יום אחד אפרוש כנפיים…

9 שנים אחורה… נובמבר 2005… בערב אחד השתנו החיים שלי!

גור חתול אדם ארוך שיער–אתגר קרת / ביקורת קריאה

*

כן. אתגר קרת כותב גם ספרי ילדים. ולא סתם – כבר שלושה.

שני הספרים הראשונים שלו היו 'אבא בורח עם הקרקס' ו- 'לילה בלי ירח'.

ספרו השלישי (לילדים), נכתב יחד עם שירה גפן והוא מספר על ילד שאבא שלו עסוק כל היום בעבודה ואין לו זמן… (נשמע מוכר?).

*

*

כשאבא 'מקבל על הראש', הוא מחליט לעשות מעשה ולקחת את הבן שלו לגן חיות. איזה כיף. אבל….

באמצע גן החיות, כשהם בשיא ההנאה, אבא מקבל טלפון מהמשרד על עסקה גדולה שהוא חייב להגיע אליה – ועכשיו!

מה עושים ? מה עושים ?

משם מתגלגל הילד (הסיפור בגוף ראשון) ומגיע בסופו של דבר לספינת אויר מיוחדת במינה ושם יש איש מוזר שכותב ספרים על חיות.

*

אז איך ילד קטן מגיע להיות 'גור חתול אדם…' ? תקראו ותדעו.

*

הקראתי לנדב (בן 5) את הספר לפני השינה, והוא נהנה מאד. גם מהציורים המרהיבים של אביאל בסיל (שהוא מוכשר בפני עצמו), גם מהשפה הקולחת המותאמת לגילו וגם ממוסר ההשכל שהוא… (בלי ספוילרים).

יחד עם הקריאה גם שוחחנו על מה מותר ומה אסור, מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. אני שמח שבשלב זה של חייו הוא עדיין נמצא בשלב התמימות של טוב ורע…

ספר חביב מאד, כתוב בצורה שוטפת (כבר אמרתי) ובהחלט מותאם לגילאי 4-6.

*

השחף של נינה – MOVE

*

יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .

*

תיאטרון מוב

*

מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.

*

נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.

התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.

*

על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.

מסביב הכל שחור.

האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…

*

*

נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.

נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.

החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.

גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.

*

השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.

*

הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.

*

הצגת יחיד – השחף של נינה.

תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.

*

משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .

*