דר' דניאל סימון ז"ל (2014 – 1953)


היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.

הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.

ד"ר דניאל סימון ז"ל

ד"ר דניאל סימון ז"ל

היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.

לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…

"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".

עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.

במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.

כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.

במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.

גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.

*     *

*

בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.

כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.

זהו אדם שלו אני חב את חיי.

רוצה להיות מקובלת ? תתפשטי !


אוי, זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט מה שרשמתי שם למעלה. אבל אין ברירה ! צריך לזעזע ! את מי ? את כולם : את ההורים, את הבנים, את הבנות, את המורים, את משרד החינוך, את המשטרה ובקיצור – את כולם.

התפרסמה ב- MAKO כתבה של אלינור פוקס, שחלקה הראשון עסק בקבוצת נערים בני 15-18 שניצלו מינית ילדה בת 12.5 (מתחת לגיל 13 זה אינוס, גם אם היא הסכימה).

הפרשה הזאת נחשפה כבר לפני מספר שנים אבל יפה שמעלים אותה שוב לכותרות (אלא אם כן זה משהו חדש).

*

לפני כמה שנים הייתי מורה מחליף בבית ספר. הכיתה שקיבלתי היתה הכיתה הבעייתית ביותר (כיתה ח'), ואותם הייתי צריך ללמד אנגלית.

הלימוד היה קשה מאד כיוון שהם לא רצו ללמוד אנגלית, הם לא ידעו אנגלית בסיסית וכל מה שעניין אותם זה משחקים בסלולר, סיגריות וסקס.

לאט לאט הצלחתי להתחבר אליהם רגשית, מה שכמעט ואף מורה לא הצליח לעשות לפני – הם קראו לי בשם הפרטי ולא 'המורה', הם ישבו איך שנוח להם (לאו דווקא על הכיסא), העיקר שיהיו בשקט, יקשיבו (קצת) ואולי גם ילמדו משהו.

באיזה שהוא שלב, התלמידים כל כך 'נפתחו' איתי, שהם הזמינו אותי ל- 'זולה' שלהם – לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות (?!) – אבל זה חומר לפוסט אחר.

רק כדי לסבר את האוזן – במבחנים שעשיתי להם (אז עוד לא היו 'מבדקים') לא נתתי הנחות לאף אחד !

ולשמחתי, לקראת סוף שהותי שם כמעט ולא היו לי נכשלים.

במהלך ההפסקות, בחדר המורים, דיברתי עם מורים אחרים על הכיתה הזאת, ושמעתי מהם סיפורי זוועה, שלא המקום פה להכניס אותם.

השורה התחתונה היא שאף מורה לא ממש רצה ללמד את הכיתה הזאת, ובוודאי שלא ללמד אותם שיעור ב- 'חינוך מיני'…

*

עכשיו הגענו לחלק מעניין, לא ?

החלטתי לשלב שיעור חינוך מיני באנגלית. תפסתי ככה שתי ציפורים במכה אחת – הם גם יקשיבו כי הנושא מעניין אותם וגם יקלטו מושגים באנגלית (לא פורנו).

ישבתי על מערכי השיעור האלה מספר ימים, ובסופם הייתי מרוצה מהתוצאה.

איבר מין זכרי

איבר מין זכרי

ידוע לי כי חלק מהתלמידים (בני 13) כבר עם ניסיון בתחום והייתי צריך להיזהר.

מבנה איבר מין נקבי

מבנה איבר מין נקבי

העברתי להם מספר שיעורים בחינוך מיני באנגלית והיה מצויין. אמרתי להם קודם כל לשכוח מכל מה שהם רואים באינטרנט וב- DVD.

ניסיתי להעביר להם מסר על כבוד האדם, שמירה על כבוד גוף האישה (וגם הגבר), ולצערי, ממש לפני שהגעתי לחלק שבו הם צריכים להבין את המשמעות של סקס… מספר תלמידים נכנסו למעצר בית על אונס ילדה בת 12 (הם אומרים שזה היה בהסכמה).

מסתבר שזו היתה ילדה עם אבא שבא והולך, אמא ששותה אלכוהול (והרבה) וכל מה שהיא חיפשה היה מישהו שיאהב אותה… מישהו שיחבק אותה… שהיא תקבל קצת רגש. לא היה אכפת לה איך היא תקבל את הרגש הזה – היא הגיעה למצב שבו היא היתה מוכנה לעשות הכל כולל הכל.

(Credit: James Brey via iStock/Salon)

(Credit: James Brey via iStock/Salon)

עצוב…

את שאר הכיתה שנשארה לי, ניסיתי ללמד מה זה הצורך הזה.

את האנגלית כבר עזבנו – כל מה שהיה להם בראש זה "אבל היא באה ורצתה, אז מה הם אשמים". ניסיתי להסביר להם שיש אנשים (בעיקר ילדים) שמבלבלים בין חום ואהבה לבין סקס, מסיבות, אורגיות, פורנוגרפיה… אני מאד מקווה שהצלחתי להחדיר בהם משהו כיוון שבאותו זמן בדיוק כבר החלפתי כיתה – המורה חזרה מחופשת לידה.

אז אני פונה לכל המורים והמורות – אל תתביישו! תעמדו מול הכיתה ותסבירו להם על מערכות הרבייה. תסבירו להם על כבוד הגוף – גם של האישה וגם של הגבר. נכון שהיא אמרה "כן" אבל ילדה בת 12 לא מבינה את המשמעות של הכן הזה. אז אתם – התלמידים צריכים להבין שמשהו כאן לא בסדר. ללכת לספר זו לא הלשנה. זו הצלת חיים.

*

תבינו – אני לא בא להאשים כאן אף אחד – זו היתה שרשרת של אירועים שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הסופית.

תמיד אפשר לשחק ב- 'אולי' וב- 'נדמה לי' אבל שורה תחתונה, צריך פשוט לשים יותר לב.

*

יין, מוזיקה והרבה אהבה


את לירון אישתי הכרתי לפני 10 שנים, יותר נכון – בנובמבר 2003.

זו היתה פגישה עיוורת שחבר משותף סידר לנו (תודה כפיר) ומאז אנחנו ביחד.

באותה פגישה נסענו למקום שנקרא '' ברעננה, ושתינו שם משקה משכר. לא בגלל אחוזי האלכוהול הגבוהים שבו, אלא בגלל טעמו המדהים.

תבינו – אני לא אנין טעם ביין ולא מסניף את ה- 'בוקה' אחרי שאני מערבבו קלות על מנת לראות איך הוא נוזל על דפנות הכוס. אני לא בודק את רמת העפיצות שלו ולא את הצלילות שלו. אני שותה מה שטעים לי.

באותו ערב, היין המסוים הזה עשה לי (וגם לה) "וואו"… פשוט התאהבנו (גם אחד בשנייה וגם ביין). היה זה יין מסוג של יקב בוטיק קטן שלא שמעתי עליו מעולם – 'יקבי בן-חיים'.

מרלו בן-חיים

*

מאז, השתדלנו לפחות פעם בשנה, או ביום הנישואין שלנו או בחודש נובמבר, להגיע לאותה מסעדה ולהתענג על בקבוק יין 'מרלו' של אותו יקב עלום.

זה מספר שנים, לצערנו, שהמסעדה כבר לא עובדת עם היקב ואנחנו מגיעים לשם בשביל הנוסטלגיה והזיכרונות.

אבל לפני מספר חודשים התקיים ומצאתי את היקב.

כמובן שכתבתי על היין והזיכרונות שהוא מעלה בי, וקיבלתי מייל מפתיע ממישהי בשם קרן בן-חיים (הבת של.. אבל תיכף נגיע לזה), מנהלת השיווק של היקב, שקראה את מה שכתבתי, התרגשה והזמינה אותי לקבל בקבוק מרלו של בן-חיים.

מאז עברו מספר חודשים של "כן" ושל "לא" ושל "אולי" אבל שורה תחתונה – לא הצלחתי להגיע, למרות שהיינו בקשר טלפוני מדי פעם וקשר בפייסבוק… לא יצא – משפחה, ילדים, מחויבויות…

דרך-אגב, ביקב (הכשר) נערכת מדי שישי 'קבלת שבת' והכניסה חופשית…

יקב בן חיים

*

כשקיבלתי הזמנה ל- 'מסיבת סיום בציר 2013', החלטתי שלא משנה מה, אני בא !

כמעט ופספסתי גם את האירוע הזה, אבל בסוף הצלחתי להגיע (באיחור אופנתי של שעה בערך).

*

יקב בן-חיים, אני כאן !

כבר בכניסה קידמו את פני שני טורים של אופנועים (אהבה ישנה שלי).

האולם הקטן היה מלא מפה לפה באורחים, מכרים, קרובים וחברים.

קרן, שהיתה עסוקה עד מעל הראש, קיבלה אותי בחמימות ולבביות ובמקרה או שלא במקרה הושיבה אותי ליד השולחן (חבית) של אלי בן-חיים – האב המייסד והבעלים של המקום.

התחלנו לדבר, כשברקע מוזיקה נעימה של זמר שלא היכרתי, ששר קאוורים לשירים המתאימים גם לצעירים וגם לצעירים ברוחם.

היין נשפך שם כמים ובכל מקום יושבים או עומדים אנשים המתענגים על כוסית יין זה או אחר.

הרבה אהבה היתה במקום הזה, יין שמחה והרבה אהבה.

אני התחלתי עם טעימה של 'קברנה פרנק' 2010 – בדיוק השבוע זכה היין הזה במקום שני בתחרות (מתוך 1000 בקבוקים). היין נשך לי בעדינות נעימה את הלשון והיווה התחלה נפלאה לערב הזה.

ואז לקח איתי בן-חיים (הבן של…) את המיקרופון, והציג את היין החדש 'אלמוג'. יין לבן, מתוק שיכולתי לשתות אותו כמו ששותים מיץ טעים.

היין בן 3 חודשים בלבד, מבציר 2013 ולדברי אלי, הוא בדיוק כמו הבן של איתי, שעל שמו הוא נקרא – "עדין ומתוק".

*

אלי ואיתי בן חיים

אלי ואיתי בן חיים

*

ואיך אפשר ערב של יין בלי גבינות ?

מנהל השיווק של 'משק יעקב'ס' עושה עבודה נפלאה, בשנה האחרונה שמעתי את השם 'משק יעקב'ס' בהרבה מאד בלוגים של טיולים ואוכל ובהרבה אירועים צויין שהוגשו הגבינות האלה.

*

אבל נחזור ליין, הלא לשם כך התכנסנו..

בינתיים אני כבר עם כוס יין מבקבוק קברנה סוביניון 2008 –

קברנה סוביניון 2008

קברנה סוביניון 2008

*

ואז הגיעה ההפתעה –

אלי לקח אותי לסיור ב- 'קודש הקודשים' – היקב עצמו. היכן שדורכים על הענבים, מתסיסים אותם ויוצרים מהם את נקטר האלים…

*

קודש הקודשים

*

טוב, היום כבר לא דורכים פיזית, אלא משתמשים במכבש חשמלי, אבל השיטה נשארה כמו שהיתה עוד מימי השארלומן (אימפרטור) של צרפת במאה ה- 4, הראשון שייצר חביות מעץ ומחבקים.

ראיתי את מכלי הענבים הגדולים, את החביות שבהן מישנים את היין ואת הבקבוקים… הסתובבתי שם כמו שיכור (משחק מילים שכזה), ראיתי את המכבשים ושמעתי קצת על ההיסטוריה של המשפחה – מתברר שהמשפחה של רותי, אישתו של אלי, שהגיעה מרומניה, עסקה שם כבר בבניית חביות יין…

בכלל, ליקב יש כרמים על הר מירון – כ- 1,200 מטרים מקברו של הרשב"י

*

יכולתי לשבת פה ולספר ולספר על היין, על היקב ועל האווירה, אבל הגיעה השעה לסיים, להצטלם עם קרן ובקבוק המרלו הנכסף ולחזור הביתה במונית (אם שותים לא נוהגים).

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

*

שירות והכנה


היה פעם בדרן אחד (ז"ל) שאחד מסדרת המערכונים שלו התחיל תמיד "אנחנו במשפחה שלנו, אוהבים…"

אז גם אני אתחיל ככה – אנחנו במשפחה שלנו, אוהבים המבורגרים…

ובאמת משתדלים פעם בחודש לאכול איזה המבורגר טוב.

באזור שלנו (נתניה) אנחנו מעדיפים את BBB – גם השירות, גם היחס וגם האוכל (בימי א' 1+1).

באמת אין לי שום דבר רע להגיד על המקום.

BBB

*

באחד מימות חופשת הפסח האחרונים חזרנו לנו מטיול באזור השפלה ונתקפנו רעב (הילדים בעיקר).

וכמה שמחנו כאשר ראינו לפנינו סניף של Burgus Burger Bar בקניון החדש בהוד השרון.

מיד נכנסנו והתחלנו להזמין.

השירות היה מצויין, המלצרים פעלו ברוטציה ושירתו אותנו בצורה יפה.

זוגתי שתחיה הזמינה המבורגר 300 גרם עם חזה אווז, אני הזמנתי עם גבינה והילדים… נו טוב… מנות ילדים – שניצל וצ'יפס.

ואז זה התחיל…

בנוסף לשתיה האישית הזמנו קנקן מים, שלא הגיע במשך כל הארוחה.

ברגע שהונחה המנה של אשתי על השולחן, שקד (שיש לה חוש ריח מפותח) אמרה שמשהו לא מריח לה טוב.

זוגתי נטלה את חזה האווז, שהגיע בצלוחית נפרדת, הכניסה אותו לתוך ההמבורגר, נתנה ביס ועשתה פרצוף שאני מצטער שלא הצלחתי לתפוס במצלמה.

לחזה האווז היה טעם של.. איך נקרא לזה – מקולקל. גם הרחה של הצלוחית עם מה שנשאר לא עשה טוב לריריות באף.

כמובן שהזמנו את המלצר והגיע גם מנהל המשמרת, שהיה אדיב מאד ונחמד והחליף לנו את המנה בלי לשאול שאלות להמבורגר אחר, לפי בקשתה של זוגתי, שבקשה מידת עשייה Medium-Well (כדי לא ממש לראות דם בפנים).

ההמבורגר שהוגש לנו כמעט הצליח לברוח מהצלחת… מידת העשייה שלו, במקרה הטוב, היתה Medium-Rare – כל החלק החיצוני היה צרוב ואילו החלק הפנימי היה רטוב ומדמם.

בשלב זה רמת ההתבאסות היתה גדולה מדי כדי להחליף למנה שלישית (במיוחד לאור העובדה שאני כבר סיימתי את המנה שלי והילדים גם היו לקראת סיום).

הוצע לנו קינוח על חשבון הבית, שסירבנו לו, אבל הסכמנו לקבל שתיה חמה בחינם ועד שסיימנו אותה הילדים גם סיימו את הגלידה שלהם ויכולנו לצאת.

ביקשנו חשבון, וכמובן שחייהו אותנו גם על השתייה וגם על ההמבורגר שלא נאכל… תיקון פשוט אצל מנהל המשמרת והחשבון תוקן.

אז בשורה התחתונה – השירות מקבל 5 כוכבים, האוכל… "קצת" פחות.

אז לחזור לשם, כנראה שלא נחזור – נישאר עם הסניף הנתנייתי הקרוב אלינו יותר.

חמים וטעים


חמים וטעים

לא, אני לא מדבר על הסרט משנת 1959 עם מרילין מונרו, טוני קרטיס וג'ק למון. זה שם של מקום – ואפילו מקום טוב.

האמת היא, שחיפוש בגוגל "חמים וטעים" יעלה מעל 550,000 תוצאות. אני מתעניין בתוצאה אחת – חמים וטעים ברעננה.

יום שלישי, 10 בבוקר, אני עם אשתי והקטן (נדב) נמצאים לנו במרכז מסחרי באחוזה 146 ברעננה. למה ? כי יש לה איזו שהיא פגישה, ואנחנו מצטרפים.

בינתיים אנחנו מפתחים לנו מין רעב כזה של בוקר. אז נכון שיש שם קונדיטוריה (טובה), ונכון שיש שם פיצרייה ויש שם פיצוציה עם סנדוויצ'ים (נדב מתקן אותי – 'כריכים')… בא לנו משהו בייתי, משהו מהלב.

אז נכנסנו למסעדה הקטנה במרכז המסחרי ואודי ישר קיבל אותנו בחיוכים והסברים על סוגי המנות המוגשות היום.

האמת שהתלבטנו, אבל לבסוף הגיעה ההחלטה :
אני לוקח פלפל ממולא (אפשרי צמחוני… יש גם כאלה…) בתור מנה עיקרית, וכחובב אורז מושבע – לקחתי כתוספת מג'דרה ואורז עם אפונה.

זוגתי לקחה לה שניצל (שאני "נאלצתי" לסיים אותו כי לא היה לה מקום יותר), מג'דרה ותפוחי אדמה אפויים.

התרווחנו לנו ליד השולחן הקטן ואודי הגיש לנו את התקרובות. ישבנו ובלסנו כאילו אין מחר.

זה היה ממש, אבל ממש טעים ובעיקר בייתי.

הגברת יצאה לה לפגישה ואני החלטתי להישאר ולשוחח מעט עם אודי (מתברר שהוא דור ממשיך).

מי שפתח את המקום (לפני 30 שנה), היתה אימו ליאורה– שכיום היא בת מעל 60 ולצערנו לא יכלה להיות שם באותו רגע. לפני 20 שנה בערך עבר המקום לרח' אחוזה 146 ושם הוא נמצא עד היום.

מיד הצטרפה אליה חברתה עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת – שולה, וביחד הן החלו לנהל את המקום הבנוי בשלושה מפלסים – קומת הכניסה – בה יש את הוויטרינה של האוכל, המפלס השני – בו נמצאים שולחנות האוכל, והמפלס האחרון – המטבח… הם לא מבשלים שם בדודים, אלא בסירים ביתיים.

התפריט נשאר פחות או יותר קבוע מראשון עד חמישי ומשתנה בימי שישי ובחגים.

אודי (בן ארבעים +) מנהל את המקום רק שנתיים, אבל הוא נמצא שם והסתובב בין הסירים עוד בהיותו ילד. את הבישולים עדיין עושות שתי הנשים המופלאות האלה.

טעים, בייתי ולא יקר. מומלץ בחום (ולא לשכוח לבוא רעבים).

ג'וק ב- 26 שקלים


איך לא קיבלתי ג'וק בגלל 26 שקלים ?

לאחרונה הגיע הזמן להחליף את הרכב.

אני פעם בשלוש וחצי שנים זכאי להחליף את הרכב שלי.

למותר לציין שהרכב משרת אותי לצרכים רפואיים, שכן אני נכה של משרד הבטחון.

אז אשתי שתחיה ואנוכי שקלנו איזה רכב לקנות.

אני, בפרץ אימפולסיביות – שילמתי מקדמה על סך 1,000 שקלים לטויוטה קורולה.

לאחר מחשבה משותפת, החלטנו לוותר על הטויוטה ולקנות ניסאן ג'וק. כן כן, הרכב עם המראה הכי מוזר (יש שיגידו – מיוחד) שיש בשוק הישראלי היום (בנפח של עד 1,600 סמ"ק).

נכנסנו לסוכנות ניסאן בנתניה, קיבלו אותנו יפה, עם חיוכים וקפה וסגרנו עסקה.

עד כאן הכל טוב ויפה.

כאשר הגיע האישור על העסקה ממשרד הבטחון, באתי אחר כבוד והבאתי את הרכב שלי ל- "טרייד אין", הוספתי את ההפרש (4,500 שקלים) והמתנתי לרכב הנכסף שיגיע.

באותו מעמד ביקש ממני מנהל המכירות לשלם את אגרת הרישוי על סך 26 שקלים.

הוצאתי שטר של 100 ונתתי לו. במקרה, או שלא במקרה לא היה לו עודף, אז הוא אמר לי : "עזוב עכשיו, תשלם לי כשתיקח את האוטו".

עד כאן סבבה.

כעבור מספר ימים הגיע הכסף ממשרד הביטחון ואנחנו התחלנו לספור 14 ימי עסקים עד לקבלת הרכב מהסוכנות, שבינתיים נסגרה ונפתחה שוב ע"י בעלים אחרים.

לאחר כ- 7 ימי עבודה (יום שני) התקשרתי לסוכנות לשאול מה מצב הרכב, ובקשתי שאם הם יכולים לזרז את העניינים כיוון שאנחנו כרגע ללא רכב (נתנו אותו בטרייד אין).

הנציגה הודיעה לי שהרכב מוכן והוא נמצא כרגע ברישוי, היא המליצה לי להתקשר יומיים מאוחר יותר והיא תנסה לזרז את הגעתו של הרכב.

ביום רביעי התקשרתי ודיברתי אחר כבוד עם מנהל המכירות בכבודו ובעצמו (שלא ידע דבר על השיחה שלי עם העובדת שלו יומיים קודם לכן).

"מה קורה עם הרכב?" שאלתי, והוא ענה לי "הרכב תקוע ברישוי…" לא ממש הבנתי, זה רכב חדש, על מה הוא תקוע ? למה ?

שאלתי אותו והוא ענה לי בנון-שנלטיות "לא שילמת את האגרה של 26 שקלים, אז לא מעבירים את האוטו טסט…"

הייתי בשוק !

על 26 שקלים הם מחזיקים לי את האוטו ?

אמרתי לו מה שאמר לי מנהל המכירות לפניו (לא היה לו מושג גם על זה), ואמרתי לו שישלם את הכסף ואני אחזיר לו כשאני אבוא לקחת את האוטו… הרי לא מדובר על מליונים, סך הכל 26 שקלים, וזה גם לא חלק ממחיר הרכב – הכסף הועבר להם. זה סך הכל פורמאלי – רישוי של רכב נכה.

"אני אעשה את זה ואני אשתדל שהרכב יהיה מוכן עד יום שני". זאת היתה ההבטחה שלו אלי (להזכירכם – היום יום רביעי).

ביום ראשון אחר הצהריים אני שוב מרים טלפון לסוכנות (למחרת הרכב אמור להגיע – לדבריו "הוא ישתדל" בכל אופן).

"הרכב עדיין תקוע ברישוי"…

? ? ?

עדיין ?

במקרה היינו ליד הסוכנות אז נכנסנו לדבר אישית עם הברנש.

"אתה לא מבין" הוא התחיל להסביר "אמרתי שהשליח מגיע אלי ביום שני ואז אני אעביר לו את הכסף (26 שקלים), ישלמו את האגרה בדואר וביום שלישי יעבירו את הרכב טסט.ורק ביום רביעי או חמישי הרכב יגיע".

רק בשביל לסבר את האוזן, ביום חמישי נגמרים 14 ימי העסקים שבמהלכם הם התחייבו שהרכב יגיע אלי.

נכון להיום, בתאריך 28.12.11, לאחר 13 ימי עסקים, התקשר מנהל המכירות והודיע שהרכב לא יהיה מוכן היום אלא רק מחר (אולי) והוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע.

מה למדנו ? 

אם לא הייתי מתקשר ומברר, היה מגיע תאריך היעד (לכאורה) של מסירת הרכב, ומנהל המכירות היה אומר לי "תשמע, לא שילמת את האגרה של הרישוי, אז אתה לא מקבל את הרכב".

למה הסוכנות לא התקשרה להודיע לי שחסר כסף (26 שקלים) ? אחרי שמנהל המכירות (הקודם – אבל אותי זה לא ממש מעניין) סגר איתי שאני אשלם את הכסף הזה בזמן מסירת הרכב !

למה הייתי צריך לברר את זה באופן אישי ולמה למשוך אותי עד היום האחרון ?!

לפי מה שאמרו לי הרכב היה מוכן כבר לפני שבועיים (ביום שהגיע הכסף ממשרד הביטחון).

מסקנה :

לסוכנות ניסאן החדשה בנתניה אני כבר לא נכנס יותר !

גם אם הרכב הבא שלי יהיה ניסאן, הוא לא יהיה מהסוכנות הזאת – אני אסע קצת יותר רחוק אבל אני אקבל שירות נורמלי.

ובכלל, אולי בכלל עדיף לחזור לטויוטה ?! מבחינת שירות – אני יצאתי מאד מרוצה.

אז – תקראו טוב טוב את האותיות הקטנות בכל מסמך שאתם חותמים עליו ואל תאמינו לאף מילה אם היא לא מגובה במסמך חתום.

ושתהיה לכולנו נסיעה טובה, נעימה ובעיקר – בטוחה.