מה זה וינשטיין ?


*

אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.

מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…

חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.

*

מיקי ו.*

*

לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).

*

*

קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר ), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.

זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.

*

קולאז נגנים*

מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…

יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר '' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).

*

כל הבמה*

יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.

בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.

איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…

*

סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.

מיקי וטל

*

מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.

ברגוע – ביקורת מופע


מזל טוב !!!!

יש לי יום הולדת. לא יודע מה טוב בזה, אני כבר מריח את ה- 40 מלמטה…

אבל אם כבר, אז לחגוג.

אז איך חוגגים ? יוצאים לבילוי. והפעם לא "סתם" בילוי אינטימי, אנחנו רוצים משהו "רגוע"…

מתברר שלזוג חברים שלנו יש ימי הולדת ממש יומיים אחרי ושבוע לפני, אז יצאנו ב-"דאבל דייט" למופע "ברגוע".

הזמנו כרטיסים באינטרנט ונסענו בשישי בערב לרמת השרון.

*

ברגוע – מופע יחיד מלווה בגיטרה פה ושם כשברקע מתנגן לו שיר…

אז זהו – שרגוע זה ממש לא היה ! סמיילי

האומן הוא לא אחר מאשר – טל פרידמן… אחד האנשים היותר מצחיקים במדינה שלא בוחל באף מילה / משפט / תנועה כדי לפרוק את ההיפראקטיביות שלו – כמובן שזה בגלל שהוא הפסיק לקחת את הריטלין והקונצרטה.

טל פרידמן

הוא נעמד מול הקהל ומבצע שיר קטן על מה שלא יהיה במופע – לא תהיה קופאית ממוצא מזרח אירופאי, לא תהיה חברת כנסת (שלקחה או לא לקחה סמים), לא יהיו פאות, לא יהיו חיקויים של מפורסמים… יהיה טל פרידמן.

*

פרידמן מדבר על הכל – ובעיקר על דברים שמעצבנים אותו. בעצם, הכל מעצבן אותו – חברים, משפחה, אנשים, ממשלה, עבודה, בית, סקס ומה לא.

הוא משתף את הקהל והקהל (לפעמים) משתף איתו פעולה בחזרה.

ואם נכנסת מאוחר… אוי ואבוי לך – הוא ירדוף אחריך עד קצה האולם עם המיקרופון ו…

*

דבר שמאד מעצבן אותו זה הילדים – מה המילה הראשונה שילד אומר ? "אבא" – נכון.

ומה בעצם התפקיד של האבא ? לקום מהכורסא, ללכת לחדר השינה, לעשות מה שעושים (והוא מדגים) ולחזור לכורסא. אה.. לא לפני שהוא מנגב את האזור במגבת.. אהמ…

והאמא… היא יוצרת, מגדלת אותו 9 חודשים, יולדת אותו בכאב, מאכילה אותו… והבנדיט הקטן אומר "אבא".

*

לטל אין פרות קדושות והוא דורך על כולם על הצימחונים והטבעונים ועל מי לא. אבל הכל בחינניות, בהומור ובטירוף.

בשורה התחתונה – לא הפסקנו לצחוק במשך השעתיים של המופע, כשטל פרידמן לא עוצר לשנייה.

הוא קופץ ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני ובדרך יורד לקהל לדבר איתם קצת. הפה שלו עסוק בדיבורים נונ-סטופ ואנחנו עסוקים בלעקוב אחריו ולנגב את דמעות הצחוק.

פתאום הוא נזכר בגיטרה שעומדת מיותמת על הבמה ליד הכיסא (שמשמש כקולב בלבד), לוקח אותה ומתחיל לנגן שירים "ים תיכוניים" (שלא לומר מזרחיים) באנגלית. האמת – הם נשמעים יותר טוב.

*

גם כשהוא מסיים את ההופעה הוא חוזר לעוד הדרן קטן. אם זה היה תלוי בו (ככה נראה לי) הוא היה ממשיך כל הלילה.

אני גם לא חושב שיש לו שני מופעים זהים. הוא מתחיל אולי אותו דבר, הכיוון שלו זהה, אבל הוא זורם עם הקהל ונמשך לאן שהקהל לוקח אותו.

*

המופע לא מומלץ לילדים, למרות שמילות הגנאי והקללות שיוצאות מפיו הן ממש בטוב טעם, אם אפשר להגיד ככה, הוא לא מגזים עם הקללות. הן בדיוק במידה ובמקום המתאים.

אבל בהחלט מומלץ למי שרוצה לצחוק וגם לקבל קצת ביקורת עקיפה על עצמו…

נופש (?) באילת


אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"