זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

דו רה מוווו


ספר חדש לילדים (וגם קצת למבוגרים), מאת שירלי יובל-יאיר בהוצאת כנרת.

הספר מספר על פרה קטנה שלא מצליחה לגעות את המנון המווו עם כל העדר…  כל אחיותיה הפרות מתרגזות עליה – איך היא מעיזה ?!

מה זאת אומרת ? היא חריגה ! היא שונה !

הפרה הקטנה מנודה מהעדר ומהאחו ונודדת לה לעיר הגדולה. מה יקרה לה שם ?

דו רה מוו הוא סיפור על הרצון להשתייך לעדר, ויחד עם זאת לשמור על המוו הפרטי והמיוחד שלך.
שירלי  יובל-יאיר, פסיכולוגית, מוזיקאית ומחזאית כתבה את סיפורה של פרהל'ה גם לתיאטרון. כפסיכולוגית, היא מטפלת באנשים באמצעות המוזיקה ועוזרת להם למצוא את המוו שלהם.

הקראתי לשקד שלי את הסיפור לפני השינה ושאלתי אותה מה דעתה – האם פרהל'ה (הפרה הקטנה) צריכה לעשות מוו כמו כולם או שהיא יכולה לעשות את המוו הפרטי שלה והמסתלסל…

הבת שלי, בת 5, נורא אהבה את הסיפור ונורא הזדהתה עם פרהל'ה הקטנה. היא היתה נורא עצובה כשהפרות גרשו אות מהעדר ואמרה שזה ממש לא יפה לגרש מישהו בגלל שיש לו מוו לא כמו של כולם.

אני לא יודע אם היא הצליחה לעשות את ההיקש של החריג והשונה… אבל אני בטוח שמשהו כן נכנס וחילחל לתת ההכרה של הבת שלי. לא צריך להרחיק את מי ש-"לא הולך עם העדר".