יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

חופשה אורבאנית

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)…

הטיול למאלטה

בשעה טובה חזרנו לארץ אחרי 7 ימים במאלטה ועוד יום וחצי לכל כיוון של טיסות.

מאלטה מורכבת משלושה איים בים התיכון, קצת דרומית לאיטליה, עם אוכלוסיה של 400,00 אנשים.

הם חיים על תיירות ובאמת שמענו שפות מכל העולם – חוץ מעברית. שמחנו להיות הנציגים של המדינה הקטנה שלנו במדינה קטנה עוד יותר, שברגע שנוחתים בה מרגישים – אילת 🙂

שדה התעופה הקטן ליד עיר הבירה וולטה קיבל אותנו ברוח חמה ולחה בשעה ובשפע של זיקוקי דינור. בכלל, במאלטה, במיוחד בחודשי יולי אוגוסט, כל סיבה היא סיבה למסיבה והמחזה הנפוץ ביותר בערב הם הזיקוקים.

אז איך הכל התחיל ? תכננו את הנסיעה הזאת די מזמן כבר. אני, אשתי שתחיה, שקד – בת 5 ונדב הקטן – בן שנה ושמונה חודשים.

למאלטה הגענו דרך פרנקפורט (גרמניה) לאחר המתנה מורטת עצבים של 7 שעות, מאחר וטיסות ישירות יש רק 3 פעמים בשבוע בערך.

דרך קרובי משפחה קיבלנו דירה ברחוב קטן בכפר שנקרא "סנט ג'וליאן"

כל הכפר היה מלא בקישוטים לכבוד הקדוש המקומי (ג'וליאן), ואפילו הספקנו לראות כמה וכמה מצעדים של תזמורות מקומיות יוצאות בצעדות מפוארות.

כל קבוצת האיים הזאת בנוייה על תיירות וממש אפשר להרגיש את זה באוויר.

אנגלית היא שפה רשמית שניה ונלמדת בבית הספר, כך שאין בעיה להסתדר שם עם אנגלית בסיסית ביותר. כולם מאד אדיבים ורק רוצים לעזור.

אז מה יש שם לעשות ?

למבוגרים יש 4 בתי קזינו במלךונות באי הראשי (שנקרא מאלטה).

וכבילוי לכל המשפחה אפשר לראות אתרים היסטוריים (איכס… למי יש זמן לזה ?!).

אנחנו ניסינו לנצל את הזמן שהיה לנו (שבוע) כדי שהילדים יהנו כמה שיותר.

יום אחד היינו בפארק מים עם מגלשות, בריכות גלים, מסלול אבובים ומגלשה מיוחדת לאבוב זוגי (?) וגם בריכות לילדים.

הקטנים פשוט לא רצו ללכת הביתה אבל כבר נהיה מאוחר ואנחנו עייפים (להם אין בעיה להרדם על הכיסא נוח) אז הבטחנו שנלך לבריכה ביום אחר.

ביום השני יצאנו לשייט באזורי האיים (להזכירכם – המדינה בנויה משלושה איים – מאלטה, גוזו וקומינו). השייט בספינה היה ממש אטרקציה לילדים, עם הסברים באנגלית והמון המון מים נקיים וצלולים ופינות חמד שניתן לעגון בהן ולרדת לשנרקל.

אז מה היה לנו עד עכשיו ? בריכה – היה. שייט – היה. מה צריך ? עוד שלושה דברים חשובים לנו לפנינו – ים ! (איך אפשר להיות על אי קטן ולא להיות בים ?!) וכמו שהבטחנו לילדים – בריכה.

את הדבר השלישי גילינו ביום הבא :

המקבילה המאלטית של הדולפינריום – פארק שנקרא MEDITERRANEAN ובו מופעים מרהיבים של תוכים, זוחלים, אריות ים וכמובן – דולפינים.

הילדים התלהבו מאריות הים ומהדולפינים, מהתוכים קצת פחות. אבל הכל כלול במחיר הכניסה.

הדולפינריום פתוח עד 5 בערב וכל מופע מציג פעמיים, והוא צמוד לפארק המים שבו היינו ביום הראשון.

מי שמע על הסרט פופאי ? סרט שיצא לפני 30 שנה בערך ומתברר שהוא צולם במאלטה… לצורך הפקת הסרט ניבנה כפר שמשמש עד היום כאטרקציית בילוי לתיירים.

הכפר נמצא לחופו של הים במפרץ טבעי. ניתן לחזות בדמויות (לא מקוריות) של פופאי ואוליב (למי שזוכר) וגם פלוטו הנבל נמצא שם ומפריע להם.

את הילדים עניינה רק הבריכה בגובה של 60 ס"מ שהיתה שם. הם לא ממש התחברו לנוסטלגיה של הוריהם לדמויות המצוירות של פעם.

ואז באה לנו הפתעה – הנהג שלנו, ג'ימי, שהיה צמוד אלינו ממש מהיום הראשון ודאג לנו ולקח אותנו (הוא מכיר את כולם ויודע לאן כדאי ללכת ולאן לא) לקח אותנו לבית חרושת של חברת PLAYMOBIL…

WOW

אני חשבתי שאני בחלום. נכנסים בשערי טירה ושומרים חמושים בגודל אדם (מפלסטיק) מקבלים את פנינו.

יש גם סיורים בתוך המפעל ואפשר לראות איך החלום הזה של הילדים (אני גדלתי על PLAYMOBIL) נוצר מרעיון ועד ביצוע.

יום אחרון שלנו לבילוי במאלטה – מה נשאר להציע לילדים ? ים ! אז נסענו לגולדן ביי (Golden Bay) – חוף שעשוי משברי צדפים וחול ים, עם מים כחולים וצלולים שאפשר לראות דרכם את הקרקעית.

במקום יש גם מועדון צלילה ואני בלעתי את צערי ויגוני והשתעשעתי עם הילדים בבניית ארמונות והבאת מים מהים בדליים.

ואז זה נגמר…

נפרדנו לשלום מהבית המדהים ברחוב הקטן ששימש לנו מעון בשבוע החולף ונכנסנו למונית של ג'ימי.

שדה התעופה הקטן של מאלטה שוב הזכיר לנו את אילת והעלה חיוך על פנינו.

עם החלפת מטוס (מהירה הפעם) בוינה (אוסטריה) היינו בדרכינו לארץ הקודש וחזרה לשגרה היום-יומית שלנו. איש איש ועבודתו הוא.

מה לגבי המחירים ? המחירים הם ממש כמו בארץ (רק שהמטבע השולט שם הוא יורו ולא שקל, אבל בתרגום לשקלים המחירים מאד דומים).

הירקות והפירות יקרים אבל הבשר והלחם זולים.

כמובן שיש מחירים לתיירים ואפשר להתווכח (לא בסופר-מרקט). הליכה מהירה למרכז העיר מגלה רחוב חי ותוסס מלא דוכנים בשעות הערב המציעים ממרכולתם מצעצועים לילדים ועד חטיפים וממתקים.

אנחנו החלטנו שאנחנו מאמצים את מאלטה ומקווים לחזור אליה גם בשנה הבאה.

תמונות נוספות ניתן לראות בפרופיל שלי בפייסבוק

חופשה נעימה 🙂