להשתזף בצל / אבי מאיר – ביקורת קריאה


אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת.
אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.

הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל.
הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.

הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי.
החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם.
הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.

למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).

גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.

אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".

מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם?
איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר?
מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?

בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי).
זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי.
הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.

תגובת קרב

הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה

יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?"
…איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה?
בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.

אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.

את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.

הספר זמין לקנייה ישירה דרך האתר http://www.dolphinsix.com בהוצאת ספרי ניב

מהעמוד האחורי של הספר:

"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".

אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.

הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

איך הגעתי לכאן


כמה שנים שלא כתבתי פה… 5? 6? יותר? אני כבר ממש לא יכול לזכור (אני תמיד יכול להסתכל על התאריך של הפוסט האחרון ולדעת, אבל אז איפה הכיף בחוסר הידיעה שמטריפה אותי…).

אז למה בעצם לא כתבתי, אתם בטח רוצים לדעת – אז אני אספר לכם – יום אחד (זה תמיד מתחיל ביום אחד לפני הרבה שנים), פשוט איבדתי את חדוות הכתיבה (פרצוף מופתע). איך זה קרה? אני ממש לא יודע ובאמת, עם כל הרצון הטוב, אין לי שמץ של מושג. פשוט לא התחשק לי (לא בא לי) לכתוב יותר! ככה, ביום בהיר אחד (אני בטוח שהוא היה בהיר – זה תמיד ככה בסיפורים).
והנה, ערב שבת אחד, לקראת סוף החורף, בעודי לא מבין כיצד עברתי מתזונה עתירת סוכרים, גלוטן, שמן ועוד דברים טובים (ובעיקר מזיקים), לתזונה דלת (שלא נגיד נטולת) כל הדברים הטעימים האלה, אמרתי לזוגתי שתחיה – "את יודעת מה בא לי?" ועוד לפני שהיא הספיקה לענות, המשכתי "בא לי לחזור ולכתוב. ואני רוצה לכתוב על ארוחת השישי שאכלנו עכשיו".
"אז תכתוב" היא ענתה לי "תעשה מה שעושה לך טוב" היא סיימה.

אז הנה אני. יושב אצל חמותי, מנסה לזכור את הסיסמה לאתר הבלוג שלי (https://ebabad.wordpress.com למי ששכח), נעזר בנדבי, שכבר נהיה עלם בן 12 (בן כמה הוא היה בפוסט האחרון? 6 בערך?), מנסה להתעלם מרעשי הרקע של הטלויזיה בסלון, השיחות הערות בין דרי הבית והבלגאן שעושים הרכש החדש שלי – תאומים בני שנה ו… תשע עוד מעט (וואו!!! נכון?) ואני אתחיל בעצם עכשיו את הפוסט על "איך הפכתי ל…" מה בעצם? טבעוני? לאאאא! אוכל בריא. זאת הכותרת "איך התחלתי לאכול בריא" :

איך התחלתי לאכול בריא

כבר תקופה שאני עולה על המשקל כל בוקר ולא אוהב את מה שאני רואה על הסקאלה. אני בטוח שמשהו כמו 7 קילו פחות אני ארגיש יותר טוב וגם הכרסונת הקטנה (ענקית) שהתחילה לצאת לי מעל החגורה, תעלם לה ואני אחזור לבטן השטוחה שהיתה לי פעם.
איך מתחילים ? מאחר וזוגתי טוענת שאנחנו לא עושים מספיק כושר – קנינו הליכון חשמלי קטן ומתקפל, ואני משתדל… לא משתדל – זה נותן לי פתח לבריחה – אני הולך עליו כל יום 5 ק"מ במהירות של 5-6 קמ"ש, על הדרך אני עושה בינג' לסדרות שלא ראיתי – אז ראיתי כבר את 'נזירה לוחמת' (לא ממש מומלץ – לטעמי), והתחלתי את 'הויקינגים' (אהבתי – אבל אחרי 'משחקי הכס' חסרים לי הציצים).

ערב אחד, זה היה מוצאי שבת, בעודנו יושבים מול הטלויזיה ובוהים בה אחרי תלאות היום (עבודה, סידורים, ילדים), עיינה זוגתי באפליקציית סחיטת כסף (אחת מיני רבות) וספק שאלה ספק אמרה שיש מבצע של 5 ימים תפריט בריא (אנחנו מקבלים רק את התפריט – את האוכל צריך להכין לבד), של "ניקוי רעלים" – 5 ימים ללא סוכר, פחמימות ריקות, קפה, מוצרי חלב, בשר (פרצוף מזועזע שלי) ועוד כמה דברים שאני לא זוכר. "ומה כן אוכלים?" שאלתי אותה – "יש תפריט קבוע לכל יום והרעיון הוא לא להיות רעב. כל שלוש שעות אוכלים משהו – פעם ארוחה ופעם פרי/חופן אגוזים…"
היא הביטה בי והמשיכה "זה עולה רק 130 (בערך) ואני עושה את זה רק אם אתה איתי".
חשבתי על זה מספר שניות, כשמבטה מלווה כל תנועה שלי וחשבתי לעצמי "למה לא בעצם? כלומר, מה יש לי פה להפסיד? זה רק חמישה ימים ואם אני ארגיש שזה לא בשבילי אני אפסיק".
הסכמתי והיא כבר הזמינה את המתכונים והפירוט השבועי של מה שנאכל.

והתחלנו לאכול בריא – ביום ראשון הדפסנו את המתכונים וביצענו הזמנה גדולה מהסופר לכל הפרות, הירקות והקטניות המונבטות שנאכל בהמשך השבוע (רמז – המון חסה).
קימה בבוקר (הקטנים מעירים אותנו בחמש וחצי) – שתיה של כוס מים פושרים עם חצי לימון סחוט – אפשר לשכוח מהקפה של הבוקר.
ארוחת בוקר בסביבות 7 וחצי – סלט ירקות גדול עם המון חסה.
ארוחת עשר – פרי (או שניים אם ממש רעבים).
ארוחת צהריים – מוקפץ בסגנון תאילנדי עם טופו (ולפני שאתם עושים פרצוף נגעל – אפשר להשרות את הטופו במרינדה והוא מקבל טעמים נפלאים).
ארוחת ארבע – חופן של אגוזים/שקדים/בוטנים ושני אגוזי ברזיל (הם טעימים, רק חבל שמותר רק שניים ביום).
ארוחת ערב – להשתדל עד השעה 1900 – סלט ירקות גדול (עם המון חסה), ירקות בתנור, סלטים מכמה סוגים – קטניות מונבטות, עגבניות שרי וכד'…

ביום הראשון לא התאפקתי והכנתי לי קפה, רק שבמקום חלב פרה מזגתי חלב סויה, כאב הראש של הגמילה מקפה הגיע ביום השני – וזה היה כאב ראש נוראי, שחשבתי כבר לקחת כדור נגד כאבים, אבל התגברתי וביום שלישי בבוקר כבר חלף כאב הראש וביום שישי בלילה (יום אחרי שסיימנו עם הפרוייקט), אמרתי לזוגתי… רגע, אני מקדים את המאוחר… תיכף נחזור לזה.
ביום שלישי הכינה לירון (אשתי – למי שעדיין לא יודע) ספק קרפים ספק פנקייקים ספק בלינצ'סים מקמח עדשים כתומות שנטחן אצלנו בבלנדר. זה היה כל כך טעים שביום רביעי היא כבר הכינה מנה שניה כפולה בכמות.
ביום חמישי סיימנו עם ה… דיאטה הזאת, והרגשנו כל כך נקיים גם מבפנים, שהחלטנו לנסות ולהמשיך לאכול בריא.

ואז הגיעה ארוחת שבת, שהתחילה במריבה וצעקות, אבל המשיכה טוב, והכי חשוב – טעים.
כמובן שהיו סלטי עדשים מונבטות, עגבניות שרי ושומר (ביזבז) בלימון, כמובן שהיו הטורטיות המופלאות מקמח עדשים כתומות, אבל ההיי לייט של הארוחה היו כדורי פלאפל שנטחנו גס מחומוס מונבט ונאפו בתנור.
בסוף הארוחה, לירון אומרת לי "אתה יודע שרואים על הפנים שלך שאתה אוכל יותר בריא" איזה כיף לי.

וכך אני מוצא את עצמי, בערב מוצאי שבת, יושב על המחשב אצל חמותי וכותב פוסט חדש על אוכל טבעוני. אה… אל דאגה, לא החלפתי צד, בצהריים התנפלתי על חזה עוף (דל שומן – אפוי בתנור עם מלח) וחיסלתי אותו (לידו ישב בחוסר מנוחה מוקפץ בסגנון תאילנדי חריף אש וטעים בטירוף – עם חלב קוקוס וכמובן טופו).

היום בבוקר הרגשתי רווח בין החגורה לבטן שלי, למרות שהסקאלה של המשקל לא הראתה שיפור ממשי. אבל עדיין – נמשיך כך עד שכבר לא יתחשק לנו.
אני מגביל את עצמי לכוס קפה בחלב פרה מקסימום פעם ביום ובשאר היום שותה הרבה מים וחליטת צמחים.

אני מאחל לנו להמשיך באורח החיים הזה ולהרגיש בריאים.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?


היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

להמשיך לקרוא

פסנתר הזמן


כבר הרבה זמן שלא כתבתי בך, יומני היקר… לא… זה לא יומן מסוג כזה, אבל באמת שהרבה זמן כבר לא העליתי פוסט… כמעט חודשיים אם אני מסתכל בסטטיסטיקה של האתר… אז מה יותר נכון להעלות מאשר על ההופעה "פסנתר הזמן" להמשיך לקרוא

ללבב לביבות ולא לחנוכה


מתי אנו מלבבים (כן – זה הפועל) לביבות ? בחנוכה, כמובן… אבל מה קורה כאשר מכינים שניצלים ונשארת בלילה ? מן הבלילה אפשר להכין הרבה מאכלים טעימים – או בעברית – מטעמים. להמשיך לקרוא

הפתיחה הגדולה


מחר זה קורה

תושבי נתניה ועמק חפר כבר לא יצטרכו לכתת רגליהם ורכביהם לגלילות או לראשון לציון כדי ליהנות מסרט ברמה גבוהה באחת מערי הסרטים של ישראל. האחים אדרי (לאון ומשה), יחד עם השותפים פדרמן-רוגובין, בנו סינמה סיטי כאן אצלנו בעיר – סינמה סיטי נתניה והפתיחה מחר (יום חמישי 01/12/2016).

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

להמשיך לקרוא

עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

מיומנה של סוכי – צימר בכוח


שלום חברים שלי – אלה ההולכים על ארבע ואלה ההולכים על שתיים… כאן השיצואית האהובה עליכם – סוכי…

הפעם אני רוצה לספר לכם על סוף השבוע שעבר עלי. סוף שבוע לא קל עבר על כוחותינו: אמא ואבא נסעו לצימר משלהם יחד עם האחים שלי, ואותי השאירו לבדי לבדי גלמודה ועצובה אצל ג'ני – הצימר של הכלבים. להמשיך לקרוא