חופש מהחופש


חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.

אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון.
הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).

ליד הבריכה

ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.


ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.

בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.

טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.

ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ.
באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי.
שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה.
ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת.
מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.

בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות).
הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי.
ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.

ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.

חופשה אורבאנית


לקחת פסק זמן ולא לחשובלאונרדו פלאזה נתניה

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)… להמשיך לקרוא

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה


*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

קסם הזריחה


או בתרגום סימולטני – מג'יק סאנרייז קלאב הוטל.

fattal

Sunrise

הוזמנתי להצגת הקונספט החדש של המלון. והיכן מציגים קונספט חדש (אפילו אם זה בסוף המדינה) – במלון עצמו.

הגענו בטיסת ישראייר משדה דב ודילגנו על היציאה מבית הנתיבות, כשאוטובוס נכנס לתוך השדה ואסף אותנו מהמטוס ישירות למלון. תענוג אמיתי.

בכניסה למלון קיבל אותנו צוות הבידור של המלון במוזיקה דרום אמריקאית ובתלבושות צבעוניות של הקרנבל בברזיל ועוד תחפושות דובי ענקיות, ליצנים ומיקי-מאוס. תערובת של צבעים וקולות.

דוכנים של מזון היו פזורים על הרחבה יחד עם בר משקאות עשיר.

כל זה עוד לפני שכף רגלנו דרכה בלובי של המלון…

החלטתי לוותר על טיול הג'יפים שהוצע לנו ולהישאר וליהנות מהאטרקציות הקולינריות שהוצעו (אוכל…) – סושי, פסטלים, פטריות בטמפורה, פירות (קיווי, אננס, סברס…) וכמה משקאות צבעוניים מהבר.

שלום וברכה

*

הקהל התחיל להתפזר, ואני הלכתי לראות את החדר…

המלון בנוי במבנה של כפר ספרדי עם מבנים דו-קומתיים וכ- 280 חדרים (200 מהם עברו שיפוץ).

מג'יק סאנרייז - כפר ספרדי

אני קיבלתי חדר משפחה הכולל מיטה זוגית וספה הנפתחת למיטה וחצי, טלויזיה, ארון עם כספת, מיני בר, מרפסת עם נוף מדהים (סליחה שאין לי תמונה) וחדר מקלחת ושירותים גדול ומרווח באופן מיוחד.

המזוודות הגיעו ישירות מהמטוס לחדר.

אחרי התארגנות והתמצאות קלה בחדר, הצצה בתכנייה גילתה לי שיש לי שעתיים "לשרוף" עד שיתחיל הערב האומנותי – מה עושים ? יורדים לעיר. איך ? יש שאטל פעם בשעה מהמלון עד למרכז העיר, או כמו התחבורה הנפוצה ביותר באילת – מוניות.

הסתובבות במתחם קניות לא העלתה קניה מעניינת במיוחד (חוץ מאיזה ספר), אז חזרתי למלון.

*

בערב עצמו נפגשנו עם אביה מגן-אלמוזלינו – מנכל"ית אזור אילת ברשת 'פתאל' ועם מנהלת המלון שילה אמסלם שהחלה את תפקידה לפני 14 שנים בתור פקידת קבלה באחד ממלונות הרשת, ועוד כמה וכמה אנשים רמי דרג ברשת 'פתאל' ובחברת 'ישראייר', שסיפרו על הקונספט החדש של המלון, הבא לידי ביטוי בשמו המלא 'מג'יק סאנרייז קלאב אילת'.

המלון הינו מלון 'הכל כלול' ומאפשר חופשה משפחתית עם פעילויות מגוונות לכל פלחי הגילאים (של הילדים) ולמשפחה.

צוות המלון לוקח את הילדים לארוחת ערב בחדר האוכל של הילדים לאחר יום של משחקים, בקבוצות גילאים מותאמות.

השהייה במלון כוללת סיור בפינת החי של הקיבוץ.

אחת למחזור נערך יום ילדים מבשלים (כאשר בסיומו כל ילד מקבל סינר, כובע וערכה).

בנוסף, הילדים מעלים מופע באחד הערבים.

מיני לונה-פארק מופעל במקום עם מתנפחים, מקפצות, פינות קעקועים, איפור, נצנצים, דוכני אוכל  ומה לא בעצם.

הפנינג שלם המיועד לילדים (וגם להורים…).

ילדים

למבוגרים שבינינו יש מסיבת בריכה לילית מספר פעמים בשבוע – בקיץ בבריכה הפתוחה ובחורף בבריכה המקורה, המחוממת.

האירוח במלון כולל שיט של שעה במימי מפרץ אילת ללא תשלום נוסף.

טיולי ג'יפים בסגנון אתגרי.

גיפ

המלון הוא בין הבודדים בסביבה שמציעים (ללא תשלום) את חבילת Baby Welcome – מיטת תינוק, מחמם בקבוקים, קומקום חשמלי, אמבטיית תינוק, כיסא גבוה, סיר לילה (או ישבנון) ומנורת לילה.

אירוח משפחתי "קומפלט"…

*

לאחר הדיבורים הרגשנו את הרעב עולה ועברנו לארוחת ערב בבריכה המקורה של המלון.

מה שיש לי להגיד על ארוחת הערב זה דבר אחד : אם האורחים במלון אוכלים כזאת ארוחת ערב כל יום – אני מגיע לשם עם המשפחה בחופשה הבאה !

אנטריקות, פילה, צלעות, כבד ביין, פטה כבד… ישבתי שם ופשוט לא רציתי לעזוב את המקום.

והכל על שולחנות ערוכים עם שתיה קלה מסוגים שונים.

ארוחת ערב בשרית מאד

מגש הקינוח היה פשוט תאווה לעיניים והוכיח שוב, שקינוח פרווה יכול להיות גם טעים.

מגש קינוחים

*

מסיבה ים-תיכונית אל תוך הלילה ולפני שהרגשנו מה השעה, כבר הגיע חצות ואני הרגשתי שהכרכרה שלי הופכת לדלעת… צריך את שנת היופי…

*

את ארוחת הבוקר סעדנו בחדר האוכל של המלון ופה אני באמת אתן לתמונות לדבר במקומי, כי גם על ארוחת הבוקר אין לי שום דבר רע להגיד על הארוחה העשירה והצבעונית.

ארוחת בוקר

*

09:40 ואנחנו כבר ישובים במטוס שמחזיר אותנו למציאות.

*

*http://www.fattal-alazman.co.il/magic_sunrise_club_eilat

איטליה ממין אחר


טיסה לאיטליה עם חבר, חופש מהאישה והילדים (לשנינו). איזה כיף – הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה – איטלקיות. ורצוי כמה שיותר מהן.
רומא – עיר משוגעת. קטנועים שנוסעים איך שהם רוצים, כלי רכב שנוסעים נגד הכיוון, אור אדום ברמזור ? הצחקתם אותם – המלצה בלבד. שוטרי התנועה מנופפים בידיים לכל הכיוונים ולא נראה שמישהו שם לב.
עמדנו המומים בכניסה למלון (שנמצא ממש במרכז העיר) והיבטנו בכל הכאוס הזה בהלם תרבות.
נכנסנו למלון וקיבלנו את החדרים שלנו, שפנו בדיוק לכיכר.
מנוחה קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ויוצאים "לקרוע את העיר"…
כבר בפאב הראשון פגשנו שתי בחורות צעירות ונחמדות שהישר מהמבט הראשון היה בינינו 'קליק'.
שוטים של סמבוקה בין לבין המתיקו לנו את המרירות של הבירה שזרמה כמו מים.
כטוב ליבנו באלכוהול שמנו פעמינו ארבעתנו לעבר המלון.
חברי נכנס לחדר שלו עם הברונטית ואני נכנסתי עם שחורת השיער.
שבוע שלם בילינו ארבעתנו בטיולים בסביבה ובמוזיאונים הרבים הפזורים ברומא העתיקה. כולל כמובן הקולוסיאום ומגדל פיזה הנטוי.


השבוע עבר לו במהירות ולפני החזרה לשדה התעופה נתנה אריקה (זו הברונטית) קופסה לידידי ובקשה ממנו לפתוח אותה רק כשיגיע לארץ.
אחרי פרידה קשה עלינו למטוס חזרה לארץ הקודש.


כל הדרך אנחנו מתלבטים אם לפתוח את התיבה הקטנה או לא.
מחיאות הכפיים העירו אותנו מהרהורינו ומיהרנו יחד עם כולם לעבר היציאה.
פגשנו את המשפחות בהמון חיוכים ודמעות.
"מה זה ?" שאלה אישתו של החבר כשראתה את הקופסה העטופה בסרט אדום ?
התשובה היתה כמובן "לא יודע", מאחר ובאמת לא ידענו מה היא מכילה.
האשה קצרת הרוח פתחה את הקופסה, כשהיא כמעט קורעת את הסרט מרוב התלהבות, וצרחה מקפיאת דם מילאה את אולם הנוסעים הנכנסים.
בתוך הקופסה נח לו עכבר לבן מת


מיהרנו לתחנת המשטרה בנמל התעופה כדי לבדוק אם אפשר להגיש תלונה על מה שנראה לנו כמעשה קונדס חסר כל פרופורציה.
השוטר שישב ליד השולחן הביט בנו במבט של "משתתף בצערך" ושאל – "אתם לא יודעים מה זה מסמל ?" ענינו בשלילה והשוטר לקח נשימה עמוקה ואמר : "זו מתנה שאומרת שמי ששכבת איתו העביר לך את נגיף ה- HIV… יש לך איידס"…

צרות בגן עדן


בנגקוק – יש הסוברים שזהו גן עדן עלי אדמות.

אבל מה קורה כשבתוך גן העדן הזה, ילדה מבית טוב, שיש לה הכל, נעלמת פתאום עם מעל 20 קילו הרואין.

דותן נאור, חוקר פרטי, יוצא יחידת המסתערבים ושירות הביטחון, יחסיו עם זוגתו ושותפו העסקי במצב רעוע (אם לא לומר – מתפרק)…

דווקא הוא יוצא לחפש אותה.

בדרך הוא חושף את הקורא לכל מה שמתרחש מתחת לתאילנד של התיירים – הפשע, הלכלוך והזוהמה, הזונות (זכרים ונקבות), הסמים, הסאטלות, התרמילאים הישראלים שבאים להתפרק ולכבוש את העולם, הנזירים הבודהיסטים… ואיך לא – גם עברו רודף אותו… הוא מוציא אותנו מהרחובות הראשיים של העיר שלא עוצרת לרגע ומכניס אותנו לסמטאות – איפה שמתרחשים הדברים האמיתיים. הוא מפגיש אותנו עם שוטרים מושחתים וישראלים שיש להם עיניים גדולות וכיס קטן…

וגם קצת אהבה… בתוך כל הכאוס הזה, בתוך כל הזוהמה האנושית, בין הנרקומנים והזונות, הוא מוצא מישהי מיוחדת…

(לא נהרוס לכם, נכון ?)

הוא מטייל לאורכה ולרוחבה של בנגקוק בחיפוש אחר הנערה, כאשר בכל מקום מזהירים אותו להפסיק ולחזור לארץ. הוא בעיקשות ממשיך וחושף עוד ועוד צד באישיותו המורכבת ומחבר אותה אל העיר הזאת.

זהו ספרו השניים עשר של הסופר יגאל צור (יליד 1955), שדרן טלויזיה ומדריך טיולים. שמלחמת יום הכיפורים השאירה בו חותם, ואף היוותה רקע לכמה מספריו הראשונים.

הוא עבר את המזרח הרחוק – סין, טיבט, תאילנד ועוד, תוך שהוא מצלם ללא הפסקה ומוציא מדריכי טיולים (מדריך למטייל בהודו, מדריך למטייל בסין ועוד…)

הספר יצא בשנת 2011 בהוצאת זמורה ביתן.

קיבלתי את הספר וכבר באותו ערב סיימתי אותו. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. כל רגע הרגשתי שעומד לקרות משהו – ואכן, יגאל צור לא איכזב. המתח והאקשן זורמים ללא הפסקה, באותה המהירות שבה נעשות עיסקאות מפוקפקות בסמטאות בנגקוק.

מומלץ ביותר.

שחרור לחץ (מים)


חמישה ימי נופש יכולים להיות חוויה ויכולים להיות גם חוויה לא נעימה.

שורה תחתונה – מאד נהנינו (אני, האשה והילדים).

אבל בעיה אחת קטנה שחוזרת על עצמה בכל מקום שאני הולך לישון בו – אני קם בבוקר עם כאבים בצוואר.

מזרון הקפיצים של המלון (במקרה הזה) עושה לי ממש לא טוב לחוליות.

אז אמרנו "נפנק את עצמנו, ניקח עיסוי זוגי בספא של המלון"… אז אמרנו… אז מה… הספא סגור לרגל שיפוצים במשך כל שהותנו שם…

ואז הגענו לקניון ההחלקה על הקרח באילת.

אילת… החלקה על הקרח… כן! יש דבר כזה. הקניון חדש לגמרי וחלק מהחנויות עדיין בהקמה.

אפילו את החניון הם עוד לא סיימו לבנות לגמרי.

הסתובבנו לנו בין החנויות השונות (הרוב ביגוד ואקססוריז), ואז ראינו שם חנות 'חלליות'. ארבעה 'תאי שיגור' ליחיד (ממש יצאו מספרי מדע בדיוני), שמתברר שאלו הן 'קפסולות עיסוי' שמגיעות לארץ ע"י חברת 'Dream Spa' ומיוצרות ע"י 'Spa Capsule' העולמית.

אז מה זה עושה בעצם ?

נשכבים בתוך הקפסולה עם הבגדים עלינו (לא לשכוח להוריד נעליים), מניחים את הראש על כרית עם כיסוי חד פעמי, מרכיבים אוזניות ושומעים מוזיקה נעימה, מחזיקים ביד לחצן, מביטים במסך הטלוויזיה ונרגעים.

לכל הקלאוסטרופובים שבינינו – רק הגוף נמצא בפנים, הראש מחוץ למכונה.

עד עכשיו אנחנו עבדנו. עכשיו תור המכונה לעבוד.

28 סילונים של מים מעסים את הגוף מהקרסוליים ועד לצוואר. והתשובה לכל המתחכמים היא – לא, לא נרטבים.
בכל מעבר על הגוף הזרמים משנים את העוצמה ואת התדירות. אפשר להתמקד בנקודות ספציפיות או לבחור שלא לעסות נקודות אחרות. בהתחלה מאד דאגתי בנושא הצוואר שלי – הרי זה לא בן-אדם שאפשר להגיד לו "פה זה כואב" או "שם זה חזק מדי", ולהפתעתי המכונה עיסתה לי את הצוואר (יש לי 3 פרצי דיסק) בעדינות של מעסה שוודית.

מקום נוסף שחששתי ממנו הוא הכתף שלי (העצם האחורית בכתף שלי נשברה בעבר והמקום עדיין רגיש), וגם שם המכונה הפתיעה לטובה כשהיא עוברת בדיוק במידת "הכח" הנדרש כדי לא להכאיב אבל כן לעסות את השרירים. בהחלט חוויה חיובית ונעימה.

אחרי רבע שעה של שכיבה (55 ₪) קמתי כמו בן אדם חדש !
הכאבים בצוואר נעלמו, הנוקשות בשרירים מהמזרן המאוד לא נח של המלון נעלמה ונותר לי רק להצטער שלא עשיתי את זה קודם וחיכיתי ליום האחרון שלי בנופש.

עם כל הדברים הטובים, חייבים לומר גם משהו 'רע', נכון ?!

אז אני, בגובה של בערך מטר ושמונים, קיבלתי עיסוי מדויק מהקרסוליים ועד לצוואר, אני חושש שאדם שגבוה ממני בעשרה סנטימטרים, תהיה לו בעיה עם האורך…

אני לא אתחיל לכתוב כאן את כל היתרונות הרפואיים שמפורסמים באתר שלהם ובברושורים, פשוט כנסו וקראו בעצמכם: www.dreamspa.co.il

נופש (?) באילת


אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"