חיי כלב – פרק VI

אני חייבת לשתף אותכם בהגיג שעלה לי – כשאני חושבת על זה, לא ממש הצלחתי להפנים את המושג "אבא"…

את אמא אני מכירה – היא באה לכלובים של העמותה ולקחה אותי וחיבקה אותי. עם אמא גם אין לי בעיה לצאת לטיול – אני אפילו אוהבת את זה, אני ישנה ליד הצד שלה במיטה בלילה וכשהיא קמה אני ישר זוקפת אוזן ואחר כך ראש כדי לראות לאן היא הולכת. אני כל הזמן לידה – במיוחד כשהיא במטבח ואז אפשר לגנוב לה אוכל שנופל על הרצפה.

הצייד / ג'ון לסקואה–ביקורת קריאה

*

את ג'ון לסקואה אני מכיר מספרים קודמים, שחלקם גם עברו תחת עיני הבוחנת ובוקרו כאן בבלוג, כמו הספר בכוונת זדון.

אם בספר הקודם אייב גליצקי היה "רק" בלש במחלק הרצח, הרי שכאן הוא עולה בדרה ונהיה מפקח של המחלק. בתור המפקח, הוא כבר לא יכול ללכת על 'תחושת בטן'. הוא צריך הוכחות ממשיות (נראה שיש כאלה ששוכחים מהיכן הם הגיעו), אבל אפשר להבין אותו.

בשביל זה יש אזרחים – במיוחד החוקר הפרטי המוכשר ויאט האנט, שמקבל הודעת טקסט (SMS) יום אחד שמטלטלת את עולמו "איך אמא שלך מתה?"…

*

*

הוא מעולם לא התעניין בהוריו הביולוגים – הוא נמסר לאימוץ בגיל צעיר מאד על ידי ארגון אימוץ של הכנסייה ולא הסתכל אחורה.

מחקירה ראשונית עולה שאימו נרצחה. הוא מתחיל לחקור רצח שאירע לפני 20 שנה, ומסתייע בחברו, בלש ממחלק הרצח (תחת פיקודו של גליצקי) דבין ג'ול, שלא תמיד מקבל יד חופשית ממפקדו.

הרצח מתחיל להעלות לפני השטח מקרי מוות מוזרים נוספים, כמו התאבדות לכאורה של שוטר ובמקביל, גוויות נוספות נערמות.

*

בכל פעם שהאנט מרגיש שהוא עלה על קצה חוט, נוספת גופה והוא מקבל עוד מסרון שמכוון אותו למקום אחר.

*

העלילה משתרעת על פני ארצות הברית ואף חודרת למדינה השכנה – מקסיקו ולחשד של סכסוך בין כנופיות סוחרי הסמים שם.

*

המתח הנפשי משפיע על ויאט והוא מתמוטט במלון במקסיקו.

האם זה מה שימנע ממנו להמשיך ?

*

ג'ון לסקואה כותב בצורה שוטפת ואני פשוט נהנה לקרוא אותו.

העלילה זורמת, ואפילו אחד כמוני – שלא קורא מילה במילה, אלא מרפרף ומשלים את המשפטים בראש, הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים הסבוכים.

מומלץ לקריאה, במיוחד לאוהבי ג'ון לסקואה וג'ון גרישם (כן – אני מכניס את שניהם לאותה קטגוריה).

*

ערב חופשי… ומאושר ?

יום חמישי, הגדולה הולכת לישון אצל חברה ובמחשבה מהירה אנחנו משכנים את הקטן אצל ההורים שלי למשך הלילה.

איזה כיף – יש לנו ערב חופשי, אחרי שבוע אינטנסיבי של טיולים בצפון (כינרת, לונה גל, חמת גדר ואפילו הגענו עד קרית שמונה). אנחנו באמת צריכים את הזמן הזה לעצמנו… קצת להיות לבד בשקט, כל הבית בשבילנו.

8 בערב, אנחנו לבד !!!!!!

מה עושים ? נוסעים ליריד כדי לקנות מתנה או שתיים וגם להחליף משהו קטן ומחליטים ללכת לסרט.

כבר שנים שלא היינו בסרט "למבוגרים" (ולא – הכוונה היא לא לסרט כחול, אלא סרט שלא צריך להתחשב בילדים כשבוחרים אותו – אתם עם הראש המלוכלך שלכם ).

הגענו בשעה 10 וחמש דקות לסינמה סיטי בגלילות, כשאנחנו מחפשים סרט שמתחיל כמה שיותר מוקדם (אינטרנט בטלפון – המצאה נפלאה), שלא ניתקע… בכל זאת צריך לקום מוקדם מחר.

לאחר דין ודברים וגם לאור העובדה שנהינו בורים לגמרי בעולם הסרטים, נבחר הסרט "רווח וכאב" עם דווין ג'ונסון (The Rock).

מתוך אתר סינמה סיטי :

תקציר הסרט "רווח וכאב"

מבוסס על סיפור אמיתי. שלישיית מפתחי שרירים מפלורידה מסתבכים בפרשיית סחיטה שיוצאת מכלל שליטה.

שחקנים : מארק וולברג, דוויין ג'ונסון, בר פאלי, רבל וילסון

במאי מייקל ביי

הפקה תסריט: כריסטופר מרקוס,

הפקה: מייקל ביי,

צילום: בן סרסין,

עריכה: ג'ואל נגרון,

מוסיקה: סטיב ג'בלונסקי.

הדבר העצוב הוא, שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ותיכף תבינו למה זה עצוב…

* אני אנסה למעט בספוילרים

בגדול, מדובר על 'בודי בילדר' שמחליט "לחיות את החלום האמריקאי". מה זה אומר ? לנצל הזדמנויות להרוויח כסף. הרבה כסף. המון כסף. איך ? עם מינימום עבודה…

הוא בטוח שהוא חכם ואפילו סוג של עילוי, אולם למעשה כל הידע שלו מגיע מסרטים שהוא ראה… (סוג של חובבן, כבר אמרתי ?)

הוא מצרף אליו לחבורה עוד 'בודי בילדר אחד', אסיר משוחרר ענק (דוויין ג'ונסון) שמצא את אלוהים בכלא וחשפנית. ביחד הצוות הלא כל כך מוצלח מנסה להרוויח כסף, הרבה כסף, המון כסף… לרגע נראה היה שהם אפילו מצליחים והם נהיים חלק מאותה קהילה שהם רצו להיות – אנשים "נורמטיבים"… אבל עם הכסף בא התיאבון. כאן אני אעצור את התיאור של הסרט, כדי באמת לא להרוס יותר מדי למי שיחליט בסופו של דבר ללכת ולראות אותו (לפי דעתי – בזבוז נוראי של 30 ומשהו שקלים).

כמו שאמרתי, הדבר העצוב הוא שמדובר על סיפור אמיתי, ומדהים אותי כל פעם מחדש רמת הטמטום (סליחה אבל אין לי מילה אחרת לתאר את מה שהלך שם) שאנשים יכולים להגיע אליה.

*

שורה תחתונה – הסרט נגמר אחרי 12 בלילה, זוגתי עצמה את עיניה חלק גדול מהסרט (לא מעייפות – בגלל הזוועות) – אה, כן – לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה… הגענו הביתה אחרי אחת והלכנו לישון… (בכל זאת צריך לקום ב- 7 בבוקר).

מצד אחד הרגשנו שלא יכולנו לבחור סרט יותר גרוע ללכת אליו, מצד שני (אם נסתכל על חצי הכוס המלאה) – הלכנו לסרט שאנחנו בחרנו מבלי שיהיה הצורך להתחשב בילדים (וזה לא אומר שלא אהבתי את 'הדרדסים').

*

מומלץ ? מאד לא, אלא אם כן אתם חובבי סרטי אימה, דם (ושוב סליחה על המילה) – טמטום.

עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.