יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

דינה אור–בלי בושה

הוזמנתי "לעוד" הופעת סטנד-אפ.

עוד פעם מישהו שלא יפסיק לקלל וחושב שזה מצחיק ? עוד פעם מישהו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ?

אז זהו – שלא !!!

דינה אור במופע החדש "בלי בושה".

דינה אור צוחקת על כל דבר ועל כולם. היא לא משאירה שום דבר "קדוש". היא דורסת הכל ובהומור וברמה גבוהה שלא נראתה כבר הרבה זמן במחוזותינו. הומור שנון ומתוחכם. גם כשהיא מדברת על "זה" היא עושה את זה בצורה חכמה ושנונה.

*

אבל לפני שנקדים את המאוחר – נתחיל מההתחלה…

הגענו לבית ציוני אמריקה "על הדקה" כמו שנאמר ונכנסנו לאולם הקטן.

על הבמה עלה מישהו שברור שהוא לא דינה (אלא אם כן גדל לה "זה" מתי שהוא), הציג את עצמו בתור אודי רייס ופצח בשני שירים (באנגלית) "לחימום האווירה". היה נחמד אך לא ממש ברור.

מאוחר יותר התברר שהוא בן זוגה (הנוכחי) של דינה אור.

כמו שאמרתי, דינה נותנת מופע אחר – היא לא "יורדת" על הקהל, אלא מנהלת איתו דיון ער.

כמובן שמי ש- "סובל" אלה בעיקר אלה שיושבים בשורות הראשונות, אבל השנינות שבה היא צוחקת עם הקהל שלה, גורם לפעמים לקהל מסביב לצחוק ולמושא הצחוק לוקח כמה שניות עד שהוא מבין מה קרה פה… וגם הוא מצטרף לצחוק (אלא אם כן הוא נשלח על ידי אמא שלה…).

*

כבר בתחילת המופע דינה שואלת את הקהל אם הוא חושב שיש לו חיים טובים. בד"כ התגובות חיוביות… ואז היא "מבטיחה" שבסיום ההופעה היא תוכיח שהחיים הם ממש לא נהדרים !

בכלל, לא מרגישים שהתחילה איזו שהיא הופעה, כיוון שנראה כאילו היא מפלרטטת עם הקהל, אנחנו לא הפסקנו לצחוק, אבל היא לא עמדה וסיפרה בדיחות כמו בדרנים / קומיקאים אחרים.

אחרי חצי שעה של "משחק מקדים" (מילים שלה – לא שלי) היא מודיעה שהיא רוצה להתחיל בהופעה, ואז ממשיכים הפלירטים על הקהל…

האמת היא שאחרי רבע שעה כבר התחילו לכאוב לי הלחיים מרוב צחוק.

*

דינה צוחקת על הכל (בעיקר על עצמה) –

על הרקע הרומני שלה, על שוטרים, על נהיגת נשים (והיא בראש), על דיאטה, על ג. יפית ושרה נתניהו, על גרושות… ועל מה לא.

* היא באה מבית רומני. הבית היה כל כך נקי שכלי הניקוי עמדו בתור חפצי נוי על המדף…

* בת כמה היא ? תנחש…

גם סקס נכנס לו פה ושם, אבל כמו שאמרתי – ברמה גבוהה.

* הדיאטה הכי טובה לאישה היא במיטה – שם היא מייצרת את ההתנגדות הכי גבוהה….

נראה לי שסיימנו עם הספוילרים. אם תרצו לצחוק עוד – תלכו למופע. מומלץ ביותר !

*

יצאנו משם צחוקים (עם לחיים כואבות), דמעות בעיניים ואולי גם גישה אחרת לראות דברים בחיים…

(רמז – חה חה).

עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

נהיגה תחת השפעה – חלק ראשון

 אתמול, ממש במקרה, נתקלתי בהודעה בפייסבוק, באחת הקבוצות שאליהן אני שייך, שהודיעה על הרצאה של עו"ד אלה שוורצמן בנושא 'נהיגה תחת השפעה'.

אצלי זה ישר התקשר לאלכוהול, ומאחר שההרצאה תוכננה לשעה 7 בערב, אמרתי לעצמי "אני אלך להרצאה, אשרוף שעה, ואמשיך משם לישיבת מועצה (כפר יונה) בשעה 8".

להפתעתי ישבתי מרותק באולם המלא בכ- 300 בני נוער (כיתות יא' יב' מהתיכון המקומי), הורים, מורים וחברי 'סיירת הורים'. במשך שלוש שעות עמדה אלה שוורצמן והיפנטה אותנו בהרצאה מרתקת על נהיגה, תרבות השתייה בקרב בני נוער, לחץ חברתי, מעט על סמים ובכלל – נגעה בנקודות הכואבות של עולם הנהיגה בכלל ומדינת ישראל בפרט – הגורמים לתאונות דרכים…

עוד לפני שההרצאה התחילה, בזמן שישבנו וחיכינו שהאולם יתמלא, כבר קיבלנו "טעימה" ממה שהולך לקרות – סרטונים (אמיתיים) שצולמו ברחבי אירופה בשנת 2008 המנציחים תאונות דרכים מכל הסוגים, כשברקע מתנגנת לה המוזיקה של We are the champions  …

בהמשך ראינו מצגת של מכוניות לאחר תאונות (לא מראה מלבב).

המפגש התחיל בסיפור חיים של אב שנהרג בתאונת דרכים מפגיעת רכב שהיה נהוג בידי אדם שתוי והמשיך בנער שיכור שנכנס לצומת באור אדום והואשם בהריגה של 6 אנשים – אחיו התאום ועוד 5 אנשים שהיו ברכב אחר. הנער, דרך אגב, קיבל 16 שנים בכלא (כאשר העונש על הריגה של אדם אחד יכול להגיע עד 20 שנה) – תאונה שהתרחשה במרץ 2007.

אלה פונה אל בני הנוער ומבקשת מהם לדמיין שהם שתו ונהגו, גרמו לתאונה – ועכשיו על ההורים שלהם…

במהלך ההרצאה נחשפים הצופים להשפעת האלכוהול על הגוף ולטבלאות בסיסיות של משקל גוף לעומת צריכת אלכוהול, חוקים שנחקקו על כמויות האלכוהול המותרות בדם ובאוויר נשוף ובכל רגע נתון מרחפת עננה של עוד מישהו שנהרג בגלל אלכוהול – בין זה הוא ששתה ובין זה הוא שנפגע כתוצאה ממישהו ששתה אלכוהול.

ההרצאה מלווה בקטעי עיתונות ובסיפורים אמיתיים על נהיגה ושכרות והיא מכוונת אל בני הנוער (גילאי 16-18) שמתחילים להוציא רשיונות ולנהוג. אלה יודעת (וגם אנחנו, אפילו אם אנחנו מעלימים עין) שהם שותים. היא לא מבקשת מהם להפסיק לשתות (הם יצחקו עליה), אלא רק לנהוג בזהירות – בכל הנוגע לשתיה, לסמים ולחומרים נוספים שעליהם היא מדברת בחלק השני של ההרצאה.

*

ילדים במדינת ישראל מתחילים לשתות אלכוהול היום בכיתה ו' (?!)… ילד בגיל 11 צורך אלכוהול…

נכון, לא כולם, אבל לחץ חברתי עושה את שלו ואת ההמשך… קוראים בעיתון…

*

אלה, בעלת תואר במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, התחילה בפרוייקט ההרצאות שלה לפני 6 שנים. היא מאמינה שאפשר לשנות עדיין את בני הנוער !

*

רק נתון יבש אחד לקראת סיוםן החלק הראשון – ישראל נמצאת במקום החמישי והלא מכובד מבחינת תאונות דרכים, מקום 2 בעולם מבחינת פגיעה בהולכי רגל ובמקום המאד לא מכובד והראשון (?!) בפגיעה בילדים…

*

בשנתיים האחרונות חוקקו חוקים על מנת להילחם בנגע האלכוהול, ובינהם חוק המתיר לשוטר להחרים, להשמיד (לשפוך) ולהיפטר ממשקאות אלכוהוליים הנמצאים ברכב או במקום ציבורי.

רק כדי לסבר את האוזן, במחצית הראשונה של שנת 2012 נשפכו כ- 20,000 בקבוקי אלכוהול !

עד כאן החלק הראשון של ההרצאה…

*

בסוף החלק השני אלה מחלקת כרטיסים שבהם גם מופיע מספר הטלפון הפרטי שלה (מסיבות מובנות הוא לא מופיע כאן…)

לדבריה בני נוער במצוקה מתקשרים אליה בכל שעות היממה (היא לא עונה לחסויים בלילה) ומבקשים סיוע.

*

• קישור לאתר של אלה שוורצמן : www.ella-law.com
  *
• קישור לאתר של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול : http://www.antidrugs.org.il/
  *
• קישור לאתר הרשות למלחמה בתאונות הדרכים : http://www.rsa.gov.il/Pages/default.aspx
  *
• קישור לצילומי תאונה קשים לצפייה : http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=8I54mlK0kVw

יש גם ימים כאלה

*

נכון שגנבתי את השם מספר, אבל לכל אחד מאיתנו יי יום כזה שבא לו להיכנס מתחת לפוך ולא לקום לפחות לשבוע.
לחלק זה קורה יותר ולחלק זה קורה פחות.
אז זה אחד הימים האלה שלי.

*
אתמול קיבלתי בדואר את הדבר הכי מפחיד שמישהו יכול לקבל בתיבה אי פעם : הודעה על מכתב רשום….
מה זה ? מי זה ? למה זה ? מי אמור לשלוח לי ? דוח מהמשטרה ? מה כבר לא שילמתי ?
1001 שאלות שמתרוצצות בראש ומטרידות את המנוחה.

*
אז הבוקר, אחרי ששני הילדים כבר בגן ובבית הספר, השעה 07:40 ואני עומד ראשון, בחיל וברעדה, מול סניף הדואר שאמור להיפתח בשעה 8.
0800 על השנייה אני ניגש לפקידה וביד רועדת נותן לה את הפתק. "רק תחתום פה שקיבלת" היא אומרת בקול מונוטוני שמזכיר לי רובוט. קישקשתי איזה שירבוט, הצגתי תעודה מזהה (שבטעות אני לא אקח את הדוח המשטרתי של מישהו אחר) וקיבלתי לידי מעטפה שמנה.

*
את הדרך הביתה (בהליכה) עשיתי כשאני קורא מילה במילה ומתעכב על כל אות ופסיק מהמכתב שנשלח אלי – מהיכן ?! המכון הרפואי לבטיחות בדרכים…

*
המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (או בקיצור – מרב"ד) נמצא ברחוב הארבעה 12 בתל אביב ומגיעים אליו אנשים רבים – כאלה שרוצים להוציא רשיון למונית, לאוטובוס או לרכב כבד וגם נכים – נכים פיזית שצריכים אביזרים מיוחדים ושם בוחנים אם הם מסוגלים לנהוג במצבם או נכים "בראש" כמו שנקרא שבאים להיבדק ולראות אם הם מתאימים לנהיגה על כבישי ישראל.

*
מאחר ועברתי תאונת דרכים לפני מספר שנים ונפגעתי בראש, גם אני נאלצתי להיבחן במרב"ד.
עלות הבחינה נעה בין 700 ל- 800 ₪ וכדאי להגיע מוקדם בבוקר כי התור הוא עד הערב.
את הזימון למבחן מקבלים לשלושה חודשים מאוחר יותר (יש עליהם לחץ) ואת התשובות כחצי שנה לאחר מכן.

*
אז להלן התשובות : לאחר שיחה עם פסיכולוג קליני, הוא לא ממליץ לקחת לי את הרשיון (יש לי את זה שחור על גבי לבן).
לאחר השיחה עם הפסיכיאטרית – היא לא ממליצה לקחת לי את הרשיון, אבל היא מעבירה את ההחלטה לוועדה פנימית.
לכאורה, יש לי סיכויים טובים שלא יקחו לי את רשיון הנהיגה… לכאורה….

*
החלטת הועדה הפנימית – נראה לנו שהנבדק נמצא במצב שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ובעל אישיות מסוכנת לנהיגה בטוחה (???)
איך הם הגיעו לתשובה הזאת ?! או במילים אחרות – WTF ?

*
רק כדי לסבר את האוזן – יש לי רישיון נהיגה משנת 1993 בערך, למעט תאונת האופנוע שעברתי (שהיתה במסגרת עבודתי כשוטר ביחידת האופנועים ולא נמצאתי בה אשם), לא עברתי תאונות דרכים. אין לי דוח תנועה אחד אפילו (סליחה – דוח חניה מלפני שלוש שנים).
אני נהגתי עשרות אלפי קילומטרים גם ברכב וגם על אופנוע, ואני ! אני לא כשיר לנהיגה בטוחה ?!
אני יכול לצאת עם ההוא שקיבל את ההחלטה לכל מקום בארץ ולהראות לו 4 אנשים בדקה (ואני לא מגזים) שלא ראויים לנהוג כי הם מסוכנים לעצמם ולסביבה. ולי הם לוקחים את הרישיון ?!
מאיפה זה בא ?

*
מחר יש לי פגישה עם עורך דין וכנראה שאני אערער על ההחלטה הזאת, או בכל אופן – אנסה. יעלה כמה שיעלה אבל רשיון נהיגה זה דבר חשוב ואפילו נחוץ והכרחי במדינתנו הקטנטונת, שלכל מקום צריך לנהוג. עם כל התחבורה הציבורית המפותחת, אי אפשר היום להסתדר בלי רשיון נהיגה.
אז… פרטים בהמשך.

*

בום טראח… או – לתת לאישה לנהוג…

OK, בואו נבהיר משהו מההתחלה – אני לא שוביניסט ואין לי שום דבר נגד נשים שנוהגות, להיפך – אני חושב שיש נשים שנוהגות באותה הרמה של גברים אם לא יותר טובה.

אבל… מה לעשות שכשאישה דופקת את האוטו מסתכלים על זה אחרת מאשר גבר שדפק את הרכב בדיוק באותה סיטואציה.

אז אחרי שהבהרנו את הסוגיה הגזע(נ)ית, אפשר להתחיל.

יום ראשון, 7 בערב, אני מתארגן לסגור את המשרד, ופתאום טלפון בהול – בצד השני – זוגתי שתחיה.

מה קרה ? היתה תאונה…

טוב, בסדר… מישהו נפגע ? לא. היא רק קצת ב- STRESS מהאירוע.

אחרי שהבהרנו שכולם בריאים ושלמים (היא, אמא שלי ושני הילדים שהיו ברכב), עוברים לחלק שכואב בכיס – מה הנזק ?…

אפילו עוד לא שאלתי איך זה קרה – קודם כל – מה הנזק.

מראה שמאלית מרוסקת ושריטות לאורך הצד השמאלי של הרכב.

לא נורא.

לקחת פרטים ?

הוא נתן לי שם, טלפון ומספר תעודת זהות.

מספר רכב לקחת ?

לא. הוא העמיד את הרכב רחוק.

פרטי ביטוח לקחת ?

לא.

ראית רישיון נהיגה / תעודת זהות / דרכון או כל אמצעי זיהוי אחר ?

לא. הוא נתן את הפרטים והלך.

איך אומרים בפולנית ? אוי אברוך…

עכשיו עוברים לשאלה האחרונה – איך זה קרה ?

נסעתי ברחוב של ההורים שלך (רחוב לא רחב במיוחד שהעצים מסתירים את עמודי התאורה), ואתה מכיר אותי – אני נצמדת לצד ימין. הוא בא ממול, באמצע הכביש ושיפשף את האוטו.

מה עושים עכשיו ? מתקשרים לסוכן הביטוח (הוא במקרה דוד של אישתי).

שיחה קצרה וקבענו שנדבר למחרת בבוקר.

רק זה המקום לציין שמספר הטלפון שנתן הבחור היה שגוי (חסרה בו סיפרה).

בדרכים לא דרכים הצלחנו למצוא שהשם שכתוב אצלינו תואם למספר תעודת הזהות, מצאנו את הסיפרה החסרה במספר הטלפון הנייד שקיבלנו ואף הצלחנו למצוא את כתובתו. ביקור קצר בדפי זהב אף נתן לנו את מספר הטלפון בבית.

אבל… מספר הטלפון הסלולרי מנותק ובטלפון בבית אין תשובה באופן קבוע.

לפני שנעבור לערכאות משפטיות, נבחן את נושא הביטוח : יש לנו ביטוח מקיף לרכב. השתתפות עצמית – 2000 ש"ח (אם מטפלים במוסך הסדר – 1000 ש"ח).

שיחה למוסך המרכזי מבהירה לנו שמראה חדשה, כולל צביעה בצבע הרכב יחד עם עבודה תעלה לנו כ-2000 ש"ח (רק המראה 1200 ש"ח).

נראה שאין ברירה וצריך להפעיל את הביטוח.

התחלנו עם העברת פקסים, כאשר לפתע "נזכרתי" שיש לי חבר והוא בעל מוסך.

טלפון קצר אליו עם תיאור המקרה ואחרי 5 דקות הוא חוזר אלי – מראה חדשה מהקופסה – 500 ש"ח.

תזמין לי אני בא !

בוקר המחרת (חופש) – העמסנו את הילדים ונסענו למוסך של החבר.

פגישה מרגשת – חיבוקים נישוקים וקצת סמול טוק, ונסענו להביא את המראה החדשה.

לקח לחבר שלי חצי שעה לחבר את המראה אבל אז נתקלנו בבעיה אחרת – המכסה האחורי של המראה מגיע בצבע שחור… אין בעיה – החבר קופץ לצבע ועוד 24 שעות (ו-100 ש"ח) יהיה לי מכסה למראה בצבע הרכב.

איזה כיף – דפקתי את העולם – גם מצאתי מראה בכלום כסף (יחסית), גם שילמתי פחות מההשתתפות העצמית שלי וגם לא מעלים לי את הפרמיה שנה הבאה כשאני אבוא לבטח את הרכב.

אבל אליה וקוץ בה – המראה לא זהה בדיוק למראה המקורית של הרכב, ועוד יותר גרוע – הראות מעוותת והרכבים המשתקפים "נמרחים"…

איזה מזל שהרכב נמכר כבר ואנחנו רק מחכים לאישור להחליף אותו. שמישהו אחר ישבור את הראש עם המראה…