שקט אמיתי

כבר הרבה זמן שלא יצאנו לבלות – זוגתי ואני. תמיד יש משהו – פעם אין בייבי-סיטר ופעם משהו התבטל ופעם עייפים ובדרך כלל סתם אין כוח – אין כח להתלבש יפה, להתגנדר קצת, לדאוג לבייבי-סיטר, להשכיב את הילדים מוקדם, להיכנס לאוטו ולנסוע אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה ופעם זה… נו – הבנתם, תמיד יש משהו והכי קל זה להגיד "אין לי כח" ולהישאר בבית להינמק מול הטלויזיה (במקרה הטוב) או פשוט להשכיב את הילדים ולהיכנס למיטה.
הפעם אמרנו – "יוצאים! לא משנה מה – יוצאים." אפילו שבדרך זוגתי עוד זרקה לי ככה, בין השורות, שאין לה בכלל סנטימנטים לשלומית אהרון והיא באה רק בשביל הבילוי המשותף איתי (לגבי זה נגיע בהמשך). אני מאד אוהב את שלומית אהרון – עוד מהתקופה שהייתי ילד והיא הופיעה עם 'הכל עובר חביבי' גם בתור ילד (בלי חוש מוזיקלי מפותח יותר מדי), היא הצליחה להתבלט – ולא רק בגלל שהיא היתה האישה היחידה בלהקה.

הפעם המופע היה לרגל צאת אלבומה השביעי – 'שקט אמיתי'. המופע נערך במוזיאון תל אביב באולם אסיא – אולם מאד אינטימי עם אקוסטיקה מצויינת.
זכינו לשמוע שירים בעיבודים חדשים, שירים חדשים מתוך האלבום ושירים ישנים
המופע נפתח בשיר 'אבא'

האומן האורח ששלומית הביאה היה, אוהד חיטמן – אושיית מוזיקה בעצמו (ולא סתם "האחיין של…") – הם שרו דואט וחיטמן הצעיר עבר לקלידים וליווה אותה ואז, הוא הזכיר לנו ששלומית דיבבה בעברה את בת הים הקטנה וביקש ממנה את אחד השירים… נחמד – כזה out of the blue…

המופע היה מרגש, איש התאורה עבד שעות נוספות והסאונד היה מצויין. יחד איתה על הבמה היו עוד 7 נגנים – קלידים, גיטרות, גיטרה בס, תופים, כלי הקשה, כלי נשיפה וצ'לנית. שלומית אהרון במיטבה – אני לא רואה את אמא שלי (שצעירה ממנה בשלוש שנים) עולה על במה עם האנרגיות האלה.
היכולת הווקלית שלה באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר – כשהיא עולה באוקטבות ובעוצמה. פשוט – אין דברים כאלה.

אז הדיסק כבר אצלי באוטו, מתנגן לו ב- loop במערכת השמע ואני נהנה כל פעם מחדש.

הבטחתי לכם התייחסות לגבי ההערה בתחילת הפוסט – אז בסיום המופע הכתה זוגתי על חטא והוגיעה קבל עם ועדה שהיא נהנתה. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

יושב על הגדר–לא מה שנשמע

אריק איינשטיין הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – יושב על הגדר,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת במוזיאון לאומנות ארץ ישראלית ברמת גן היא של הצלם אמיר מנדל.

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

חדוות היצירה–רות צרפתי

כל מי שקרא את הפוסט שלי על התערוכה במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת-גן, יודע שהיו שם 4 תערוכות במקביל.

התערוכה הראשונה שכתבתי עליה היתה של סשה אוקון, בפוסט אומנות או פורנוגרפיה, ואילו התערוכה השניה שאני רוצה לכתוב עליה, היא של האומנית המנוחה – רות צרפתי.

*

קישור לויקיפדיה על רות צרפתי.

*

רות צרפתי היתה אמנית רבגונית שפעלה באותה מידה של כישרון והצלחה בתחומים רבים ושונים. בתערוכה המוצגת במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן מיוצגים רק שני תחומי יצירתה העיקריים : פיסול וציור. המבקר בתערוכה יגלה לבטח בין הפסלים רבים המוכרים לו מתצוגות קודמות, אולם רובם של הציורים והרישומים מוצגים כאן בפעם הראשונה. כל היצירות המוצגות בתערוכה הושאלו מהעיזבון שהורישה האמנית לבתה חגית עמרם שטרנשוס. חלק מן הפסלים מוצג בקביעות בבית האמנית, שבו מתגוררת היום משפחת עמרם.

(מתוך ההקדמה בספר על רות צרפתי – המוזיאון לאומנות ישראלית)

*

אני באופן אישי התחברתי מאד לפסלים (רובם של תינוקות), יותר מאשר לרישומים הרבים שהיו על הקירות.

ההבעה של הדמויות, כמו גם התנוחות המוזרות – שכאילו נלכדו בעדשת מצלמה בדיוק באמצע תנועה, נראו פשוט מהממים בעיני.

גם מהיצירות התלויות על הקיר התרשמתי, ונודע לי שהיא עבדה, בין השאר, עם ע. הלל ואיירה את הספר, אחד מאלה שגדלתי עליהם – "הביצה שהתחפשה". ספר חובה לדעתי, לכל גיל.

*

אני לא אשב ואכתוב לכם את כל קורות חייה, זה יכול לקחת דפים שלמים ולא כולם מתחברים לביוגרפיות (עד כמה שהן מרשימות).

מה שכן – רות צרפתי (1928 – 2012), היתה אחת האמניות היותר גדולות שקמו לנו במדינה הזאת והתערוכה הזאת משקפת חלק קטן מיצירותיה – רק ציורים ופסלים וגם זה חלק קטן מהם.

בתערוכה לא מופיע מגוון הבובות שיצרה (ואף זכתה בפרסים בתערוכות בין-לאומיות).

*

מומלץ בחום לכל המשפחה.

*

אומנות או פורנוגרפיה ?

*

הזדמן לי לא מזמן להגיע למוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן. כן – יש דבר כזה.

מ- 15 באוקטובר (2013) למשך 3 חודשים יציג המוזיאון 4 תערוכות, של 4 אומנים ישראלים (חלקם ידועים יוצר וחלקם ידועים פחות) – באולם הראשון מציג סשה אוקון, צייר שעבודותיו בתצוגה זו עוסקות בשלושה דברים עיקריים : גוף האדם, מיניות וטכניקה.

התמונה הזאת, שנקראת 'גבר ואשה' תפסה את עיני. ממבט ראשון נראה כאילו האישה סובלת, אולם מבט מעמיק יותר מראה את ההנאה שהיא חווה (מישהו אמר BDSM ?)

ניתן לראות את ידה השמאלית מונחת מתחת ללחיה ופניה אומרות עונג צרוף, שלא לדבר על הגבר "המכה" שאי אפשר שלא לראות שהוא נהנה.

בחרתי לפתוח דווקא בתמונה זו – האם תמונה כזאת במוזיאון היא אומנות, או שמא פורנוגרפיה לשמה ?

*

למשל בשתי התמונות הבאות ניתן לראות את ההבדל בין בריחה מוצלחת לאחת שלא עלתה כל לו יפה…

עד כמה בן אדם מוכן להקריב על מנת לברוח מ… משהו ?

לקפוץ מקצה צוק כשהוא לא לובש דבר על גופו ? לקפוץ לתוך שמים סוערים כאשר יש רק שביב תקווה מפציע בין העננים.

*

אני לא מתיימר להיות מבקר אומנות. לא למדתי אומנות וכל מה שיש לי זו החוויה האישית שלי והעוצמה שאני מקבל כשאני צופה בציורים.

*

בשלושת הציורים הבאים נראה כיצד מתמודד אדם עם "רכיבת" האישה עליו

האסוציאציות שעולות כאן הן רבות וכל אחד יכול יכול להזדהות עם תמונה אחרת… לא סתם הן אחת ליד השניה.

*

עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם (כל אחד בתוכו) – "האם לצייר אנשים עירומים או עירומים למחצה זו פורנוגרפיה או אומנות ? והיכן עובר הקו ?

אני לא אמשיך ואלאה אתכם בפרטים ובתמונות (ספוילר), אבל בתור התצוגה הראשונה שנכנסים אליה במוזיאון, מקבלים ממש "בום" לפנים מהעוצמה שהציורים הגדולים האלה (3 מטרים על 1.60מ' כל אחד) מקרינים מהקירות.

בספר שהוצא ע"י המוזיאון מתוארים הציורים ונראות גם הסקיצות שלהם כמו גם התמקדות בפרטים מתוך הציור.

*

לגבי שאר התצוגות, הן יגיעו בפוסטים הבאים.

בכל מקרה – מומלץ בחום.

ימין ושמאל רק חול וחול (פעם שניה)

אתמול מתקשרת אלי ידידה שלי ושואלת בשיא הנונשנלנטיות "יש לי שתי הזמנות זוגיות לתערוכת 'אגדות בחול' במוזיאון ארץ ישראל. רוצה ללכת ?"

איזו שאלה בכלל…. ב ר ו ר ! ! !

7 בערב, קילחנו את הילדים, העמסנו אותם על הרכב ויצאנו תל אביבה.

בשעה 19⁴⁵ החנינו את הרכב בחניון של מוזיאון א"י (20 ₪ לחנייה חד פעמית ללא הגבלת זמן) ושמנו פעמינו, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים לעבר מגרש התצוגה.

תערוכת אגדות בחול

*

בכניסה קיבלו את פנינו הנסיך הקטן (יחד עם הפיל בתוך נחש הבריח והכבשה המפורסמת) מצד ימין ויונה בבטן הלווייתן בצד שמאל.

השנה התמקדה התערוכה בסיפורי ילדים וסיפורים מהתנ"ך, כאשר הצטרפו אליהם גם גיבורי העל של חברת מארוול (הענק הירוק, ספיידרמן, ת'ור, איירון-מן וקפטן אמריקה).

גיבורי מארוול

מי לא היה שם – טרזן וג'יין על הפיל, פטר והזאב (עם מוזיקה מהמחזה), דוד וגוליית, שלמה ומלכת שבא, אליס בארץ הפלאות, במדינת הגמדים (גם עם המוזיקה).

טרזן וג'יין

פטר והזאב

התערוכה פתוחה רק בערב כדי שנוכל להתרשם מהתאורה המיוחדת שנמצאת שם.

הילדים (וגם אנחנו) התלהבנו ועברנו מפסל לפסל, מסתכלים ביראת קודש ממש על 'חול ים פשוט' שהפך בידיים של עשרות הפסלים מהאקדמיה לפיסול בחול של הולנד ליצירות אומנות של ממש.

*

חבל שאין לי מספיק מקום להכניס את כל התמונות של כל הפסלים שצילמתי.

שמשון הגיבור

שלושת המוסקטרים

*

מאחר וזה היה הערב הראשון של המופע המדהים הזה, שלקח חודש לבנות אותו, עלו על הבמה – ראש העיר ת"א, שגריר הולנד בישראל ועוד מכובדים מהמוזיאון עצמו.

היה לי חבל מאד שרוב הקהל לא ממש הקשיבו לנאומים (שבאמת לא היו ארוכים) ולכל התודות לאומנים.

כמו שרון חולדאי אמר – ההולנדים הצליחו למכור קרח לאסקימוסים, או במקרה שלנו – חול לעיר שנוצרה מתוך החולות.

*

היה מדהים. הסתובבנו שם כשעה וחצי עם הילדים ונהנינו מכל רגע.

התערוכה פתוחה מ-1  ביולי עד 26 באוגוסט 2013 בשעות 19⁰⁰ עד 23⁰⁰ (למעט ימי שישי וערב תשעה באב).

פסטיבל היין 2013

שנה שניה של פסטיבל היין ואני שם !

הדבר הראשון שארגנתי לעצמי זה נהג תורן, או במקרה שלי – נהגת תורנית – זוגתי שתחיה.

שלושה ימים של "שכרון חושים" (מן משחק מלים שכזה)… אנחנו הגענו ביום השלישי והאחרון למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שם התקיים האירוע.

*

אז מה היה לנו שם ?

קודם כל קיבלנו כוס יין אישית למילוי רב פעמי. למזלנו הגענו ממש בפתיחה (7 ורבע) אז לא היו הרבה אנשים, כך שיכולנו להתרשם בצורה יותר אישית מכל יקב ויקב שהציג שם.

על רחבת הדשא הגדולה פוזרו דוכנים של היקבים השונים וביניהם גם כמה "הפתעות" – כמו שוקולד גורמה (וליקר שוקולד) של DE KARINA מרמת הגולן, משק יעקבס שהציע גבינות במשקל, מלח מים המלח של חברת 424m שמגיע עם תוספות שונות ומשונות (מלח עם פלפל, מלח עם רוזמרין ואפילו מלח עם זהב 24K), ליקר פסיפלורה של איש הפסיפלורה מעין עירון  ושיכר תפוחים או כמו שהוא נקרא בעברית קלוקלת סיידר תפוחים (כמובן שמוגז ועם אלכוהול) – עשוי מ- 100% תפוחים, ללא תוספת מים או סוכר מרמת הגולן ומבית שמש וכמובן שמן זית ב-8 סוגים (מהקל ביותר עד המריר ביותר).

לצד יקבים מוכרים – כמו בנימינה ויקב בן חיים (שיש לי חיבה מיוחדת למרלו שלהם) היו גם יקבי בוטיק קטנים שמעולם לא שמעתי עליהם כמו יקב כפיר, יקב תניא ועוד ועוד (מתנצל שאני לא מעלה את כולם).

לא ויתרתי ועברנו דוכן אחרי דוכן וטעמתי ממה שהיה להם להציע.

*

יין זה עניין של טעם אישי – היו יינות שאהבתי יותר ויינות שאהבתי פחות – לכל אחד יש את הטעם האישי שלו, ולא משנה אם אותו יין זכה במדליה לפני שנה או לא.

סך הכל היה אירוע מושקע מאד, להקות שעמדו על הבמה המרכזית והנעימו לנו את הזמן. המוזיקה היתה בדיוק בתפר שבין נעימה לרועשת מדי – כך שיכולנו גם לדבר בינינו ולהעביר חוויות על הטעימות.

*

סך הכל היתה חוויה טובה ומבורכת וראיתי שגם בארץ יש יינות טובים, ולא צריך לנסוע לטוסקנה או לפרובנס כדי לשתות יין מקומי טוב.

*

בשעה שעזבנו (בסביבות 21:15) התחילו להגיע עוד ועוד אנשים והמקום התחיל להתמלא מאד ותורים ארוכים השתרכו ליד כל ביתן (ללא דחיפות וללא צעקות).

*

יינות שאהבתי במיוחד (מזל שהבאתי מחברת לכתוב, אחרת אין מצב שהייתי זוכר) – היו כמובן, המרלו של יקב בן-חיים, יקב בנימינה אף פעם לא מאכזב (למרות שהזינפנדל שלו לא היה בטעימות), הרוזה של קדש ברנע היה טוב, יקבי מוני מעמק סורק – שיראז מבציר שנת 2010 בעל ריח מבושם שנותן עקצוצים נעימים על הלשון, פטיט סירה של יקב כפיר מקרית מלאכי היה טעים (סימנתי לי אותו במחברת בהדגשה עם סימן קריאה) – הוא פירותי ואחרי הבליעה מרגישים מרירות נעימה בחלק האחורי של הלשון).

שאר היינות, למעט אולי אחד, היו טעימים, אבל כנראה שלא היו שווים אזכור עד כדי כך – שוב, אני לא בא לזלזל באף יקב ובאף יינן. הכל לפי טעמי האישי בלבד ! אני כתבתי על היינות שעשו עלי את הרושם הרב ביותר.

*

מאד אהבנו לראות אנשים מכל קשת האוכלוסיה ובכל גיל (מעל גיל 18 כמובן) מגיעים לטעום יין ישראלי טוב.

כשהערתי לזוגתי שליין אין גיל, היא ענתה לי שליין דווקא יש גיל… אהמ… מתחכמת עם בעלה המבוסם…

**

גם שנה הבאה אנחנו שם – אבל הפעם באים במונית.

*

לאתר פסטיבל היין