גור חתול אדם ארוך שיער–אתגר קרת / ביקורת קריאה

*

כן. אתגר קרת כותב גם ספרי ילדים. ולא סתם – כבר שלושה.

שני הספרים הראשונים שלו היו 'אבא בורח עם הקרקס' ו- 'לילה בלי ירח'.

ספרו השלישי (לילדים), נכתב יחד עם שירה גפן והוא מספר על ילד שאבא שלו עסוק כל היום בעבודה ואין לו זמן… (נשמע מוכר?).

*

*

כשאבא 'מקבל על הראש', הוא מחליט לעשות מעשה ולקחת את הבן שלו לגן חיות. איזה כיף. אבל….

באמצע גן החיות, כשהם בשיא ההנאה, אבא מקבל טלפון מהמשרד על עסקה גדולה שהוא חייב להגיע אליה – ועכשיו!

מה עושים ? מה עושים ?

משם מתגלגל הילד (הסיפור בגוף ראשון) ומגיע בסופו של דבר לספינת אויר מיוחדת במינה ושם יש איש מוזר שכותב ספרים על חיות.

*

אז איך ילד קטן מגיע להיות 'גור חתול אדם…' ? תקראו ותדעו.

*

הקראתי לנדב (בן 5) את הספר לפני השינה, והוא נהנה מאד. גם מהציורים המרהיבים של אביאל בסיל (שהוא מוכשר בפני עצמו), גם מהשפה הקולחת המותאמת לגילו וגם ממוסר ההשכל שהוא… (בלי ספוילרים).

יחד עם הקריאה גם שוחחנו על מה מותר ומה אסור, מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. אני שמח שבשלב זה של חייו הוא עדיין נמצא בשלב התמימות של טוב ורע…

ספר חביב מאד, כתוב בצורה שוטפת (כבר אמרתי) ובהחלט מותאם לגילאי 4-6.

*

עוד כאב ראש אחד ודי…(?)

כמה פעמים בחיים עברתם דירה ?

יש כאלה שיותר, יש כאלה שפחות, אבל אני חושב שכל מעבר דירה – אנחנו אומרים לעצמנו "זהו ! זאת הפעם האחרונה !" – YEAH RIGHT העולם שומע וצוחק. ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו, על טפינו ומיטלטלינו נסחבים וסוחבים, גוררים ומעמיסים, סוגרים קרטונים במסקינג-טייפ (שמזכיר לנו את מלחמת המפרץ הראשונה… וואו – אני כבר זקן),
מתאמים מובילים, משווים מחירים, קובעים תאריך ושעה ועוד תאריך ושעה, חיים את המונח "חיים על ארגזים", וככל שהמשפחה גדלה כך גדל הבלגאן… עוד יותר קרטונים, עוד מיטות, ארונות, שידות וכל מיני דברים כאלה "שאי אפשר בלעדיהם" (וזה אחרי שזרקנו חצי בית – גם אם אנחנו עוברים דירה כל שנה).

כל פעם אני אומר לעצמי מחדש, ומשתף בזה את זוגתי שתחיה (שמסכימה איתי ברוב הפעמים) – בפעם הבאה לוקחים הובלה עם אריזה – שיבואו כמה ז'לובים, ידחפו את הבית לארגזים, יעטפו מה שצריך, יפרקו מה שיפרקו, יעמיסו על המשאית, יעבירו ויפרקו הכל במקום החדש, ירכיבו מה שפרקו, יפרקו את הארגזים ואנחנו בסך הכל צריכים לסדר בארונות (ולשלם, כמובן) וכל שנה אנחנו נזכרים בזה רק כשאנחנו כבר עמוק בתוך האריזות, עם קרטונים שמגרדים מכל מקום אפשרי וערימות של מסקינג-טייפ מפוזרות מסביב.

ימים שלמים שאוכלים מכל אבות המזון, בתנאי שהם באים בצורה אחת… פיצה !

*

*

גם השנה עברנו דירה, אבל הפעם היינו חכמים – החלטנו שנתקדם מעט ונזמין שירות ניקיון לבית החדש (וואו)… יצרנו קשר עם מישהו שאנחנו מכירים והזמנו שירותי ניקיון לפני כניסה לבית החדש. אמרנו לפחות הניקיון ירד לנו מהראש.

אז זהו – שלא ממש…

*

*

זה מה שקיבלנו בסיום הניקיון "היסודי" – אבק בכל מקום, סימני ניגוב מים על הרצפה (לא השתמשו בסמרטוט אפילו), ג'וק מת במקלחת לצד ערימה של לכלוך ובכלל – לכלוך ואבק בכל מקום. מקסימום עשו חלונות ותריסים… על זה 2,500 ש"ח ?! וכן, מי שמזהה – זה ג'וק מת בפינה…

*

כל לוח הזמנים שלנו היה מדוייק – ברביעי וחמישי צובעים, שישי-שבת-ראשון-שני מסיימים לארוז את מה שלא נארז עדיין, ראשון-שני חברה חיצונית מנקה את הבית וביום שלישי על הבוקר מגיע המוביל וכבר ביום שלישי בערב אנחנו מסיימים את הסדר ויש בית חדש. אה.. שכחתי – יום רביעי על הבוקר מגיע איש הכבלים לסדר את הטלויזיה והאינטרנט.

רק לציין עובדה – שאני התחלתי עם מיגרנה כבר שבוע לפני ההעברה, שלצערי לא הסתיימה עד עצם כתיבת שורות אלה…

*

יום שלישי בבוקר, הגיע ויקטור המוביל – שיש לי רק דברים טובים עליו. השתמשנו בו בעבר ואני ממליץ עליו למי שמחפש מוביל.

*

*

תוך מספר שעות הארגזים כבר היו על המשאית, מסודרים כמו חיילים, הרהיטים מפורקים ומועמסים, הדברים השבירים (טלויזיות וכד') עטופים ואנחנו בדרך לבית החדש.

*

נכנסנו בדלת וחשכו עיננו מהלכלוך, אבל את הציוד יש לפרוק.

ויקטור והצוות היו יעילים ולקח להם פחות זמן לפרוק הכל (בדיוק איפה שרצינו), מאשר להעמיס.

כמובן שצ'יפרנו אותם בטיפ נדיב (שיצא יחד עם התשלום על ההובלה פחות ממה שביקשו בחברות מתחרות).

*

עכשיו הרגשנו כמו פליטים – ארגזים בכל מקום, אריזות וקופסאות… לפחות הרהיטים מורכבים… אבל מה – צריך לקלח את הילדים, להאכיל אותם, להשכיב אותם לישון, לנקות, לסדר …

*

*

אז ארוחת הערב היתה (שוב) – פיצה…

למקלחת הילדים נכנסו רק אחרי שזוגתי הסריחה מאקונומיקה אחרי שניקתה את המקלחות והשירותים.

בגלל הבלגאן החדר של נדב עוד לא הגיע אז הם ישנו ביחד – שקד ונדב – חתול ועכבר… הוא מדבר והיא מרביצה והיא זזה אז הוא מחזיר לה… רק אחרי 10 בלילה הם נרדמו, טוב – נוסיף לזה גם את ההתרגשות.

זוגתי שתחייה עמלה וניקתה עד 2 לפנות בוקר כדי שהבית יהיה נקי (כמובן שבעל החברה לא ענה לי באותו יום וגם לא יום למחרת… בחברה אמרו "שבדיוק התקלקל לו הטלפון" אהמ..).

*

יום רביעי, אנחנו בבוקרו של יום חדש, מתעוררים בקושי וממשיכים לסדר.

אפשר קצת לנוח עם איזה קפה קר ?

*

עניינים עם המועצה, תשלומים, חשמל, מים, גז, ארנונה וכד'

*

בצהריים – הפתעה- שווארמה

*

אז בפעם הבאה – לוקחים גם אריזה…

וזה מה שמחכה "למנצח" :

*

*

50 גוונים… נו שוין..

נכון, אני אולי קצת בפיגור מבחינת הבאזז התקשורתי על הספר הזה, אבל בסוף – גם אני קראתי אותו.

50 גוונים של אפור (50 Shades of gray).

האמת – בלשון עדינה, לא נפלתי.

הספר, כמו שאני רואה אותו, הוא לא יותר מאשר יומן פנטזיונרי של ילדה בת 15 שחולמת על האביר על הסוס הלבן (האפור) שיבוא ויוציא אותה מהשגרה היום-יומית של החיים.

בחור עשיר, נאה, מאוהב בה עד כלות, בעל יכולת מינית גבוהה (מאד) שמתבל את חיי הזוגיות שלהם במשהו סודי… המשהו הזה הוא אהבתו לסדיזם (סליחה – "שליטה")…

עולם ה- BDSM (קשירה, צייתנות, סאדו, מאזו) הוא הרבה יותר מהתיאורים האירוטיים בספר.

בעולם הזה מחפשים לא סתם ריגושים כדי "לטבל" את חיי המין, להוסיף משהו כדי לצאת מהשגרה –  אלא התמסרות שלמה של הגוף.

לא כל סשן חייב להיגמר במשגל סוער (ובוודאי לא כמו שמתואר בספר).

ההתרגשות (Rush) לא מגיעה מקטע מיני, אלא מדחפים יצריים של שולט / נשלט. הסקס, האקט המיני הוא שולי בסשנים כאלו.

*

אז מה שכן – הכתיבה זורמת ובאמת נשארתי לקרוא את הספר עד מאוחר בלילה, אבל כרומן רומנטי ותו לא.

מחרמן ?! כן. תיאורים מפורטים של מי עושה מה למי מחרמנים. אבל לא מביאים את הקורא (אותי בכל אופן) למצב תודעתי של יחסי שולט/נשלט.

*

על הכריכה האחורית :

אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל.

היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.

הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט.

*

האם אני ממליץ לקרוא את הספר ?

כאן התשובה נחלקת לשניים – כן ולא.

נתחיל דווקא עם הלא – כל מי שמכיר / הכיר / התנסה / היה מעורב וכד' בפעילות BDSM (אמיתית) – לא ימצא בספר הזה שום דבר חדש או מרגש, אולי משהו נחמד להעביר איתו את הזמן.

למי כן הייתי ממליץ לקרוא את הספר – לעקרות בית משועממות, לנשים שמחפשות משהו להתחרמן ממנו ואחר כך ללכת לבעל (זה יותר טוב מלמצוא מאהב).

אני חושב שזה שהספר נמכר בכל כך הרבה עותקים במספר שפות, דווקא מעיד על האימפוטנטיות של הזוגות הנשואים ועל מקובעות המחשבה שלהם והפחד "לצאת מהקופסה".

איטליה ממין אחר

טיסה לאיטליה עם חבר, חופש מהאישה והילדים (לשנינו). איזה כיף – הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה – איטלקיות. ורצוי כמה שיותר מהן.
רומא – עיר משוגעת. קטנועים שנוסעים איך שהם רוצים, כלי רכב שנוסעים נגד הכיוון, אור אדום ברמזור ? הצחקתם אותם – המלצה בלבד. שוטרי התנועה מנופפים בידיים לכל הכיוונים ולא נראה שמישהו שם לב.
עמדנו המומים בכניסה למלון (שנמצא ממש במרכז העיר) והיבטנו בכל הכאוס הזה בהלם תרבות.
נכנסנו למלון וקיבלנו את החדרים שלנו, שפנו בדיוק לכיכר.
מנוחה קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ויוצאים "לקרוע את העיר"…
כבר בפאב הראשון פגשנו שתי בחורות צעירות ונחמדות שהישר מהמבט הראשון היה בינינו 'קליק'.
שוטים של סמבוקה בין לבין המתיקו לנו את המרירות של הבירה שזרמה כמו מים.
כטוב ליבנו באלכוהול שמנו פעמינו ארבעתנו לעבר המלון.
חברי נכנס לחדר שלו עם הברונטית ואני נכנסתי עם שחורת השיער.
שבוע שלם בילינו ארבעתנו בטיולים בסביבה ובמוזיאונים הרבים הפזורים ברומא העתיקה. כולל כמובן הקולוסיאום ומגדל פיזה הנטוי.

השבוע עבר לו במהירות ולפני החזרה לשדה התעופה נתנה אריקה (זו הברונטית) קופסה לידידי ובקשה ממנו לפתוח אותה רק כשיגיע לארץ.
אחרי פרידה קשה עלינו למטוס חזרה לארץ הקודש.

–
כל הדרך אנחנו מתלבטים אם לפתוח את התיבה הקטנה או לא.
מחיאות הכפיים העירו אותנו מהרהורינו ומיהרנו יחד עם כולם לעבר היציאה.
פגשנו את המשפחות בהמון חיוכים ודמעות.
"מה זה ?" שאלה אישתו של החבר כשראתה את הקופסה העטופה בסרט אדום ?
התשובה היתה כמובן "לא יודע", מאחר ובאמת לא ידענו מה היא מכילה.
האשה קצרת הרוח פתחה את הקופסה, כשהיא כמעט קורעת את הסרט מרוב התלהבות, וצרחה מקפיאת דם מילאה את אולם הנוסעים הנכנסים.
בתוך הקופסה נח לו עכבר לבן מת…

מיהרנו לתחנת המשטרה בנמל התעופה כדי לבדוק אם אפשר להגיש תלונה על מה שנראה לנו כמעשה קונדס חסר כל פרופורציה.
השוטר שישב ליד השולחן הביט בנו במבט של "משתתף בצערך" ושאל – "אתם לא יודעים מה זה מסמל ?" ענינו בשלילה והשוטר לקח נשימה עמוקה ואמר : "זו מתנה שאומרת שמי ששכבת איתו העביר לך את נגיף ה- HIV… יש לך איידס"…

אבא קרחת – ביקורת ספר

בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה הולכת וגדלה של קרחות.

קרחות מכל מיני גדלים וצבעים. אנשים שמנים ואנשים רזים. כאלה שעובדים בעבודת כפיים וכאלה שיושבים במשרד (וכאלה שלא עובדים בכלל)…

אבל איך הילד מקבל את ההתקרחות של אבא שלו – אבא שאמור להוות דמות גברית לחיקוי.

בספר 'אבא קרחת' של אלון חדד (ספר הילדים הראשון שלו) – מובאת ההתמודדות בצורה הומוריסטית, ויכולתי לשמוע את צחוקה של שקד (בת ה- 7) כשהיא קראה את הסיפור לפני השינה.

האיורים של רעיה גוב מקסימים ומשעשעים ומתמזגים עם הכתיבה.

כששאלתי אותה איך הספר, ענתה לי שהוא מאד מצחיק.

לי באופן אישי אין קרחת, אבל בתור אחד שהלך תקופה לא קצרה עם קצוץ עד כדי מילימטר, אני יכול להזדהות.

—

—

הילדים מנסים לגדל לאבא שערות מכל מיני צורות וצבעים בכל מיני צורות שונות ומשונות. וכשה לא מצליח – הם מנסים משהו חדש – שיער בהתאם לסוגי אוכל – פסטה מסולסלת עושה לו תלתלים בלונדיניים – ואני לא אמשיך לספר לכם מה עוד הוא אוכל, כדי לא לקלקל לכם את ההנאה.

—

בסופו של דבר… מתברר שהמראה הטבעי הוא המראה הכי הכי יפה, אבל אז צצה בעיה חדשה…

איזו בעיה ? תקראו ותגלו 🙂

שחרור לחץ (מים)

חמישה ימי נופש יכולים להיות חוויה ויכולים להיות גם חוויה לא נעימה.

שורה תחתונה – מאד נהנינו (אני, האשה והילדים).

אבל בעיה אחת קטנה שחוזרת על עצמה בכל מקום שאני הולך לישון בו – אני קם בבוקר עם כאבים בצוואר.

מזרון הקפיצים של המלון (במקרה הזה) עושה לי ממש לא טוב לחוליות.

אז אמרנו "נפנק את עצמנו, ניקח עיסוי זוגי בספא של המלון"… אז אמרנו… אז מה… הספא סגור לרגל שיפוצים במשך כל שהותנו שם…

ואז הגענו לקניון ההחלקה על הקרח באילת.

אילת… החלקה על הקרח… כן! יש דבר כזה. הקניון חדש לגמרי וחלק מהחנויות עדיין בהקמה.

אפילו את החניון הם עוד לא סיימו לבנות לגמרי.

הסתובבנו לנו בין החנויות השונות (הרוב ביגוד ואקססוריז), ואז ראינו שם חנות 'חלליות'. ארבעה 'תאי שיגור' ליחיד (ממש יצאו מספרי מדע בדיוני), שמתברר שאלו הן 'קפסולות עיסוי' שמגיעות לארץ ע"י חברת 'Dream Spa' ומיוצרות ע"י 'Spa Capsule' העולמית.

אז מה זה עושה בעצם ?

נשכבים בתוך הקפסולה עם הבגדים עלינו (לא לשכוח להוריד נעליים), מניחים את הראש על כרית עם כיסוי חד פעמי, מרכיבים אוזניות ושומעים מוזיקה נעימה, מחזיקים ביד לחצן, מביטים במסך הטלוויזיה ונרגעים.

לכל הקלאוסטרופובים שבינינו – רק הגוף נמצא בפנים, הראש מחוץ למכונה.

—

עד עכשיו אנחנו עבדנו. עכשיו תור המכונה לעבוד.

28 סילונים של מים מעסים את הגוף מהקרסוליים ועד לצוואר. והתשובה לכל המתחכמים היא – לא, לא נרטבים.
בכל מעבר על הגוף הזרמים משנים את העוצמה ואת התדירות. אפשר להתמקד בנקודות ספציפיות או לבחור שלא לעסות נקודות אחרות. בהתחלה מאד דאגתי בנושא הצוואר שלי – הרי זה לא בן-אדם שאפשר להגיד לו "פה זה כואב" או "שם זה חזק מדי", ולהפתעתי המכונה עיסתה לי את הצוואר (יש לי 3 פרצי דיסק) בעדינות של מעסה שוודית.

מקום נוסף שחששתי ממנו הוא הכתף שלי (העצם האחורית בכתף שלי נשברה בעבר והמקום עדיין רגיש), וגם שם המכונה הפתיעה לטובה כשהיא עוברת בדיוק במידת "הכח" הנדרש כדי לא להכאיב אבל כן לעסות את השרירים. בהחלט חוויה חיובית ונעימה.

אחרי רבע שעה של שכיבה (55 ₪) קמתי כמו בן אדם חדש !
הכאבים בצוואר נעלמו, הנוקשות בשרירים מהמזרן המאוד לא נח של המלון נעלמה ונותר לי רק להצטער שלא עשיתי את זה קודם וחיכיתי ליום האחרון שלי בנופש.

—

עם כל הדברים הטובים, חייבים לומר גם משהו 'רע', נכון ?!

אז אני, בגובה של בערך מטר ושמונים, קיבלתי עיסוי מדויק מהקרסוליים ועד לצוואר, אני חושש שאדם שגבוה ממני בעשרה סנטימטרים, תהיה לו בעיה עם האורך…

—

אני לא אתחיל לכתוב כאן את כל היתרונות הרפואיים שמפורסמים באתר שלהם ובברושורים, פשוט כנסו וקראו בעצמכם: www.dreamspa.co.il

בגידה

היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…

נופש (?) באילת

אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"

הפרד ומשול

אז אחרי שנה ושמונה חודשים (כמעט), שהילדים ישנו ביחד, ולאחר בקשות מרובות משקד, בתי הבכורה, שמלאו לה 5 שנים לפני שבוע וחצי. החלטנו בצעד נועז להפריד בין הילדים.

הסתובבנו בין הנגריות וראינו אינספור חדרי ילדים ונוער. כי הרי אם קונים אז שיהיה משהו לכמה שנים טובות. ואם קונים חדר לילד אז צריך גם שולחן לגדולה – ואם כבר שולחן אז שיתאים כבר לכיתה א' לפחות.

המחירים היו פחות או יותר זהים בכל המקומות – חדר שינה בסביבות ה- 5,000 ש"ח (פלוס מינוס 1,000 ש"ח תלוי עד כמה עץ מלא רצינו) ושולחנות יש מכאן ועד ירושלים דגמים וצורות.

בצר לנו, שמנו פעמינו לסניף איקאה הקרוב למקום מגורינו (סניף נתניה) – אולי שם נמצא איזה רעיון. אני הייתי נגד, כמובן, אחרי שהם החרימו את האניות שלנו – למה שאני אקנה מהם… אבל אשתי התעקשה… אז נכנסנו לאיקאה כשאני סקפטי שנמצא שם משהו איכותי מספיק וטוב מספיק שנקנה.

להפתעתי (או להפתעתנו)  מצאנו שם מיטה שאפשר להרכיב אותה בגובה 1.20 מ' ומתחת אפשר או לשים מזרון, או להפוך אותה לפינת "זולה". גם אני וגם אשתי שתחייה נדלקנו על המיטה ובאותו הרגע קנינו אותה וגם שני שולחנות כתיבה (זה היה היום האחרון של האיקאה סייל) .

סך הכול יצאנו בנזק של כרבע ממה שהיינו יוצאים אם היינו קונים חדר ילדים קומפלט באחת מהנגריות או החנויות "המתמחות".

היום הפרדנו בין הילדים בפעם הראשונה, עשינו "רמונט" בחדרים – שינינו את הסדר בחדר של שקד, הבת הגדולה, והעברנו את מיטת התינוק של נדב הקטן לחדר החדש שלו. הוא הסתכל עלי במהלך פירוק והכבת המיטה שלו במבט שואל ולא ממש הבין מה ולמה אני לוקח לו את המיטה.

כרגע הוא שוכב במיטה ומנסה להירדם בחדר החדש, עם הקולות והצבעים החדשים, עם המראות השונים ממה שהוא רגיל.

שקד כבר ישנה מזמן – הילדה הזאת – רק שמה את הראש כבר נרדמת 🙂

נדב זה סיפור אחר – הוא נלחם עם השינה – אנחנו רואים אותו מחזיק בכח את העיניים שלו פקוחות וממש מתאמץ לא ללכת לישון (אם הא היה יכול הוא היה דוחף גפרורים כדי לא לעצום את העיניים).

אז עד כמה זה היה נכון להפריד ביניהם ? אני חושב שכן היה נכון (אחרת לא הייתי עושה את זה).

למרות שיש אסכולה שלמה שטוענת שילדים צריכים להיות ביחד כמה שיותר.

עד עכשיו הם היו ביחד והיה להם חדר משחקים משותף (ומבולגן רוב הזמן). החל מהיום לכל אחד יש את החדר שלו, את הפינה שלו ואת המשחקים שהם רק שלו.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני משתכנע שעשינו את הבחירה הנכונה כשהפרדנו ביניהם.

כמו חדש

עוד טיפול אצל דניאל בצורן (מרפלא) – ואני כמו חדש.

הטיפול אצלו לא מנקה לי לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה.

אני משלים אצלו שעות שינה (45 דקות של שינה שוות לפחות לשעתיים שלוש של שינה בבית). כל הדאגות שעוברות עלי בתקופה האחרונה (ולא חסרות כאלה) כאילו נעלמות בתוך אבני הירקן המחוממות שמטיילות לי על הגב, הצוואר, הראש והרגליים. אני פשוט מרגיש "נקי" – הרגשה מופלאה. מי שעושה מדיטציה יכול להבין למה אני מתכוון. לצערי, מאז התאונה שעברתי – לפני 4.5 שנים ופגיעת הראש שלי, אני לא מצליח להגיע למצב מדיטטיבי. רק פה יש לי את השלווה… הרוגע שדניאל נוסך בי יחד עם המוזיקה המרגיעה ברקע… אני ברקיע והאבנים עושות את שלהן. וניסיתי כמה וכמה שיטות – דיקור סיני, טאי צ'י, סוגים של מדיטציות – בשום צורה לא הצלחתי להגיע לרמה של רוגע כמו על מיטת המרפלא של דני.

לפני שבוע עשיתי MRI לעמוד שדרה צווארי ומצאו אצלי 2 פריצות דיסק (שאריות מהתאונה – שברתי 2 חוליות וזה מה שנשאר – יצאתי בזול). 2 פריצות הדיסק האלה גורמות לי להרדמות של הידיים. ברפואה הקונבנציונלית מדברים על ניתוח ;-( וניתוח בצוואר זה דבר מסוכן ולא הכי בא לי לעבור אותו. אני מתכוון לתת לדניאל ולמיטת אבני הירקן שלו צ'אנס – לקחת 10 טיפולים ולראות אם ימשיכו לי ההרדמויות של כפות הידיים או שלא. אצלי אין הנחות ! אם זה לא יעבוד אני אקטול אותו כאן בבלוג ! מי שעוקב אחרי פוסטים קודמים שלי רואה שאין לי בעיה לכתוב מה שבאמת קורה לי ומה שבאמת אני מרגיש – הלילה נראה אם אני אצליח לישון או ששוב אני אתעורר עם כאבים בכפות הידיים שנרדמו לי.

הפוסט הזה יהיה ללא תמונות. אני מאמין שאני מצליח להעביר את תחושת התרוממות הרוח שלי באמצעות המילים בלבד ואת התמונות אפשר לראות בפוסט הקודם שלי על דניאל ומיטת המרפלא שלו.

דניאל גם יוצא במבצע עכשיו של טיפול היכרות בחינם (!) שווה בטירוף ומומלץ בחום.

אפילו אבא שלי "נדבק" ובא לסדרה של 10 טיפולים (במחיר מצחיק).

אפשר למצוא אצל דניאל בקליניקה מיטות לטיפולים אישיים בבית, משקפיים ועוד אקססוריז.

אז הטלפון שלו כדי לקבוע פגישה –  09-8944155

קישור למאמר של דני על כולסטרול : לחץ כאן

אפילו הסינים מכירים את ערכה של אבן הג'ייד (ירקן) כבר למעלה מ- 5000 שנה – היכנסו לקישור הבא (באנגלית) : לחץ כאן