מעדניית רובינשטיין


אני חייב להתוודות – עד היום לא אכלתי ברובינשטיין…

 

*

מסעדת רובינשטיין (או מעדנייה, אם תתעקשו) נמצאת באזור התעשייה החדש בנתניה כבר מספר שנים ויצא לי לעבור על פניה כמה וכמה פעמים אך טרם הזדמן לי לשבת ולאכול שם.
דווקא שמעתי על המקום ממספר אנשים (חברים ומשפחה) והדעות ששמעתי התפרשו על פני כל קשת הביקורות. החל מהביקורת שאכלו שם את הסטייק הטוב ביותר שאכלו מעולם ועד לביקורת שהיו צריכים להחזיר מנה כי הבשר היה מקולקל…

היום, כשאישתי שאלה אותי מה אני רוצה לעשות – אמרתי לה שאני רעב ובא לי בשר ! ואז עלה שמה של המסעדה הזאת.

הגיע הזמן לטבילת האש שלי במקום.

הגענו בערך בשעה 1 וחצי, המקום היה מלא בפנים והציעו לנו לשבת על הבר או בחוץ. מאחר והיינו מעוניינים בשולחן, בחרנו באפשרות השנייה. לזכותם יאמר שבזמן שעיינו בתפריטים הגיעה אלינו המארחת והציעה לנו לעבור לשולחן שהתפנה בפנים. בכל זאת העדפנו להישאר בחוץ – היה מזג אוויר מאד נעים ושמשיות שהצלו מהשמש.

החלטנו לבחור במנה העיסקית שמחירה הנמוך (יחסית) התנוסס באותיות קידוש לבנה בראש התפריט.

אולם אליה וקוץ בה – נכון שהמנה כוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית ואחרונה (או קפה) אבל רוב המנות כוללות תשלום נוסף שנע בין 15 ל- 30 שקלים נוספים.

בסופו של דבר בחרנו במנות הבאות – אישתי בחרה למנה ראשונה את מרק היום (עדשים) שלמרות חששותיה שהמרק יהיה "כבד", הוא הפתיע וחוץ מזה שהיה טעים מאד הוא היה קליל (וגם לא מרוסק, אלא כלל חתיכות שלמות של עדשים – כמו שאני אוהב).
למנה עיקרית היא הזמינה פילה לבן, שהגיע בגודל ובצורה של חזה עוף וקשה כמו סוליית נעל… מבלי לשאול שאלות מיותרות החליפו לה את המנה לסינטה עשויה מדיום (לבקשתה) והמנה הזאת הגיעה בדיוק כמו שביקשה, עם גוון אדמדם במרכז הסטייק.


לקינוח היא קיבלה אצבע רושה – וופל חלול עטוף בשוקולד וממולא בקרם נוגט קפוא. שיא השחיתות.
המנה גם בגודל טוב – לא גדולה מדי ולא קטנה מדי – מספיקה בדיוק למי שאכל כרגע מנה בשרית.

*

אני הזמנתי למנה ראשונה פטה כבד עוף, שהיה מאד טעים – ללא הרגשת השומן המתלווה לפעמים לפטה כבד. יחד עם הכבד הגיעו 2 ריבות – באחת (שלא היתה ממש מזוהה) לא נגעתי אבל ריבת הבצל היתה מעולה.


למנה עיקרית (בניגוד לאישתי) הזמנתי פילה לבן, שלא היה סולייתי, אבל אפשר היה להוציא אותו דקה לפני מהאש… רוטב הפלפלת שבא איתו הוסיף לו לחות.


המנה האחרונה שהגיעה לי היתה טירמיסו, שלטעמי היה בו קצת יותר מדי קפה והמנה היתה גדולה מדי.

*

לסיכום :

יש כאלה שיבואו למסעדה ויאכלו שם שוב ושוב ויש כאלה שהיו שם פעם אחת וזה הספיק להם לכל החיים.

אני רשמתי כאן את ההתרשמות האובייקטיבית שלי מהמקום, שבגדול – נהניתי מהחברה וגם מהאוכל (בסדר הזה).

שירות : 5 כוכבים. למרות שהיה להם חוסר בצוות והמסעדה בפנים היתה מלאה, האוכל הגיע במהירות (כולל ההחלפה של המנה) והמלצרים היו נחמדים ואדיבים, גם כשהיו צריכים להחליף מנות (הקינוח שלי הגיע בטעות קרם ברולה בהתחלה).

רמת הבשר : בשביל מקום שקורא לעצמו 'מעדנייה' וטוען שהוא מתמחה כבר 40 שנה בבשר (לפי האתר שלהם)… 3 וחצי כוכבים (רק בגלל היהירות).

מחיר : סביר בשביל הרמה שהם טוענים שהם מגיעים אליה, רצוי לרשום את תוספות המחירים במנה העסקית בצורה יותר בולטת.

נגישות : מצויינת, כולל חניית נכים.

מיקום : מרכז יכין באזור התעשייה פולג בנתניה.

ציון כולל (שלי) : 4 כוכבים.

"המחלה"


את ויקטור פגשתי באיכילוב.

מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.

יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).

הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.

התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L

לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.

ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).

הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.

קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.

בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT  בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.

ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.

לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.

באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.

לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…

ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"

הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.

אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.

התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.

בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.

הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.

כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.

במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.

לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.

בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.

בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.

לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.

ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.

בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.

אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.

בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.

כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.

בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.

הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.

את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.

כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.

ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.

אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".

מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.