גן הרגשות שלי – פרופ' דניאלה קידר

עוד ספר על רגשות וילדים ? כן ולא.

כן, כי זה ספר על ילדים, רגשות ומה שביניהם, לא – כי זה כתוב בצורה שגם הילדים (אצלי זה נדב, בן 6 וחצי) יכולים לקרוא, ליהנות ואפילו להבין את המסר שמסתתר בין השורות.

עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

מיומנו של אבא אלים

"שלום, קוראים לי משה ואני אב אלים"…

ככה התחיל לו המפגש השבועי שאליו נאלצתי להגיע בעקבות פסיקת בית משפט – 'טיפול התנהגותי' קראו לזה… איזה חארטה!

*

אני אלים ? אני ?! נכון שאני מרים את הקול מדי פעם על הילדים – אבל אלימות ? אני ?! אין מצב!

וגם כשאני כבר צועק זה בגלל שאני מתרגז – כי הם מרגיזים אותי!

הקטנים האלה יודעים בדיוק על איזה עצב לנגן ומה להגיד ואיך לעשות כדי לעצבן אותי. וכשהם מעצבנים אותי – אז אני מתעצבן !

אז מה אני כבר עושה ? צועק עליהם קצת ? אף אחד עוד לא מת מקצת צעקות.

וזהו. לא יותר מזה… בערך… יצא לי איזה פעם פעמיים לתפוס את הילד מהצווארון ולהצמיד אותו לקיר… אבל לא השתמשתי באלימות! קצת כח, כדי שידע שאם אני אחליט להרביץ לו (ואני לא), אז שידע שאני יותר חזק ממנו ואם אני אחליט (ואני לא) להרביץ – זה יכאב. אבל אני הרי לא מרים ידיים על הילדים שלי – מה ? אני אלים ?!

חוץ מזה, ילדים צריכים משמעת! אם הילד ילך ויעשה מה שהוא רוצה הוא יצא פרזיט בלי ערכים ואחד הערכים זה 'כבד את אביך ואת אימך…' אז שילמד לתת לי כבוד ! כי אם הוא לא ייתן לי כבוד, אני כבר אראה לו מאיפה משתין הדג.

והוא גם נותן דוגמה רעה לאחותו הקטנה שלומדת ממנו ומעתיקה כל מה שהוא עושה (היא ממש מעריצה אותו). אז שתלמד ממנו לתת לי כבוד. כי היא לוקחת את החוצפה שלו צעד אחד קדימה.. הה.. צעד אחד ? שלושה צעדים קדימה. היא מאז שנכנסה לגן עירייה נהייה לה פה ג'ורה והיא יודעת שאני ואמא שלה לא אוהבים שמדברים לא יפה אז היא עושה בכוונה! אז עשיתי מה שהבטחתי והכנסתי לה סבון לפה כדי לשטוף לה אותו. מאז היא כבר לא מדברת לידנו לא יפה.

אם יש משהו שאני מלמד את הילדים שלי זה שהבטחות צריך לקיים ואם אני מאיים במשהו, אני לא יכול לסגת ממנו – הם ישר יתפסו את זה כנקודת חולשה שלי ואז הלך לי כל כח ההרתעה – אז אם אני מאיים שאני אשטוף לה את הפה במים וסבון – אני עושה את זה. שתלמד – איתי לא משחקים ! אני לא חבר שלה ! אני אבא שלה – והיא תיתן לי את הכבוד המגיע לי בתור אבא !!!

*

אז אחרי שהגדול שלי (בן 9) כמעט שרף את הבית כי הוא הדליק נייר מגולגל (4A) וניסה לעשן אותו – כנראה שבלי כוונה דחפתי אותו קצת חזק מדי (הייתי גם ככה עצבני – עבר עלי יום קשה בעבודה) והוא הגיע לבית חולים עם זעזוע מח מהמכה בקיר…

פתאום התחילו להאשים אותי שאני אבא מתעלל ושאני אלים… אני ? אלים ?! אני לא פוגע בזבוב. במקום שיש מכות אני מתרחק לכיוון השני. הייתי בכלל ג'ובניק בצבא. אני ואלימות זה שני עולמיות שרחוקים אחד מהשני כמו מזרח ומערב.

ואז הגיעה מישהי מהרווחה והגיעו שוטרים ולקחו אותי לחקירה… איזה ביזיון – אני בחדר חקירות… למה ? מה כבר עשיתי ?! זה לא שאני מוריד חגורה על כל צעד ושעל ודופק בילדים שלי מכות רצח…

אז בגלל שיש לי עבר נקי שחררו אותי למעצר בית אצל אח שלי – רחוק מהילדים. אני בחיים לא הייתי יותר מיומיים בלי הילדים שלי. הם הדבר שאני הכי אוהב בעולם.

הביאו אותי מול שופט שדיבר מלא שטויות על המצב בארץ היום ועל התעללות בילדים… (איך זה נוגע לי?) ואז הוא הכריח אותי ללכת לפגישות המפגרות האלה של שליטה בכעסים או איך שלא יקראו להן.

היום אני כבר אחרי חמישה מפגשים ואני עדיין לא מבין מה אני עושה שם – איך אני קשור לכל הגברים האלימים האלה ? רובם גם ככה משכונות מצוקה, עבריינים כאלה, ערסים אנאלפבתים. מה לי ולהם ? אני עם תואר, עבודה בהיי-טק, גר בבית פרטי עם גינה. אצלי אין מעגל אלימות. הילדים שלי מסתובבים רק עם ילדים טובים. אם הם מביאים הביתה מישהו שלא נראה לי – ישר אני אומר להם שיפסיקו להיות איתו בקשר (אחרת חבל להם על הזמן).

*

אז בסדר, נשחק את המשחק שלהם – אני אלך לפגישות המעאפנות האלה, אני אגיד שאני חרא של אבא, הם יחתמו לי שהייתי נוכח וזהו – אני אחזור הביתה אפילו בלי רישום פלילי (מה ? אני עבריין ?).

*

אז עד שתסתיים לה החצי שנה של המפגשים אני משחק אותה ראש קטן, רק שלא יבואו לי הילדים עכשיו באיזו יציאה שלא במקום, כי אני אראה להם מה זה – בגללם אני צריך ללכת ללמוד בכעסים שלי ?! אני שולט יופי בכעס שלי. שרק יחכו שתסתיים החצי שנה הזאת…

*

*

כל קשר בין הסיפור למציאות הינו מקרי לחלוטין.

על פי המועצה לשלום הילד, בשנת 2010 אותרו 3,654 מקרים של אלימות במשפחה בקרב ילדים…

 אתר המועצה לשלום הילד

חייבים להפסיק את מעגל האלימות !

צמריקו

מחבר : לזלי הלקוסקי.

איורים : לי הרפר.

הוצאה : כנרת.

תרגום : תומר קרמן.

מה קורה כשהבן שלך מתנהג בדיוק הפוך משאר חבריו לכיתה ?

בדילמה זו נתקלים אמאאא ואבאאא של צמריקו בכל יום ובכל שיעור.

צמריקו הוא טלה קטן שחושב ומתנהג בצורה שונה משאר העדר – הוא אוהב לנסות דברים חדשים, לשחק בצבעים, לארוג לעצמו תסרוקות בנול, לרוץ עם הכלבים, להסתובב על גלגל הטוויה ובכלל – להתנהג הפוך ממה שמצופה מטלה בגילו.

הספר כתוב בצורה הומוריסטית כשהגיבורים בו הם כמובן צמריקו, אמאאא ואבאאא שלו וברקע סבאאא שמנסה להרגיע את כולם במשפט מנטרי : "אין מה לדאוג"…

"אבל כל הלילה אמאאא ואבאאא מרטו לעצמם את הצמר מרוב דאגה"

אלו הם משפטים שחוזרים על עצמם לאורך כל הספר – איך כולם דואגים בזמן שצמריקו עושה כיף.

הוא מיועד לילדים אבל גם המבוגרים יכולים ללמוד ממנו דבר אחד או שניים…

אמאאא ואבאאא מנסים לשכנע את בנם הסורר בצורות שונות ומשונות 'ללכת עם העדר', עד שלבסוף 'נשבר' להם והם לוקחים את צמריקו הקטן לשיחה ומבהירים לו את כללי ההתנהגות הנאותים (בעיניהם ובעיני החברה) כי…
"זה מה שאנחנו הכבשים עושים.
מעתה והלאה…
תישאר עם העדר כמו כולם.
תגזוז את הצמר כמו כולם.
תסרוק את הצמר כמו כולם.
תטוה את הצמר כמו כולם.
תצבע את הצמר כמו כולם
ותארוג את הצמר כמו כולם."

בקיצור – להיות 'כמו כולם'! צמריקו המסכן לא מצליח לישון כל הלילה ולבסוף… טוב – את זה תצטרכו כבר לקרוא בעצמכם.

הספר מראה את ההתמודדות של ילד עם הפרעות קשב מול העולם שסובב אותו, ובעיקר החברה הקרובה שלא יודעת להתמודד עם מישהו כזה (הורים, מורים).

הילדים שלי אוהבים מאד את הספר, ולא אחת אני צריך להגיד להם שהיום קוראים סיפור אחר (כי גם לי נמאס לקרוא במשך שבוע את אותו סיפור).

מומלץ ביותר !

לזלי הלקוסקי ולי הרפר הם שני יוצרים אמריקנים, שכמו צמריקו לא הלכו בתלם והוכיחו שלפעמים לא רק כיף להיות שונה, זה אפילו מומלץ.