפך בית הקפה הקטן לסיפור הצלחה ייחודי מאוד – רשת גרג מונה כיום כ-90 סניפים ברחבי הארץ ומציעה בכל סניף וסניף קפה מעולה הנטחן מהפולים האיכותיים ביותר בעולם, אווירה נעימה המשלבת תחושה ביתית עם שירות מקצועי, ותפריט עשיר מאוד שבמרכזו ארוחת בוקר מאוד מאוד מאוד טעימה. הרשת ממשיכה לגדול ולהתפתח כל הזמן –  סניפים רבים עתידים להיפתח בתקופה הקרובה במיקומים מרכזיים ברחבי הארץ.
מטרת הרשת היא להקנות ללקוח חווית בילוי ייחודית, שמציעה פיוז'ן מעניין בין קפה איכותי, עיצוב נעים ומזמין, תפריט עשיר ומגוון, ושיתופי פעולה מעניינים כגון החיבור של חלק מהסניפים עם רשת צומת ספרים.

יום שישי, חופש גדול (לילדים – לא להורים), אני עם נדב, שעת בוקר מאוחרת, הרעב מתחיל להציק ואני אומר לעצמי – למה שלא ננצל את השובר…

העמסתי את הילד על האוטו ושמתנו פעמינו לעבר קניון השרון, שם ידעתי שנמצא סניף של קפה גרג, בשובר רשום בפירוש – "השובר תקף בכל סניפי קפה גרג"… אז זהו – שלא בדיוק… הוא תקף בכל הסניפים שבהם מגישים את התפריט הטבעוני…

אז אחרי שנכנסנו לחניון, מצאנו מקום חניה, התיישבנו לנו (אחרי שמצאנו מקום – להזכירכם יום שישי 12 בצהריים בערך), התברר שבסניף הספציפי הזה לא מגישים תפריט לטבעונים חיוך עצוב

קמנו, כשנדב מתחיל לנדנד שהוא רעב, נכנסתי לאתר של קפה גרג, התקשרתי לסניף השני שנמצא בקניון עיר ימים בנתניה ואישרתי שאכן יש לנו סיבה להגיע לשם.

הגענו לסניף, הקניון מלא עד אפס מקום ואנחנו נרשמים בתור להמתין עד שיתפנה מקום ישיבה.

מאחר והיינו רק שניים (אני והקוטר), תוך פחות מ- 10 דקות התפנה לנו מקום (כשבדרך עוד זכינו לטעום אייס קפה שחולק לאלה שממתינים בתור) והתיישבנו לנו במקום הפנוי – על הכורסאות. נדב התלהב, לקח את הטלפון שלי (סמסונג גלקסי S4) והתחיל לצלם מסביב.. הייתי ממש צריך להתחנן ולאיים כדי שיחזיר לי אותו ואני אוכל גם לצלם קצת (התמונות שאתם רואים פה).

הגשתי למלצרית את הקופון, היא לא ממש ידעה מה זה, אז היא ניגשה לאחראי המשמרת שמיד חזר אלי עם התפריט הטבעוני ואמר לי לבחור את המנה שנראית לי ביותר.

אני חייב לציין, שלמרות הלחץ, העומס והדוחק, המלצריות שרתו את הלקוחות בחמימות ובמקצועיות. שאפו!

מאחר והייתי עם נדב (שבכה שהוא רוצה "מנת ילדים" – שניצל וצ'יפס), בחרתי מנה שנראה לי שגם הוא יאהב, במיוחד בחום שהיה בחוץ – "סלט קיץ" המורכב מ- חסות, מלפפון, גזר, כרוב סגול ועגבניות שרי עם פקאן מסוכר, פלחי פירות ותערובת נשנושים מתוקה. מתובל בוויניגרט נענע ומוגש בתוספת לחם וטחינה.

על פניו נשמע טוב.

תוך דקות ספורות הסלט כבר היה על השולחן יחד עם השתייה שהזמנו (צלחת ענקית).

נדב וקערת הסלט

נדב הסתכל על הקערה עם התקרובת המוזרה ולא ממש הבין איך להתחיל לאכול אותה…

אני, לעומת זאת, העמסתי מלוא הצלחת ואכלתי.

היה טעים ! (לי בכל אופן) האגוזים המסוכרים היו קצת יותר מדי והוסיפו "OVER" מתיקות לסלט, שנשברה עם הלחם הטרי והטחינה, שהוגשו בצד – אלה שבהתחלה לא הבנתי מה הם עושים שם.

טחינה

נדב "ברר" לעצמו את הפירות והירקות המועדפים עליו – הגזר, עגבניות השרי, התפוח והמלפפונים ואני, כמו שאמרתי קודם, פשוט אכלתי.

לבסוף לא נשאר הרבה בקערה (בעיקר בזכותי), כוסות המיץ התרוקנו להן ואנחנו נשענו לאחור והזמנו חשבון.

החשבון שהגיע היה על כל הסכום, אולם הבהרה קצרה למלצרית (אמרתי כבר שהן היו נחמדות ושרותיות?) וקיבלתי תוך שניות חשבון חדש ומתוקן.

השארתי להן טיפ יפה (מגיע להן) ויצאנו לנו להמשך "סידורים" בקניון הגדול והחדש.

עונג שבת או… שלא…


היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כוונת

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

בשר בשר ועוד בשר…


את מסעדת עב-בשר בנתניה אני מכיר כבר ממזמן… האמת היא שאף פעם לא נכנסתי אליה. תמיד עברתי לידה, העפתי מבט והמשכתי הלאה.

אתמול גיליתי איזו טעות עשיתי !

הוזמנתי לערב טעימות במסעדה החדשה יחסית של עב בשר ברמת החייל בתל אביב.

מביקורות של אנשים שהיו שם שבוע שעבר הבנתי שצפוי לי ערב עמוס באוכל, ולא סתם אוכל – אלא בשר (כמו שאני אוהב) טוב.

אולם גם הביקורות שקראתי לא הכינו אותי לאיכות ולמגוון של מה שהונח לפני על השולחן.

המסעדה נמצאת ברחוב הברזל 34 – ממש בקצה (תלוי מהיכן באים), ולמעט שלט לא גדול, ניתן לפספס אותה.

אילן ואשתו חגית פתחו את המסעדה השניה לפני זמן לא רב (יחסית) והם עושים שם חיל.

אז קודם כל – העיצוב של המקום מחזיר אותנו לקיבוץ גבעת ברנר, שם גדל אילן. על הקירות תמונות נוף ילדותו ובמרכז המסעדה כלים "רטרו" – טלויזיה, טלפון חוגה (זוכרים?), רדיו ועוד.

אפילו האהיל בשירותים עשוי מארגז פלסטיק שבו הובילו חלב.

נורא שיעשעה אותי תמונה גדולה שתלויה – מורה עם מקטרת כותב על הלוח "שלום כיתה א'" כשלידו מורה עם סיגרייה…. היום היו מפטרים אותם בלי לדבר בכלל – זמנים שונים…

זוגתי שתחיה ואני התיישבנו וקיבלנו טעימה מיין הבית, או יותר נכון לומר – 'יין עב הבית'. יין אדום חזק המשלב מספר זנים של ענבים ומיוצר ביקב 'אליגוטה' הנמצא בשרון. היין מיושן בחביות אלון 24 חודשים והוא בטעם פירותי – אם יש משהו שהולך עם בשר, זה יין אדום חזק, ולמרבה הפלא – לא חריף.

המנות הראשונות החלו להגיע בזו אחר זו ואנו נאבקנו עימן והזמנו עוד ועוד מהן.

התחלנו בפוקאצ'ת הבית שנאפית במקום ומתפצחת בפה, סלט הקיבוץ הגיע ישר אחריה – כשהוא מלא בירקות מכל טוב (ללא בצל) וכולל צנוניות, כרובית ושאר ירקות, בטיבלון חזק. הבצקים עם הבשר לא אחרו להגיע בצורת אמפנאדס דרום אמריקאים שחלקם הכילו בשר (המועדפים עלי) וחלקם הכילו ירקות.


ואז הגיע המלך של המנות הראשונות (לדעתי) – כנאפה טלה… על המנה הזאת אין הרבה מה לכתוב – רק לראות את התמונה, להזיל ריר ולרוץ להזמין אחד או שניים.

אחרי הכנאפה (מה – נראה לכם שסיימנו עם המנות הראשונות ?) הגיעו אחר כבוד קרפצ'יו פילה, סיגר אנטריקות ממולא בירקות עם סלט עשבי טיבול, בורקס בשר עם ביצה עלומה ואם הכנאפה היה המלך של המנות הראשונות, אז עכשיו תורו של הנסיך – קרם בטטה עם שקדים… הקרם הגיע בתוך ספל של אספרסו והוא יכול להוות מנת ביניים נפלאה בין המנות, למי שאוכל ארוחה מלאה. אני בדרך כלל לא אוהב לשתות את האוכל שלי. אני צריך להרגיש שאני לועס (ועדיף בשר), אבל קרם הבטטה היה פשוט מדהים ושינה לי את כל הקונספט שהיה לי עד היום על בטטות מרוסקות…

בשעה טובה סיימנו עם המנות הראשונות והמלצרים פינו בזריזות את השולחנות והכינו אותם לקראת המנה העיקרית… האוכל האמיתי – הבשר !

*

את הבשר קונה אילן מיבואן – והוא מגיע הישר מארגנטינה – אלו הן פרות חופש, האוכלות תירס, ובשרן נקרא 'בלאק אנגוס'. זה הבלאק אנגוס האמיתי.

על הבשר אילן לא מתפשר – הוא מביא את הטוב ביותר שניתן להשיג.

השפית אסתי גרוס אמונה על הכנת המאכלים המופלאים האלה והגשת הבשר במידה המדוייקת של העשייה.

פלטת בשרים המכילה אנטריקות, סינטה ומיח עצמות הגיעה וחוסלה תוך דקות ספורות. כמעט ולא הספקתי לצלם, אז מנה נוספת הוזמנה ואותה הספקתי לצלם לפני שגם היא נטרפה על ידי הקרניבורים שישבו על יד השולחן (ואני ביניהם).

בין השאר מוגשים לשולחן T-BONE, פריים ריב, פילה בקר ועוד כמה סוגים של בשרים מובחרים.

ליד הבשרים הגיעו התוספות – פירה מטובל בבצל מטוגן ותפוחי אדמה קריספיים.

*

נאנחנו ונשענו לאחור על מנת לסייע בעיכול המטעמים בעוד המלצרים מפנים את הצלחות והמגשים ומתכוננים לקראת המנות האחרונות.

פאדג' שוקולד וגלידת וניל, מקלות שוקולד ומרמלדה ואצבעות שוקולד במילוי קרמי מפנק.

עכשיו כבר באמת הגיע הזמן לשתות את "הקפה של אחרי".

נפרדנו משכנינו לשולחן, ערכנו סיור קצר והתרשמנו מפיסת ההסטוריה התלויה על הקיר ואף תפסנו שיחה עם אילן עובד, בעל המסעדות.

החלוקה בין אילן ואישתו ברורה מאד – הוא חי את החלום שלו – מבשל, צולה, מטגן ואמון על כל הנושא הקולינרי, ואילו היא אחראית על כל הנושא העסקי.

עכשיו אנחנו יודעים – בפעם הבאה שאנחנו רוצים לאכול בשר – קפיצה קטנה לעב-בשר ואנחנו יודעים שלא נתחרט.

מעדניית רובינשטיין


אני חייב להתוודות – עד היום לא אכלתי ברובינשטיין…

 

*

מסעדת רובינשטיין (או מעדנייה, אם תתעקשו) נמצאת באזור התעשייה החדש בנתניה כבר מספר שנים ויצא לי לעבור על פניה כמה וכמה פעמים אך טרם הזדמן לי לשבת ולאכול שם.
דווקא שמעתי על המקום ממספר אנשים (חברים ומשפחה) והדעות ששמעתי התפרשו על פני כל קשת הביקורות. החל מהביקורת שאכלו שם את הסטייק הטוב ביותר שאכלו מעולם ועד לביקורת שהיו צריכים להחזיר מנה כי הבשר היה מקולקל…

היום, כשאישתי שאלה אותי מה אני רוצה לעשות – אמרתי לה שאני רעב ובא לי בשר ! ואז עלה שמה של המסעדה הזאת.

הגיע הזמן לטבילת האש שלי במקום.

הגענו בערך בשעה 1 וחצי, המקום היה מלא בפנים והציעו לנו לשבת על הבר או בחוץ. מאחר והיינו מעוניינים בשולחן, בחרנו באפשרות השנייה. לזכותם יאמר שבזמן שעיינו בתפריטים הגיעה אלינו המארחת והציעה לנו לעבור לשולחן שהתפנה בפנים. בכל זאת העדפנו להישאר בחוץ – היה מזג אוויר מאד נעים ושמשיות שהצלו מהשמש.

החלטנו לבחור במנה העיסקית שמחירה הנמוך (יחסית) התנוסס באותיות קידוש לבנה בראש התפריט.

אולם אליה וקוץ בה – נכון שהמנה כוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית ואחרונה (או קפה) אבל רוב המנות כוללות תשלום נוסף שנע בין 15 ל- 30 שקלים נוספים.

בסופו של דבר בחרנו במנות הבאות – אישתי בחרה למנה ראשונה את מרק היום (עדשים) שלמרות חששותיה שהמרק יהיה "כבד", הוא הפתיע וחוץ מזה שהיה טעים מאד הוא היה קליל (וגם לא מרוסק, אלא כלל חתיכות שלמות של עדשים – כמו שאני אוהב).
למנה עיקרית היא הזמינה פילה לבן, שהגיע בגודל ובצורה של חזה עוף וקשה כמו סוליית נעל… מבלי לשאול שאלות מיותרות החליפו לה את המנה לסינטה עשויה מדיום (לבקשתה) והמנה הזאת הגיעה בדיוק כמו שביקשה, עם גוון אדמדם במרכז הסטייק.


לקינוח היא קיבלה אצבע רושה – וופל חלול עטוף בשוקולד וממולא בקרם נוגט קפוא. שיא השחיתות.
המנה גם בגודל טוב – לא גדולה מדי ולא קטנה מדי – מספיקה בדיוק למי שאכל כרגע מנה בשרית.

*

אני הזמנתי למנה ראשונה פטה כבד עוף, שהיה מאד טעים – ללא הרגשת השומן המתלווה לפעמים לפטה כבד. יחד עם הכבד הגיעו 2 ריבות – באחת (שלא היתה ממש מזוהה) לא נגעתי אבל ריבת הבצל היתה מעולה.


למנה עיקרית (בניגוד לאישתי) הזמנתי פילה לבן, שלא היה סולייתי, אבל אפשר היה להוציא אותו דקה לפני מהאש… רוטב הפלפלת שבא איתו הוסיף לו לחות.


המנה האחרונה שהגיעה לי היתה טירמיסו, שלטעמי היה בו קצת יותר מדי קפה והמנה היתה גדולה מדי.

*

לסיכום :

יש כאלה שיבואו למסעדה ויאכלו שם שוב ושוב ויש כאלה שהיו שם פעם אחת וזה הספיק להם לכל החיים.

אני רשמתי כאן את ההתרשמות האובייקטיבית שלי מהמקום, שבגדול – נהניתי מהחברה וגם מהאוכל (בסדר הזה).

שירות : 5 כוכבים. למרות שהיה להם חוסר בצוות והמסעדה בפנים היתה מלאה, האוכל הגיע במהירות (כולל ההחלפה של המנה) והמלצרים היו נחמדים ואדיבים, גם כשהיו צריכים להחליף מנות (הקינוח שלי הגיע בטעות קרם ברולה בהתחלה).

רמת הבשר : בשביל מקום שקורא לעצמו 'מעדנייה' וטוען שהוא מתמחה כבר 40 שנה בבשר (לפי האתר שלהם)… 3 וחצי כוכבים (רק בגלל היהירות).

מחיר : סביר בשביל הרמה שהם טוענים שהם מגיעים אליה, רצוי לרשום את תוספות המחירים במנה העסקית בצורה יותר בולטת.

נגישות : מצויינת, כולל חניית נכים.

מיקום : מרכז יכין באזור התעשייה פולג בנתניה.

ציון כולל (שלי) : 4 כוכבים.