האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

בום טראח… או – לתת לאישה לנהוג…


OK, בואו נבהיר משהו מההתחלה – אני לא שוביניסט ואין לי שום דבר נגד נשים שנוהגות, להיפך – אני חושב שיש נשים שנוהגות באותה הרמה של גברים אם לא יותר טובה.

אבל… מה לעשות שכשאישה דופקת את האוטו מסתכלים על זה אחרת מאשר גבר שדפק את הרכב בדיוק באותה סיטואציה.

אז אחרי שהבהרנו את הסוגיה הגזע(נ)ית, אפשר להתחיל.

יום ראשון, 7 בערב, אני מתארגן לסגור את המשרד, ופתאום טלפון בהול – בצד השני – זוגתי שתחיה.

מה קרה ? היתה תאונה…

טוב, בסדר… מישהו נפגע ? לא. היא רק קצת ב- STRESS מהאירוע.

אחרי שהבהרנו שכולם בריאים ושלמים (היא, אמא שלי ושני הילדים שהיו ברכב), עוברים לחלק שכואב בכיס – מה הנזק ?…

אפילו עוד לא שאלתי איך זה קרה – קודם כל – מה הנזק.

מראה שמאלית מרוסקת ושריטות לאורך הצד השמאלי של הרכב.

לא נורא.

לקחת פרטים ?

הוא נתן לי שם, טלפון ומספר תעודת זהות.

מספר רכב לקחת ?

לא. הוא העמיד את הרכב רחוק.

פרטי ביטוח לקחת ?

לא.

ראית רישיון נהיגה / תעודת זהות / דרכון או כל אמצעי זיהוי אחר ?

לא. הוא נתן את הפרטים והלך.

איך אומרים בפולנית ? אוי אברוך…

עכשיו עוברים לשאלה האחרונה – איך זה קרה ?

נסעתי ברחוב של ההורים שלך (רחוב לא רחב במיוחד שהעצים מסתירים את עמודי התאורה), ואתה מכיר אותי – אני נצמדת לצד ימין. הוא בא ממול, באמצע הכביש ושיפשף את האוטו.

מה עושים עכשיו ? מתקשרים לסוכן הביטוח (הוא במקרה דוד של אישתי).

שיחה קצרה וקבענו שנדבר למחרת בבוקר.

רק זה המקום לציין שמספר הטלפון שנתן הבחור היה שגוי (חסרה בו סיפרה).

בדרכים לא דרכים הצלחנו למצוא שהשם שכתוב אצלינו תואם למספר תעודת הזהות, מצאנו את הסיפרה החסרה במספר הטלפון הנייד שקיבלנו ואף הצלחנו למצוא את כתובתו. ביקור קצר בדפי זהב אף נתן לנו את מספר הטלפון בבית.

אבל… מספר הטלפון הסלולרי מנותק ובטלפון בבית אין תשובה באופן קבוע.

לפני שנעבור לערכאות משפטיות, נבחן את נושא הביטוח : יש לנו ביטוח מקיף לרכב. השתתפות עצמית – 2000 ש"ח (אם מטפלים במוסך הסדר – 1000 ש"ח).

שיחה למוסך המרכזי מבהירה לנו שמראה חדשה, כולל צביעה בצבע הרכב יחד עם עבודה תעלה לנו כ-2000 ש"ח (רק המראה 1200 ש"ח).

נראה שאין ברירה וצריך להפעיל את הביטוח.

התחלנו עם העברת פקסים, כאשר לפתע "נזכרתי" שיש לי חבר והוא בעל מוסך.

טלפון קצר אליו עם תיאור המקרה ואחרי 5 דקות הוא חוזר אלי – מראה חדשה מהקופסה – 500 ש"ח.

תזמין לי אני בא !

בוקר המחרת (חופש) – העמסנו את הילדים ונסענו למוסך של החבר.

פגישה מרגשת – חיבוקים נישוקים וקצת סמול טוק, ונסענו להביא את המראה החדשה.

לקח לחבר שלי חצי שעה לחבר את המראה אבל אז נתקלנו בבעיה אחרת – המכסה האחורי של המראה מגיע בצבע שחור… אין בעיה – החבר קופץ לצבע ועוד 24 שעות (ו-100 ש"ח) יהיה לי מכסה למראה בצבע הרכב.

איזה כיף – דפקתי את העולם – גם מצאתי מראה בכלום כסף (יחסית), גם שילמתי פחות מההשתתפות העצמית שלי וגם לא מעלים לי את הפרמיה שנה הבאה כשאני אבוא לבטח את הרכב.

אבל אליה וקוץ בה – המראה לא זהה בדיוק למראה המקורית של הרכב, ועוד יותר גרוע – הראות מעוותת והרכבים המשתקפים "נמרחים"…

איזה מזל שהרכב נמכר כבר ואנחנו רק מחכים לאישור להחליף אותו. שמישהו אחר ישבור את הראש עם המראה…