מיומנה של סוכי – פרק 8 – מסע כומתה

היי חברים וחברות – אנשים ואנשות, כלבים וכלבות (חתולים אני פחות אוהבת)…

נראה לי שהמשפחה שלי החליטה לעשות לי חינוך מחדש ולהעביר אותי טירונות מקוצרת! הם נסעו לטיול – אני בדרך כלל אוהבת לנסוע איתם – כי זה אומר להגיע לסבא אלי – שמפניק אותי ומגניב לי אוכל מתחת לשולחן (אפילו שאמא ואבא אומרים שכבר לא צריך), או לנסוע לסבתא אביגיל בעפולה שנותנת לי לאכול את האוכל שהיא בשלה – המון בשר.

שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת

יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

טיול בנחל באמצע העיר

יום שישי, השעה קרובה לחצות ואנחנו שוברים את הראש מה עושים עם הילדים ביום שבת… (מוכר למישהו ?)

מתחילים להיכנס לאתרי טיולים בארץ – מחפשים לפי חתכים שונים – מתאים למשפחות, שיהיה קרוב ועוד…

בסופו של דבר (ולקראת סופו של הלילה) נבחר 'נחל שיח' שנמצא על הר הכרמל ולמרבה ההפתעה – בתוך חיפה (?!)

את המסלול מצאנו באתר 'טיולי' – נחל שיח באתר טיולי.

*

קמנו ביום שבת בשעה מוקדמת (9 בבוקר), העמסנו את הילדים ויצאנו בסביבות 10³⁰ צפונה לכיוון חיפה.

ה- WAZE עובד ומראה לנו את הדרך בדיוק עד רחוב לוטוס 12 בחיפה, שם תחילתו של המסלול.

חניה ברחוב הצר, ממש ליד השלט של קק"ל המורה על תחילת המסלול (השחור).

 

המסלול עצמו הוא כשני קילומטרים, בירידה, בתוך צמחיה של אלון ואלת המסטיק, רובו בצל ומנקודות מסוימות ניתן לראות את הים. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים – אותם תוכלו לקרוא באתר של טיולי – סוגי הצמחיה, המערות שבדרך (טיזינג…) 

הילדים עברו מסימון לסימון ווידאו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם שקד (בת 8) וגם נדב (בן 4 וחצי) הלכו את כל המסלול ללא תלונות, עלו, ירדו, טיפסו ובעיקר נהנו.

*

לאנשים שלא מורגלים בטיולים כל שבוע (ובינינו גם לא כל חודש), זאת היתה חוויה מרעננת שעשתה רק טוב לאיחוד המשפחתי ולגיוון של ימי שבת.

*

סוף מסלול הטיול – הפתעה – מאגר מים (מלוכלך רק מצמחייה), לא לשתייה אבל אפשר להיכנס להתרחץ – המים הקרים מרעננים את הגוף והנשמה.

הילדים הכניסו את הרגלים ונהנו להשפריץ ולאכול ארוחת בוקר-צהריים קלה.

הליכה נוספת של כ-150 מ' ומגיעים לסוף הטיול – ברחוב המלך שלמה מול שער ברוש של בית הקברות של חיפה.

*

עכשיו יש לנו כמה אופציות : האפשרות הראשונה היא לקחת מונית חזרה לרכב. האפשרות השניה היא לחזור את כל המסלול ברגל עד הרכב ולנסוע להביא את המשפחה, שמחכה בתחנת האוטובוס. האפשרות שאנחנו בחרנו (למי שמתאפשר) להזמין קרוב משפחה שגר קרוב שייקח אותנו עד לרכב.

*

אנחנו נהנינו ועכשיו מחפשים את המסלול הבא.

*

המסלול מתאים למשפחות בכל עונות השנה, דרגת קושי קל-בינוני, לא לשכוח מים (לפחות ליטר לאדם).

צילום – לא מה שחשבת

"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.