המלוליה – זיכרון מן העבר


כשהייתי צעיר (לא שעכשיו אני זקן – אז כשהייתי צעיר יותר), היה לנו מקום כזה, שהוא רק "שלנו" – למקום הזה קראנו "המלוליה" על שם החבר שהמקום היה שייך לאביו – מלול.

המלוליה היתה בעצם שלוש מכולות בצורת "ח" עם שער נעול על שפת הים.

היינו נפגשים שם הרבה – אחרי יום עמוס פעילות בים ולפני יום פעילות בים. באמצע הלילה ובאמצע היום. שותים אלכוהול (רחמנא ליצלן – בני עשרה שותים אלכוהול ?!), מעשנים סיגריות (מי שעישן) ובכלל מעבירים שם זמן איכות עם החבר'ה.

כל זה היה מזמן – כשהיינו בני עשרה. מאז הספקנו לסיים תיכון, להתגייס לצבא, לטייל, ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ולמצוא את הדרך שלנו בחיים – כל אחד בבועה הקטנה שלו.

הקשרים בינתיים התרופפו – שלא לומר התמוססו. מי בצורה טבעית, מי בצורה נעימה ומי בצורה נעימה קצת פחות.

חלק מהחבר'ה פגשתי באירועים כאלה ואחרים, חלק עברו לגור לידי ועם חלק אני בקשר טלפוני.

סך הכל – כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזאת, זו היתה תקופה טובה עם חבר'ה טובים.

לצערי יש לי מעט מאד תמונות מהתקופה ההיא – התקופה שלפני המצלמות הדיגיטליות והסלולרים.

*

יום אחד, בעודי משוטט במרחבי האינטרנט האינסופיים וביניהם גם בפייסבוק, שהפך לכלי תקשורת מרכזי בחיים של רוב האנשים שאני מכיר (אישתי עדיין מסרבת להתחבר לעולם הוירטואלי הזה), מצאתי את אותו מלול (וגם עוד כמה אנשים).

אחרי תקופת מה יצרתי קשר עם… אישתו (?!)

לא ! זה ממש לא מה שאתם חושבים – תכננתי טיול לצפון ביום שבת למשפחה ופתאום ראיתי את "המלולית" – בפייסבוק מגיבה על משהו שכתבתי.

מאחר והם גרים באזור הצפון – בכיוון הטיול המתוכנן, אמרתי לעצמי – למה שלא ניפגש עם האיש ומשפחתו "ונחזיר עטרה ליושנה"…

קצת צ'אטים, טלפון או שניים והוחלט לבטל את הטיול ולהגיע למלולים ביום שבת באזור הבוצוריים (בוקר צהריים) לארוחה בשרית – על האש.

*

יום לפני קפצנו לסופר לקנות שתיה ואשתי שתחיה הכינה עוגת שוקולד מעלפת.

קימה בבוקר ותוך כדי משיכת זמן, ארוחת פנקייקים, הכנת רוטב לעוגה (אמון ע"י נדב) ונסיעה צפונה.

נדב מכין רוטב לעוגה

*

40 – 50 דקות נסיעה בכביש המהיר ביותר במדינה (שלא יגידו שאני עושה פרסומות) ה- GPS מוביל אותנו בדיוק עד הבית.

שנים שלא ראיתי את האיש הזה ופתאום – יש לו אישה וארבעה ילדים… וואו, חתיכת הספק.

מיד איך שאנחנו מגיעים הילדים מוצאים שפה משותפת ונעלמים לנו. אנחנו מקשקשים קצת ונזכרים בעבר ומתחילים לעבוד על המנגל (כלומר – הוא עובד על המנגל ואני מצלם).

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מגיע ! גשם ! מה ? מי ? איך ? איפה ? אמצע מאי ויורד גשם ?!

אוחזים בקרנות המנגל ומעבירים אותו לחנייה. שם ממשיכים "למנגל" ומתחילים להוציא את הבשר – מתחילים כרגיל עם הילדים – נקניקיות משופדות ושיפודי פרגית, כמה קבבים ואנטריקות שמגיע בדיוק במידה.

בשר

אחרי האוכל הילדים התפנו להם למשחקים ואנחנו משוחחים קצת (כדי להוריד את האוכל). עולה רעיון ללכת ולטייל בטיילת החדשה שבנו להם (ממש ליד הבית) שממנה נשקף נוף מדהים של יער אורנים מצד אחד ומהצד השני גגות ירוקים ומאחוריהם הרים.

טיילת

גן משחקים

גני משחקים בכל מקום והילדים נהנים ולא רוצים לחזור הביתה… אבל מה לעשות, השעה מאוחרת ויש בית ספר וגן למחרת – נכנסים לאוטו, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש – אולי גם עם עוד כמה חברים מהעבר, ומדרימים הביתה. הילדים נרדמים תוך דקות ואנחנו מגיעים עייפים ומאושרים.

בואו נאכל בשר


בואו ניפגש לאיזו ארוחה בשרית, כזאת שלא מביישת אף מסעדת שף (רק בלי הפלצנות).

מה אתם אומרים ?

אה.. יש ביננו כאלה שלא אוכלים לא כשר ? זה בהחלט מצמצם את מספר המקומות ששם אפשר לאכול בשר טוב ולא סולייתי…

אז מצאתי מקום כזה ! (האמת היא שחבר מצא – אבל מה זה משנה… אז ניתן כבוד לג'וחה)

*

באזור התעשייה של הישוב שילת (ליד מודיעין), נמצאת לה מסעדה קטנה, שבמשך היום, עד השעה 4 אחה"צ בערך, מוגש שם חומוס איכותי שמוכן במקום ואז נסגרות הדלתות והקסם מתחיל לעבוד…

המטבח משנה את ייעודו ממטבח של מסעדת פועלים למטבח של מסעדת בשרים גורמה. המעשנת הגדולה מתחילה את פעולתה ובשרים איכותיים נכנסים אליה לעישון בזה אחר זה.

המעשנת הגדולה

בשעה 7 נפתחים השערים והקהל חובב הבשר מוזמן להיכנס ולהתעטף גם הוא בניחוחות ובטעמים.

על הממלכה הזאת שולט ביד רמה גלעד (גיגי) – תושב פתח תקוה, יחד עם בניו – בר ואלמוג. אישתו של אלמוג אחראית על הקינוחים (אבל לזה נגיע מאוחר יותר).

גיגי הסתובב בעולם לא מעט, אבל רק לאחר ביקור אצל בני משפחה בדרום אפריקה ולימוד רזי הכנת בשר, חזר לארץ ופתח את MEET&MEAT (או בתרגום סימולטני – 'ניפגש ונאכל בשר').

MEET&MEAT

*

הקונספט של המקום הוא שכל רבע שעה בערך יוצא בשר אחר מהמעשנת הגדולה (כמה גדולה ? בערך 2 מטר על 2 מטר) – כאשר אנחנו מדברים פה על אסדו נפלא מלווה בפרוסות תפוחי אדמה מעושנות, חזה מעושן ועסיסי להפליא, אנטריקוט רך, חזה מולארד שלאחר הופעתו השתרר שקט ליד השולחן ורק קולות הלעיסה נשמעו ולקינוח של הבשרים – פילה בקר – עסיסי, רך וטעים להפליא.

בשר

באמצע הגיעה פויקה קטנה של תבשיל ירקות שורש שגם ממנו לא נשאר הרבה.

פויקה

*

הצלחות מוגשות "ערומות" – כלומר ללא "חומוס צ'יפס סלט" ובלי "מצע של חסה ועלי בייבי" וכד'.

מקבלים נטו בשר.

על השולחן יש קערת סלט (חסה, בצל, עגבניות שרי), רוטב צ'ימיצ'ורי וכרוב כבוש – הכל בקעריות קטנות – כדי להשאיר מקום לאוכל.

סלטים

סיימנו לאכול את הבשר (כל הבשר) ונשענו לאחור כדי לתת לאוכל להתעכל, ואז הגיעו הקינוחים – מעשה ידיה של אשתו של אלמוג  ל ה ת פ א ר .

קינוחים

הקינוחים המוגשים משתנים מיום ליום. אנחנו קיבלנו כמה שלושה סוגי שוקולד לטעום ובאמת שכבר מזמן לא אכלתי כזה קינוח פרווה מדהים. שאפו לאשתו של אלמוג.

*

מאחר והמקום כשר, בשישי בערב ובשבת סגור, ביום ראשון ניתן להזמין אירועים ובשאר השבוע פשוט באים, אוכלים ומברכים את גיגי בעל ידי שף הבשר.

*

גילוי נאות – הוזמנתי למקום לאירוע בלוגרים.

 *

https://www.facebook.com/Meet8Meat

050-685-5949

בשר בשר ועוד בשר…


את מסעדת עב-בשר בנתניה אני מכיר כבר ממזמן… האמת היא שאף פעם לא נכנסתי אליה. תמיד עברתי לידה, העפתי מבט והמשכתי הלאה.

אתמול גיליתי איזו טעות עשיתי !

הוזמנתי לערב טעימות במסעדה החדשה יחסית של עב בשר ברמת החייל בתל אביב.

מביקורות של אנשים שהיו שם שבוע שעבר הבנתי שצפוי לי ערב עמוס באוכל, ולא סתם אוכל – אלא בשר (כמו שאני אוהב) טוב.

אולם גם הביקורות שקראתי לא הכינו אותי לאיכות ולמגוון של מה שהונח לפני על השולחן.

המסעדה נמצאת ברחוב הברזל 34 – ממש בקצה (תלוי מהיכן באים), ולמעט שלט לא גדול, ניתן לפספס אותה.

אילן ואשתו חגית פתחו את המסעדה השניה לפני זמן לא רב (יחסית) והם עושים שם חיל.

אז קודם כל – העיצוב של המקום מחזיר אותנו לקיבוץ גבעת ברנר, שם גדל אילן. על הקירות תמונות נוף ילדותו ובמרכז המסעדה כלים "רטרו" – טלויזיה, טלפון חוגה (זוכרים?), רדיו ועוד.

אפילו האהיל בשירותים עשוי מארגז פלסטיק שבו הובילו חלב.

נורא שיעשעה אותי תמונה גדולה שתלויה – מורה עם מקטרת כותב על הלוח "שלום כיתה א'" כשלידו מורה עם סיגרייה…. היום היו מפטרים אותם בלי לדבר בכלל – זמנים שונים…

זוגתי שתחיה ואני התיישבנו וקיבלנו טעימה מיין הבית, או יותר נכון לומר – 'יין עב הבית'. יין אדום חזק המשלב מספר זנים של ענבים ומיוצר ביקב 'אליגוטה' הנמצא בשרון. היין מיושן בחביות אלון 24 חודשים והוא בטעם פירותי – אם יש משהו שהולך עם בשר, זה יין אדום חזק, ולמרבה הפלא – לא חריף.

המנות הראשונות החלו להגיע בזו אחר זו ואנו נאבקנו עימן והזמנו עוד ועוד מהן.

התחלנו בפוקאצ'ת הבית שנאפית במקום ומתפצחת בפה, סלט הקיבוץ הגיע ישר אחריה – כשהוא מלא בירקות מכל טוב (ללא בצל) וכולל צנוניות, כרובית ושאר ירקות, בטיבלון חזק. הבצקים עם הבשר לא אחרו להגיע בצורת אמפנאדס דרום אמריקאים שחלקם הכילו בשר (המועדפים עלי) וחלקם הכילו ירקות.


ואז הגיע המלך של המנות הראשונות (לדעתי) – כנאפה טלה… על המנה הזאת אין הרבה מה לכתוב – רק לראות את התמונה, להזיל ריר ולרוץ להזמין אחד או שניים.

אחרי הכנאפה (מה – נראה לכם שסיימנו עם המנות הראשונות ?) הגיעו אחר כבוד קרפצ'יו פילה, סיגר אנטריקות ממולא בירקות עם סלט עשבי טיבול, בורקס בשר עם ביצה עלומה ואם הכנאפה היה המלך של המנות הראשונות, אז עכשיו תורו של הנסיך – קרם בטטה עם שקדים… הקרם הגיע בתוך ספל של אספרסו והוא יכול להוות מנת ביניים נפלאה בין המנות, למי שאוכל ארוחה מלאה. אני בדרך כלל לא אוהב לשתות את האוכל שלי. אני צריך להרגיש שאני לועס (ועדיף בשר), אבל קרם הבטטה היה פשוט מדהים ושינה לי את כל הקונספט שהיה לי עד היום על בטטות מרוסקות…

בשעה טובה סיימנו עם המנות הראשונות והמלצרים פינו בזריזות את השולחנות והכינו אותם לקראת המנה העיקרית… האוכל האמיתי – הבשר !

*

את הבשר קונה אילן מיבואן – והוא מגיע הישר מארגנטינה – אלו הן פרות חופש, האוכלות תירס, ובשרן נקרא 'בלאק אנגוס'. זה הבלאק אנגוס האמיתי.

על הבשר אילן לא מתפשר – הוא מביא את הטוב ביותר שניתן להשיג.

השפית אסתי גרוס אמונה על הכנת המאכלים המופלאים האלה והגשת הבשר במידה המדוייקת של העשייה.

פלטת בשרים המכילה אנטריקות, סינטה ומיח עצמות הגיעה וחוסלה תוך דקות ספורות. כמעט ולא הספקתי לצלם, אז מנה נוספת הוזמנה ואותה הספקתי לצלם לפני שגם היא נטרפה על ידי הקרניבורים שישבו על יד השולחן (ואני ביניהם).

בין השאר מוגשים לשולחן T-BONE, פריים ריב, פילה בקר ועוד כמה סוגים של בשרים מובחרים.

ליד הבשרים הגיעו התוספות – פירה מטובל בבצל מטוגן ותפוחי אדמה קריספיים.

*

נאנחנו ונשענו לאחור על מנת לסייע בעיכול המטעמים בעוד המלצרים מפנים את הצלחות והמגשים ומתכוננים לקראת המנות האחרונות.

פאדג' שוקולד וגלידת וניל, מקלות שוקולד ומרמלדה ואצבעות שוקולד במילוי קרמי מפנק.

עכשיו כבר באמת הגיע הזמן לשתות את "הקפה של אחרי".

נפרדנו משכנינו לשולחן, ערכנו סיור קצר והתרשמנו מפיסת ההסטוריה התלויה על הקיר ואף תפסנו שיחה עם אילן עובד, בעל המסעדות.

החלוקה בין אילן ואישתו ברורה מאד – הוא חי את החלום שלו – מבשל, צולה, מטגן ואמון על כל הנושא הקולינרי, ואילו היא אחראית על כל הנושא העסקי.

עכשיו אנחנו יודעים – בפעם הבאה שאנחנו רוצים לאכול בשר – קפיצה קטנה לעב-בשר ואנחנו יודעים שלא נתחרט.

מעדניית רובינשטיין


אני חייב להתוודות – עד היום לא אכלתי ברובינשטיין…

 

*

מסעדת רובינשטיין (או מעדנייה, אם תתעקשו) נמצאת באזור התעשייה החדש בנתניה כבר מספר שנים ויצא לי לעבור על פניה כמה וכמה פעמים אך טרם הזדמן לי לשבת ולאכול שם.
דווקא שמעתי על המקום ממספר אנשים (חברים ומשפחה) והדעות ששמעתי התפרשו על פני כל קשת הביקורות. החל מהביקורת שאכלו שם את הסטייק הטוב ביותר שאכלו מעולם ועד לביקורת שהיו צריכים להחזיר מנה כי הבשר היה מקולקל…

היום, כשאישתי שאלה אותי מה אני רוצה לעשות – אמרתי לה שאני רעב ובא לי בשר ! ואז עלה שמה של המסעדה הזאת.

הגיע הזמן לטבילת האש שלי במקום.

הגענו בערך בשעה 1 וחצי, המקום היה מלא בפנים והציעו לנו לשבת על הבר או בחוץ. מאחר והיינו מעוניינים בשולחן, בחרנו באפשרות השנייה. לזכותם יאמר שבזמן שעיינו בתפריטים הגיעה אלינו המארחת והציעה לנו לעבור לשולחן שהתפנה בפנים. בכל זאת העדפנו להישאר בחוץ – היה מזג אוויר מאד נעים ושמשיות שהצלו מהשמש.

החלטנו לבחור במנה העיסקית שמחירה הנמוך (יחסית) התנוסס באותיות קידוש לבנה בראש התפריט.

אולם אליה וקוץ בה – נכון שהמנה כוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית ואחרונה (או קפה) אבל רוב המנות כוללות תשלום נוסף שנע בין 15 ל- 30 שקלים נוספים.

בסופו של דבר בחרנו במנות הבאות – אישתי בחרה למנה ראשונה את מרק היום (עדשים) שלמרות חששותיה שהמרק יהיה "כבד", הוא הפתיע וחוץ מזה שהיה טעים מאד הוא היה קליל (וגם לא מרוסק, אלא כלל חתיכות שלמות של עדשים – כמו שאני אוהב).
למנה עיקרית היא הזמינה פילה לבן, שהגיע בגודל ובצורה של חזה עוף וקשה כמו סוליית נעל… מבלי לשאול שאלות מיותרות החליפו לה את המנה לסינטה עשויה מדיום (לבקשתה) והמנה הזאת הגיעה בדיוק כמו שביקשה, עם גוון אדמדם במרכז הסטייק.


לקינוח היא קיבלה אצבע רושה – וופל חלול עטוף בשוקולד וממולא בקרם נוגט קפוא. שיא השחיתות.
המנה גם בגודל טוב – לא גדולה מדי ולא קטנה מדי – מספיקה בדיוק למי שאכל כרגע מנה בשרית.

*

אני הזמנתי למנה ראשונה פטה כבד עוף, שהיה מאד טעים – ללא הרגשת השומן המתלווה לפעמים לפטה כבד. יחד עם הכבד הגיעו 2 ריבות – באחת (שלא היתה ממש מזוהה) לא נגעתי אבל ריבת הבצל היתה מעולה.


למנה עיקרית (בניגוד לאישתי) הזמנתי פילה לבן, שלא היה סולייתי, אבל אפשר היה להוציא אותו דקה לפני מהאש… רוטב הפלפלת שבא איתו הוסיף לו לחות.


המנה האחרונה שהגיעה לי היתה טירמיסו, שלטעמי היה בו קצת יותר מדי קפה והמנה היתה גדולה מדי.

*

לסיכום :

יש כאלה שיבואו למסעדה ויאכלו שם שוב ושוב ויש כאלה שהיו שם פעם אחת וזה הספיק להם לכל החיים.

אני רשמתי כאן את ההתרשמות האובייקטיבית שלי מהמקום, שבגדול – נהניתי מהחברה וגם מהאוכל (בסדר הזה).

שירות : 5 כוכבים. למרות שהיה להם חוסר בצוות והמסעדה בפנים היתה מלאה, האוכל הגיע במהירות (כולל ההחלפה של המנה) והמלצרים היו נחמדים ואדיבים, גם כשהיו צריכים להחליף מנות (הקינוח שלי הגיע בטעות קרם ברולה בהתחלה).

רמת הבשר : בשביל מקום שקורא לעצמו 'מעדנייה' וטוען שהוא מתמחה כבר 40 שנה בבשר (לפי האתר שלהם)… 3 וחצי כוכבים (רק בגלל היהירות).

מחיר : סביר בשביל הרמה שהם טוענים שהם מגיעים אליה, רצוי לרשום את תוספות המחירים במנה העסקית בצורה יותר בולטת.

נגישות : מצויינת, כולל חניית נכים.

מיקום : מרכז יכין באזור התעשייה פולג בנתניה.

ציון כולל (שלי) : 4 כוכבים.

סהרה – נווה מדבר


40 שנה הלכו בני ישראל במדבר ורק חיפשו איזה שהוא נווה כדי להרוות את צמאונם…

לכם זה יכול לקחת קצת יותר מארבעים דקות כדי להגיע למסעדה שהיא ממש נווה מדבר.

צולם ע"י סתיו אדם

מסעדת סהרה, ליד הכפר נין – בין עפולה וכפר תבור, מציגה נוף גלילי מדהים בתוך מבנה אבן הנראה כאילו נלקח מאגדות אלף לילה ולילה, עם קשת גדולה וגבוהה המקדמת את הנכנסים אליה בברכה.

המקום משתרע על פני כ- 1000 מ"ר ומכיל מטבח פתוח, מקומות ישיבה מרווחים, פינת 'זולה' ומרפסת קדמית ואחורית (מהמרפסת האחורית נשקף הר תבור).

צולם ע"י סתיו אדם

כאשר בנו את המקום חשבו על הכל – עד לרמת הברז בשירותים, שנראה כמו פינג'ן.

זוהי אינה עוד מסעדה מזרחית מצויה. זוהי מסעדה ערבית המגישה מטעמים ערביים מקוריים.

הבשר מעושן עד 18 שעות במעשנת אבן הנמצאת בחוץ ומכילה מספר תאים – תא לעופות, תא לבקר וכבש ותא לירקות.

בתוך המטבח נמצא טאבון אבן גדול שבו מביאים את הטאץ' הסופי למנות המדהימות.

*

ישבנו לנו, כ- 20 בלוגרים על יד שולחן ארוך ומרווח והמנות הראשונות התחילו להגיע – סלטים שונים ומשונים – כרובית בטחינה, חצילים שונים, חומוס ועוד. הפיתות סוריות ומוכנות במקום הגיעו לוהטות מן הטאבון.

מנות הביניים כללו מג'דרה עם המון עדשים וכנאפה, שבמקום שיהיה מתוק וממולא בגבינה, היה ממולא בחצילים, עם טחינה וגרגרי רימון למעלה – מנה מדהימה לכל הדעות.

צולם ע"י סתיו אדם

כבר כמעט ולא נשאר מקום למנה העיקרית. מדי מספר חודשים משנים בעלי המסעדה את המנות העיקריות ובוחנים מנות חדשות כדי לגוון לסועדים (ויש כאלה המגיעים באופן קבוע).

אנחנו קיבלנו תרנגול הודו (שעלי באופן אישי הוא פחות חביב כיוון שהבשר שלו מעט יבש) ממולא באורז עם בשר כבש ותבלינים.

אחרי שאכלנו וכמעט התפוצצנו, עברנו לפינת ההסבה ושם כובדנו בכנאפה (מתוק) וקפה ותה מהבילים.

אז בדרך לצפון – כנסו לארוחת צהריים בנווה המדבר – מסעדת סהרה.

צולם ע"י סתיו אדם

PETER HUMMEL'S – מעדניית בוטיק


יום ראשון, שבע בערב, ואנחנו – כמה אנשים רעבים – נפגשים ברחבת קניון 'דרורים' – צומת דרור שבשרון, מול מעדנייה ענקית, שרק מלהסתכל עליה ועל המטעמים שמוצגים בתוכה, הפה מתחיל להתמלא בריר והבטן מזכירה שאכלנו "רק" לפני כמה שעות וזה כבר לא מספיק…

צולם ע"י סתיו אדם

את הערב התחלנו בהרצאה קצרה על בירה 'אלכסנדר' הישראלית, מהמובילות בשוק בארץ.

הבירה מיוצרת במבשלת בוטיק בעמק חפר (ומכאן שמה – ע"ש נחל אלכסנדר) ומגיעה בשלושה טעמים :

'בלונד' – בירה קלילה מאד, שלי ולעוד כמה אנשים, הזכירה יין נתזים, מבחינת המרקם שלה (ואני לרגע לא אומר שזה רע). גם הטעם עדין מאד.

הבירה השניה היא 'אמברה' – זוהי בירה בסגנון בלגי, היא מתוקה – מרה וחזקה יותר.

השלישית היא 'גרין' – זוהי בירה חזקה ומרירה מאד וזכתה במדליות רבות בעולם הבירה.

כל הבירות הן טבעיות, כלומר – ללא טעמי לוואי וללא תוספים.

עזבנו את טעימת הבירה ונכנסנו למזגן ולמראות המשכרים באמת – נתחי בשר מכל הסוגים והמינים שוכבים להם אחד ליד השני מעבר לחלונות זכוכית גדולים ושקופים ולצידם חריצי גבינה בכמה גוונים של צהוב (ועוד כמה צבעים).

פיטר הומל עלה מאוסטריה לפני 23 שנים (1989) ועסק במלונאות ובמסעדנות.

כאשר הוא פתח את המעדנייה שלו, הוא החליט להביא לצרכן הישראלי חומרי גלם מעולים במחירים סבירים.

כן ! הוא יקר יותר מקצביות אחרות, אבל… (וזה אבל גדול) אצלו אין 'פוילע שטיקים' ! הוא 'יקה', ואצלו בשר מיושן זה בשר ששכב ליישון במקרר ולא בשר שאטמו אותו בוואקום וזרזו את תהליך היישון שלו ולא הזריקו לו חומרים כאלה או אחרים.

נכון שמחירי העוף, למשל, גבוהים מאשר במקום אחר, אבל כאשר אתם קונים עוף נקי, פיטר שוקל את העוף לאחר הניקוי ולא כמו בקצביות אחרות, ששוקלים את העוף ברוטו (עם העצמות, העור והגידים) ורק אחרי השקילה מתחילים לפרק ואתם מקבלים 50% מהמשקל ששילמתם עליו.

כאשר אנשים קונים 'שפיץ שייטל' במקומות אחרים, כי זה הכי רך, אצל פיטר וסרגיי תקבלו חלקים שנחשבים קשים יותר, במידת רכות גבוהה יותר.

הכל בזכות הטיפול.

פיטר ושותפו סרגיי אוהבים את מה שהם עושים ומאמינים בדרך שלהם, ותיכף נבין גם למה.

לאחר סיור בחנות ובמקרר וטעימה מהמוצרים, שבאמת נחשבים מהשורה הראשונה בעולם – אם זה הבשר ואם אלו הגבינות, הגיע הזמן לצאת החוצה ולהתחיל לבדוק את מערכת העיכול.

נעמדנו ליד שולחן ארוך, טעמנו יין שנמזג לכוסות גבוהות והמתנו להוראות, שלא אחרו להגיע.

כל אחד קיבל נתח בשר רך, והתחיל לקצוץ בצל (דק-דק-דק), פטרוזיליה, יש מי שהוסיף צלפים, אנשובי, מיונז או כל רוטב אחר ממיני הרטבים שהמתינו לנו (טבסקו בארבעה טעמים, חומץ רימונים ועוד…). ערבבנו את הכל יחד וקיבלנו… סטייק טרטר, כאשר כל אחד מהטבחים מכניס למנה את אופיו.

לבסוף שפכנו על הבלילה חלמון של ביצת שליו ואכלנו עם טוסט.

טעמנו אחד מהשני והשווינו את המנות.

צולם ע"י סתיו אדם

אם חשבנו שבזה נגמר הסיפור, טעינו בגדול!

בצד עמד מנגל באורך של כמטר בעל 3 קומות ופיטר וסרגיי החלו להעמיס עליו נתחים כאלה ואחרים.

המנה הראשונה שיצאה מהאש היתה של פילה טלה.

מה אני יכול להגיד ? היינו תמימי דעים שזה הטלה הרך והטעים ביותר שאכלנו. הבשר פשוט נמס בפה ומזכיר כבד אווז (רק בלי החלקלקות).

אחר כך יצאו בזה אחר זה חלקי בקר מובחרים – אנטריקות, פילה וסינטה שטובלה במלח כמהין, מה שהפך את טעמה ממעולה למדהים.

ואיך אפשר בלי קינוח ?!

גלידה ופירות מקורמלים בסוכר ומיץ תפוזים.

בלי להרגיש עברו להן כמעט 4 שעות, ואנחנו נהנינו מכל רגע בהן.

 —

בימי חמישי אחר הצהריים ושישי, ניתן לאכול במקום – כאשר הזמנת אנטריקות, תקבל אנטריקות במידת העשייה הרצויה וללא תוספות כלשהן.

הילדים שלי אולי יעריכו פחות את המקום (הם אוהבים שניצל וצ'יפס), אבל אם אני ארצה לקחת את אישתי לאכול 'משהו טוב', אני אקח אותה לשם, שתטעם את הטעם המופלא של בשר 'אמיתי' מידיו של אומן.

 

טלפון : 09-8800757, פקס : 09-8655414, קניון דרורים – צומת דרור.

פורל בתנור על מצע מלח


אז הגיעו הדגים !

טוב, זה נכון שאני וזוגתי חובבי מאכלי ים למיניהם, אבל מה עושים עם 4 פורלים בשתי אריזות ?

תיכף נגיע לזה.

הפורלים שקיבלתי מגיעים מ 'דגת הארץ' והם נקיים ושומרים על הטריות למשך מספר ימים בקירור, הודות לאריזה המשופרת (ניתן גם להקפיא).

הדגים מגיעים מבריכות דגים בארץ והם מפוקחים ע"י וטרינרים וכשרות של בד"ץ העדה בחרדית בירושלים.

"הפורל הישראלי מתאים להכנה בטיגון, בישול, צליה או אפיה. יש לו טעם מעודן, בשר מוצק ומעט עצמות והוא עסיסי מאד".  כך אומר שי אגוזי – מנהל השיווק בחברת דגת הארץ.

באריזה מגיעים 2 דגים, במשקל כולל של 550 גרם ומחירם לצרכן הוא 49 שקלים.

האמת היא שלא ממש ידעתי מה לעשות עם הפורלים… לא ממש התחשק לי לטגן אותם (שמן, שמן, שמן), בישול גם לא נראה מתאים (נכון שאני פולני אבל בא לי משהו עם טעם, והרבה).

יום אחרי ט"ו באב (יום האהבה) ואני מחליט לפנק את זוגתי בארוחת דגים מיוחדת.

הילדים כבר במיטות ואנחנו לבדנו במטבח.

עכשיו הגיע תורי לעבוד – החלטתי ללכת על אפייה.

התחלתי לפתוח ספרים ולעיין במתכונים של אנשי מקצוע מכל הרבדים (אשתי אוספת ספרי בישול).

לבסוף תפס את עיני מתכון מאחד הספרים, שהחלטתי להשתמש בו בתור בסיס ולשכלל אותו מעט.

לקחתי את ארבעת הפורלים, שטפתי אותם מעט והנחתי על משטח העבודה.

הזלפתי מעט מיץ לימון מעל, והכנסתי אליהם שום (הרבה) ומעט עשבי טיבול – פטרוזיליה, טימין, עלי דפנה, רוזמרין.

במקביל, תבנית חד פעמית גדולה – שאליה שפכתי קילו מלח גס, ועל מצע המלח הנחתי את הדגים.

לקחתי מעט מלח גס מהתבנית וכיסיתי אותם.

הדגים הוכנסו, אחר כבוד לתוך תנור שחומם מראש ל- 190-200 מעלות לאפייה של 20 דקות.

המתנה של 10 דקות נוספות בתנור ובני הים היו מוכנים למאכל.

דגים ויין הולכים ביחד, אז פתחתי בקבוק חדש של קברנה סוביניון של 'יקבי כרמל', מזגתי לכוסות,

ומה שנשאר… זה בקושי אידרות, שגם הן מעטות ורכות).

עכשיו נשאר לשטוף את מעט הכלים שנשארו וללכת לישון.

מסעדת זינגר'ס


זינגר'ס מסעדה / ביסטרו

יום הולדת לשקד. הילדה הגדולה שלי כבר בת 7, ובחופש הגדול היא עוזרת לאמא בעבודה.

ומה היא רוצה לאכול לארוחת צהריים מלכותית, כיאה לילדה בגילה ? כמובן ! את הדבר שהיא הכי אוהבת – קלמארי מטוגן…

אז נסענו למסעדת זינגר'ס בבורגתא.

המסעדה נמצאת בלב המושב במבנה של בית כנסת משופץ, כאשר מסביב יש גן פסלים של האמן יגאל תומרקין.

בכלל, כל המסעדה נותנת הרגשה של כניסה לעולם אחר, להסטוריה של המדינה.

אני, בהיותי קרניבור מושבע, הזמנתי נתח קצבים בתוספת פירה תפו"א.

הבשר הגיע עשוי בדיוק כמו שאני אוהב, או יותר נכון – בדיוק כמו שנתח קצבים צריך להיות כשהוא טובל ברוטב שמנת וזרעי פלפל ירוק.

הפירה עם חלב הגיע בצלחת נפרדת כשעליו מפוזרים כמה שבבי שקדים מולבנים (מצויין).

אשתי שתחייה הזמינה פסטה פירות-ים – צלחת גדושה בפסטה עם כמות נדיבה של טבעות קלמארי ושרימפסים אדמדמים – ברוטב שמנת ובטיבול מדוייק.

חסרה היתה מעט גבינה צהובה מגורדת מעל הפסטה (לטעמי).

שקד הקטנה (גדולה) – לה הזמנו בהתחלה סלט ירקות עם קלמארי, כשביקשנו במפורש שאת הקלמארי יכינו בנפרד… זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו אוכלים שם וכבר הזמנו את המנה הזאת בעבר… אולם הפעם הקלמארי הגיע עטוף בעגבניות מיובשות ושקד לא היתה מסוגלת לאכול את זה. לזכותם יאמר שללא שאלות נוספות החליפו את המנה למנה נוספת של פסטה פירות-ים (ללא שרימפס – לבקשתנו).

כמו שאפשר לראות מהתמונה, המנה היתה לה מאד טעימה.

=

הדבר החיובי שאני יכול להגיד על המקום הוא, שהמנות יוצאות טריות ומוכנות באותו הרגע שמבקשים אותן. ברם אולם, איך יכול להיות ששתי מנות זהות (למעט השרימפס שלא הוכנס למנה השניה), יגיעו עם טעם שונה ?!

לאחר בירור מעמיק גילינו את התשובה – במנה השנייה הבזיליקום היה קצוץ הרבה (אבל הרבה) יותר גס, מה שנתן טעם שונה למנה – לא שהיא לא היתה טעימה – רק שונה…

 =

בתוך המסעדה שרר חום נוראי. נכול שבחוץ היו כמעט 40 מעלות, אבל 3 מזגנים שעובדים במלוא העוצמה ושני מאווררי תקרה לא הצליחו לקרר מספיק את המקום ואנחנו החלטנו לוותר על הקינוח ולסיים את הארוחה.

=

לסיום, האם נחזור לשם ? בוודאי. רק נקווה שהטבח יכין את אותה מנה שהוא הכין בפעם הקודמת 🙂

אה.. וכמעט שכחתי – איפה זה נמצא ? מושב בורגתא – אחרי כפר יונה לכיוון כביש 6.

http://www.zingers.co.il/

דוד איתי מביא לנו סטאי


איזה כיף – דוד איתי הגיע מחו"ל.

איתי הוא אחיה של אישתי וחי בשנים האחרונות בחו"ל. מאחר והילדים מתים עליו ואנחנו מאד מתגעגעים, תמיד כיף כשהוא בא.

דוד איתי גם מאד אוהב לבשל, ומדי פעם גם מעלה תמונות של יצירות האומנות שלו לפייסבוק.

לכן מאד שמחנו כששמענו שהוא מגיע אלינו ביום שבת – תמיד יש למה לצפות באיזור הקולינרי.

דוד איתי מאד אוהב עופות וגם הפעם הוא לא הכזיב – הוא לקח עוף שלם ללא עצמות ופירק אותו לחתיכות.

את הכנפיים הוא השאיר לפעם אחרת אבל את הרגליים הוא השרה במשהו מוזר שנקרא 'סטאי'…

סטאי (SATAY) זהו רוטב אסייתי שיש לו הרבה וריאציות.

אנחנו קיבלנו את הגרסה עם הסומסום :

2 שיני שום קצוצות

5 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ

2 פלפל צ'ילי בלי הממברנות ובלי הגרעינים (אפשר להחליף בבצל שאלוט קצוץ דק מאד אם לא רוצים חריף)

100 מ"ל חלב קוקוס

2 כפות טחינה וכף סילאן ללא סוכר (אפשר להחליף בשתי כפות חמאת בוטנים)

טיגון מעט שמן במחבת, מכניסים את הג'ינג'ר השום והבצל (או הצ'ילי).

לאחר טיגון מוסיפים את שאר המרכיבים, מביאים לרתיחה

את החזה הוא השרה במרינדה עם הרבה פטרוזיליה :

סויה

לימון

פטרוזיליה (הרבה)

סילאן

לצערי, איתי לא צילם את תהליך ההכנה של הרטבים, אז נשאר לי רק להראות את המוצר המוגמר…

מיד כשהוא הגיע, עמדנו שנינו וקילפנו וחתכנו תפוחי אדמה לצ'יפס

ואין כמו צ'יפס בשיטה הישנה – טיגון בשמן עמוק… עזבו אתכם עכשיו מבריאות וצ'יפס חסר טעם בתנור. צ'יפס אמיתי, חתוך ביד בסיר גדול עם שמן מבעבע… הממ…

מהשאריות של העוף שגורדו מהעצמות הוכנו 'עוף-בורגרס'

ועכשיו תור המנגל !

4 להבות פעלו בשיא העוצמה כדי לחמם את הרשת שעליה הונחו לאחר כבוד נתחי העוף השונים.

התישבנו ליד השולחן ותוך זמן קצר חוסל האוכל.

אפילו נדב, שרגיל לאכול שיפודים כשעושים "על האש" קיבל את מבוקשו, כששיפדנו לו נתח חזה.

ולסיום – הילדים החליטו להיות יצירתיים ותקעו פלח לימון על כוס המיץ שלהם.

שורה תחתונה – 3 מבוגרים, 2 ילדים ועוף אחד בלי כנפיים = 3 מבוגרים ושני ילדים שבעים מאד.