יושב על הגדר–לא מה שנשמע


הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – ,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת היא של הצלם .

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

גדרות

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

חיות וחיוכים (או בכי)…


פרידה זה תמיד דבר קשה. לא משנה אם נפרדים מחבר, מהורה או אפילו מחיית מחמד אהובה.

לפני מספר חודשים, לאחר הפצרות רבות מהילדים, קנינו זוג ארנבים – 'שלג' ו 'שווא-נע'.שקד ונדב

בהתחלה הכל היה נחמד. הארנבים היו קטנים (קנינו אותם גורים), היה כלוב בתוך הבית, החלפנו להם את המצע, נתנו להם אוכל ומים והילדים ממש אהבו אותם.

עבר הזמן והטבע עושה את שלו… אהמ… ארנבים – אתם יודעים… ו 'שווא-נע' נכנסה להריון ראשון…

התחיל להיות קצת צפוף בכלוב. אז קנינו כלוב יותר גדול (עוד הוצאות). 'שווא-נע' ו 'שלג' הגיעו למשקל של שני קילו בערך וכבר היה פחות נחמד להחזיק אותם… הוצאנו את הכלובים החוצה (למקום מוגן) וכמות האוכל שקנינו התחילה לגדול וכמות המצע גדלה גם… שק של 20 ק"ג מזון עולה בערך 200 ש"ח…

הילדים כבר פחות ופחות הוציאו אותם ופחות נתנו להם אוכל ומים. בינתיים שגר שני כבר יצא לאוויר העולם והתחלתי לפרסם בפייסבוק ובין חברים על מסירת גורי ארנבים. כמות המסירות היתה מזערית יחסית ושגר שלישי כבר הגיע.

התחלנו לחפש בית חם לארנבים ודיברנו עם פינות ליטוף שונות ופינות חי. לא יצא מזה משהו.

ואז, דרך חברים, שמעתי על ענבר.

ענבר היא משקמת כלבים ויש לה בבית בערך 14 כלבים (פלוס מינוס) ועוד מספר בעלי חיים פה ושם וגרה בפרדס חנה.

סיכמנו ביננו שאנחנו מעבירים את הארנבים אליה.

ניקינו את הכלוב הקטן, העברנו את כל הארנבים אליו והשארנו אצלנו שתי נקבות – את 'לבנה' ואת 'חומי' (אמור להיות 'חומה' אבל היא קיבלה את השם לפני שידענו שזאת נקבה).

צפוף בכלוב הקטן

כשנדב ראה את הכלוב יוצא מהבית הוא ממש "נאחז בקרנות המזבח" – הוא החזיק את הכלוב ועם דמעות בעיניים הוא התחנן שנשאיר את הארנבים אצלנו.

ניסינו להסביר לו שזה יקר, שזה מלוכלך, שאין לנו מקום בשבילם כבר, אבל שום דבר לא עזר. לא עזר גם שנסינו להגיד לו שהשארנו שתי ארנבות אצלנו… הוא רצה "לפחות את 'שלג' ו'שווא-נע'"… באמת שניסינו להסביר לו ש 'שווא-נע' שוב בהריון – שום דבר לא עזר. הוא לא הסכים להיפרד מהארנבים…

לאחר מו"מ שארך כמעט שעה הוא השתכנע ללכת ולבדוק מה שלום הארנבות שנשארו ושקד ואני העמסנו את הכלוב ונסענו לפרדס חנה.

היה להם, לארנבים, קצת צפוף, אבל זה היה זמני…

הכלוב החדש

אצל ענבר, התקבלנו בכשכושי זנב וליקוקים מכלבים בכל הגדילם ומכל הצורות.

בשקד הם התאהבו מיד והיא פשוט התיישבה והתחילה ללטף את… כולם בעצם. והם באו אליה ורבו על כל מקום פנוי לידה.

שקד עם הכלבים

אחרי שעתיים וחצי של ליטופים, ליקוקים, חיבוקים ומזמוזים (עם החיות) נאלצנו לחזור, לא לאחר הבטחה שנחזור.

שקד נפרדה בחוסר רצון מופגן מחבריה החדשים. היא כבר החליטה שהיא רוצה כלב, ואפילו יודעת איזה כלב היא רוצה (דווקא אחד הקטנים שם)… אמממ… נראה לי שנמתין שהיא תגדל קצת…

שורה תחתונה – אין על בעלי חיים. הבעיה היא הטיפול מסביב… סמיילי

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.