לגעת בפרויד בשתי מערכות

נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

איפה הכל השתבש

זו לא תהיה "סתם" עוד ביקורת קריאה.
קיבלתי לסקירה את הספר "איפה הכל השתבש" של אלעד רואימי – אוסף של סיפורים קצרים.
כהרגלי, הנחתי את הספר על יד המיטה, ובאחד הערבים בהם עליתי על יצועי מעט מוקדם מן הרגיל, לקחתי אותו והתחלתי לקרוא.
הצלחתי לקרוא אולי 4 סיפורים מתוך הקובץ, עד "שנשברתי" – הייתי מסכם אותם ב- "סקס, סמים, אלכוהול ואי שפיות"… זה בעצם המכנה המשותף של כל הסיפורים הקצרים בספר.
לקחו לי מספר ימים, בהם ראיתי את הסרט "The Traveler" עם ואל קילמר, שהצליח להכניס אותי ל- Mode, או לסוג של הלך מחשבתי שאצליח לסיים לקרוא את הספר.
זה לא ספר שקוראים על רגל אחת, כלאחר יד. זה ספר שצריך להיות במצב תודעתי אחר (אולי זה גם מה שהיה לאלעד בזמן שהוא כתב את הסיפורים… מי יודע).
אבל הצלחתי לסיים לקרוא ואפילו די נהניתי.
הצלחתי להיכנס לראש של הדמויות הראשיות ולקרוא בין השורות ולהבין את הניואנסים הקטנים שנרמזים במשפטים הלכאורה רגילים או סתמיים.
*
איך אני מגדיר את הספר ? זה לא ספר רגיל. זה ספר מיוחד, והייתי ממליץ לקרוא אותו אחרי שתי ביורות או כוסית וויסקי (חס וחלילה שאני אדבר על חומרים אסורים בחוק, אבל אם יש לכם אישור לקנאביס רפואי, זה בדיוק הזמן להשתמש בו).

"זה הרגע. שלוש. בקבוק וויסקי שלישי, גרם שלישי של קוקאין ושלושה אנשים. אני כמו צופה מהצד בהתרחשויות, נותן הוראות בימוי, לי ולהן, מכוון בדיוק למה שאני רוצה, לתנוחות שאני רוצה, לטעמים שאני רוצה, ולתחושות שאני רוצה".
בספרו "איפה הכל השתבש" מתאר אלעד רואימי עולם אפל ודקדנטי, עירוני מאד. הסיפורים של רואימי הם על ברים חשוכים בלילות שחורים, בהם מככבות שלל דמויות גרוטסקיות וחשוכות מרפא נפשי. בה בעת, לצדן ודרכן, מתקיים גיבור סמוי וגלוי, שמבטו על החיים ועל היעדר משמעותם מסופר בשפה לקונית וישירה ובהומור עצמי מר. נקודת האור היחידה בחייו היא אותה דמות נשית – ספיר, דנה, יסמין, או המלאכית בכחול – שאינה אלא פנטזיה, או כמיהה גדולה: "אני כותב עליה, מנסה לצייר אותה, מנסה להרכיב דמות מלאה שלה, פעם נזכר בשיער שחור ופעם בגזרה דקה, בנקודת חן על החזה, ופעם אחרת בצוואר ארוך. רסיסי זיכרון רגשי".
על פי עולמו של הגיבור המאגד את שבעה-עשר סיפורי הקובץ, המוצא הוא אחד, משום שהחיים עצמם כאוטיים ובלתי ניתנים להבנה: "יש פעמים בהן היקום מסתדר לך בצורה כזו שלמשך לילה אחד הכל מתיישר ואתה חווה את מה שניתן לתאר כנגיעה אלוהית. רק שילוב של מספר במשוואת החיים יכול לגרום לזה. לי זה קרה עם המספר שלוש"….

השחף של נינה – MOVE

*

יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .

*

תיאטרון מוב

*

מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.

*

נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.

התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.

*

על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.

מסביב הכל שחור.

האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…

*

*

נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.

נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.

החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.

גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.

*

השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.

*

הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.

*

הצגת יחיד – השחף של נינה.

תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.

*

משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .

*

צילום – לא מה שחשבת

"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.