אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.
הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.
הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.
למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).
גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.
אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".
מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?
בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.
הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה
יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.
אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.
את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.
הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב
מהעמוד האחורי של הספר:
"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".
אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.
Eyal's Blog 