מה מסתתר מאחורי הדלת ?

קיבלתי בדואר חבילה עטופה – איזה כיף לי…

פתחתי אותה ובפנים נח לו ספר חדש שרה בוחניק שנקרא 'מאחורי הדלת'.

קמ"י ו- ADHD

קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!

אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –

קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו.

רוצה להיות מקובלת ? תתפשטי !

אוי, זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט מה שרשמתי שם למעלה. אבל אין ברירה ! צריך לזעזע ! את מי ? את כולם : את ההורים, את הבנים, את הבנות, את המורים, את משרד החינוך, את המשטרה ובקיצור – את כולם.

התפרסמה ב- MAKO כתבה של אלינור פוקס, שחלקה הראשון עסק בקבוצת נערים בני 15-18 שניצלו מינית ילדה בת 12.5 (מתחת לגיל 13 זה אינוס, גם אם היא הסכימה).

הפרשה הזאת נחשפה כבר לפני מספר שנים אבל יפה שמעלים אותה שוב לכותרות (אלא אם כן זה משהו חדש).

*

לפני כמה שנים הייתי מורה מחליף בבית ספר. הכיתה שקיבלתי היתה הכיתה הבעייתית ביותר (כיתה ח'), ואותם הייתי צריך ללמד אנגלית.

הלימוד היה קשה מאד כיוון שהם לא רצו ללמוד אנגלית, הם לא ידעו אנגלית בסיסית וכל מה שעניין אותם זה משחקים בסלולר, סיגריות וסקס.

לאט לאט הצלחתי להתחבר אליהם רגשית, מה שכמעט ואף מורה לא הצליח לעשות לפני – הם קראו לי בשם הפרטי ולא 'המורה', הם ישבו איך שנוח להם (לאו דווקא על הכיסא), העיקר שיהיו בשקט, יקשיבו (קצת) ואולי גם ילמדו משהו.

באיזה שהוא שלב, התלמידים כל כך 'נפתחו' איתי, שהם הזמינו אותי ל- 'זולה' שלהם – לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות (?!) – אבל זה חומר לפוסט אחר.

רק כדי לסבר את האוזן – במבחנים שעשיתי להם (אז עוד לא היו 'מבדקים') לא נתתי הנחות לאף אחד !

ולשמחתי, לקראת סוף שהותי שם כמעט ולא היו לי נכשלים.

במהלך ההפסקות, בחדר המורים, דיברתי עם מורים אחרים על הכיתה הזאת, ושמעתי מהם סיפורי זוועה, שלא המקום פה להכניס אותם.

השורה התחתונה היא שאף מורה לא ממש רצה ללמד את הכיתה הזאת, ובוודאי שלא ללמד אותם שיעור ב- 'חינוך מיני'…

*

עכשיו הגענו לחלק מעניין, לא ?

החלטתי לשלב שיעור חינוך מיני באנגלית. תפסתי ככה שתי ציפורים במכה אחת – הם גם יקשיבו כי הנושא מעניין אותם וגם יקלטו מושגים באנגלית (לא פורנו).

ישבתי על מערכי השיעור האלה מספר ימים, ובסופם הייתי מרוצה מהתוצאה.

איבר מין זכרי

ידוע לי כי חלק מהתלמידים (בני 13) כבר עם ניסיון בתחום והייתי צריך להיזהר.

מבנה איבר מין נקבי

העברתי להם מספר שיעורים בחינוך מיני באנגלית והיה מצויין. אמרתי להם קודם כל לשכוח מכל מה שהם רואים באינטרנט וב- DVD.

ניסיתי להעביר להם מסר על כבוד האדם, שמירה על כבוד גוף האישה (וגם הגבר), ולצערי, ממש לפני שהגעתי לחלק שבו הם צריכים להבין את המשמעות של סקס… מספר תלמידים נכנסו למעצר בית על אונס ילדה בת 12 (הם אומרים שזה היה בהסכמה).

מסתבר שזו היתה ילדה עם אבא שבא והולך, אמא ששותה אלכוהול (והרבה) וכל מה שהיא חיפשה היה מישהו שיאהב אותה… מישהו שיחבק אותה… שהיא תקבל קצת רגש. לא היה אכפת לה איך היא תקבל את הרגש הזה – היא הגיעה למצב שבו היא היתה מוכנה לעשות הכל כולל הכל.

(Credit: James Brey via iStock/Salon)

עצוב…

את שאר הכיתה שנשארה לי, ניסיתי ללמד מה זה הצורך הזה.

את האנגלית כבר עזבנו – כל מה שהיה להם בראש זה "אבל היא באה ורצתה, אז מה הם אשמים". ניסיתי להסביר להם שיש אנשים (בעיקר ילדים) שמבלבלים בין חום ואהבה לבין סקס, מסיבות, אורגיות, פורנוגרפיה… אני מאד מקווה שהצלחתי להחדיר בהם משהו כיוון שבאותו זמן בדיוק כבר החלפתי כיתה – המורה חזרה מחופשת לידה.

אז אני פונה לכל המורים והמורות – אל תתביישו! תעמדו מול הכיתה ותסבירו להם על מערכות הרבייה. תסבירו להם על כבוד הגוף – גם של האישה וגם של הגבר. נכון שהיא אמרה "כן" אבל ילדה בת 12 לא מבינה את המשמעות של הכן הזה. אז אתם – התלמידים צריכים להבין שמשהו כאן לא בסדר. ללכת לספר זו לא הלשנה. זו הצלת חיים.

*

תבינו – אני לא בא להאשים כאן אף אחד – זו היתה שרשרת של אירועים שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הסופית.

תמיד אפשר לשחק ב- 'אולי' וב- 'נדמה לי' אבל שורה תחתונה, צריך פשוט לשים יותר לב.

*

טררם – בום טראח, ועוד לילדים

רעש ובלגאן זה לא בשבילי.

את זה המשפחה שלי יודעת (וגם חברים). אז כשזוגתי שתחיה אמרה לי שהיא הזמינה כרטיסים ל- "טררם קידס" התגובה הראשונית שלי היתה עיקום פנים.

אני ? חבורה של אנשים שקופצים, צועקים ודופקים על כל דבר אפשרי ?! לא נראה לי…

אבל הכרטיסים כבר נקנו, אנחנו בחופש הגדול וצריך לעשות "משהו משפחתי"… הורים וילדים. אז הצטרפתי ולהפתעתי הגדולה – גם נהניתי !

כמו שכתבתי, אני ציפיתי לחבורה של "קופי אדם" שסתם ירעישו ויעשו בלגאן (טררם, לא ?!) – ובכן – התבדיתי.

על קצה המזלג :

4 "נערים" (שני בנים ושתי בנות) שפשוט אוהבים לשיר ולרקוד (ובין היתר גם לתופף) גם בשיעורים…

*

החברים משחררים שד (ג'יני בשם ג'ימי, או בשמו המלא – ג'מליאל) מתוך פח ומקבלים 3 משאלות… לכל אחד יש משאלה משלו שהוא היה רוצה הכי בעולם (כח, חכמה, קצב ואומץ).

שתי המשאלות הראשונות מתבזבזות על שטויות והמשאלה השלישית משנה את העולם… (אני משתדל לא להיות ספוילר).

לאחר שהבינו מה עשו הם קוראים לשד שיחזיר את המצב לקדמותו. אבל השד… לא לא לא – 3 משאלות וזהו !

הם כמעט ומתייאשים לגמרי, אבל אז השד (ג'ימי) נותן להם אפשרות לתקן את מה שעשו – הם מקבלים מכשיר ג'י.מי.אס (לא, זאת לא טעות) ומתחילים בחיפוש אחר …. מי שיציל אותם (Spoiler Alert…)

*

הקהל היה שותף פעיל (גם הילדים וגם המבוגרים) ובמשך שעה (פלוס מינוס) ישבנו מרותקים.

כולם, ללא יוצא מן הכלל נהנו (לפי דעתי כמובן)…

יכולנו לראות את זה גם מחוץ לאולם, כשהילדים (גם שלי) המשיכו לשיר שירים מהמחזה ולתופף על ברזלים, מעקות ועמודים שהיו בחנייה.

השיא היה כשנדב (הקטן שלי – בן 4 וחצי), יומיים אחרי ההופעה הודיע לי שהוא רוצה שנהיה "משפחת טררם" (?!)

מופע כישרוני ומומלץ !

* התמונות צולמו באמצעות מכשיר טלפון סמסונג גלקסי S4, במצב לילה ובמצב Animated GIF.

סמסונג מובילרס

באתר הפייסבוק של סמסונג מובייל ישראל יש עמודה שנקראת סמסונג מובילרס, שווה להיכנס. אני נרשמתי ופנו אלי חזרה. יופי. עכשיו מה זה אומר בכלל ?

סמסונג מובילרס זהו פיילוט שרץ בישראל כבר מעל חודשיים ובעוד מספר מדינות. OK, אבל עדיין – מה זה אומר?

זה אומר, שכמו שעיתונאים מקבלים מכשירים להתרשמות ולביקורת, גם בלוגרים ושאר מובילי דעה באינטרנט מקבלים מכשירים (במקרה זה Samsung Galaxy S4) לתקופה של כחודש להתרשמות, לבדיקה ולביקורת. בקיצור – עוד צעצוע "לשחק" איתו.

מגניב…..

*

יום שישי, 9 בבוקר, לשקד אין קייטנה אז היא מצטרפת אלי ואנחנו מגיעים למשרדים של 'תפוז' באזור התעשייה בבני ברק.

9 וחצי,  הגיעו עוד 6 אנשים (וביניהם בחורה אחת, יש לציין) ואסף – מנהל תחום דיגיטל בסמסונג ישראל פתח את ההרצאה.

רק לציין – אסף לא קשור לחברת 'סאני'. הוא עובד של חברת סמסונג העולמית.

אז התחלנו לדבר קצת על חברת סמסונג (מי שזה לא מעניין אותו יכול מיד לעבור לפסקה הבאה) –

סמסונג הוקמה בשנת 1969 כחברת אלקטרוניקה קטנה ונכון לשנת 2012 היא הכניסה 188 מיליארד דולר.

כיום יש לחברה נציגויות ב- 79 מדינות, 218 מרכזי פיתוח (3 מהם בארץ) והיא מעסיקה כ- 236,000 עובדים ברחבי העולם.

SAMSUNG מאמינה במקסום של מחזור והחזון שלה הוא Hope for the children ותרומה לחברה עולמית טובה יותר על ידי פיתוח מוצרים נוחים ונעימים יותר.

בין השאר, מסייעת החברה לילדים בכל העולם על ידי בניית כיתות דיגיטליות (חכמות), בהן לכל תלמיד יש טאבלט והמורה עובד/ת עם לוח חכם.

גם בארץ ישנן כבר מספר כיתות כאלו.

*

זהו. עד כאן סקירה מהירה על החברה.

עכשיו למטרה שלשמה התכנסנו – קבלת מכשיר Galaxy S4… (אני מנגב את הריר)

 

עברנו הרצאה קטנה על האפשרויות החדשות והמיוחדות של המכשירים – גלילה ללא נגיעה, עצירת סרט כשהמכשיר מזהה שאני מסיט את המבט, גלילה ע"י מבט, שלט IR ועוד כמה תכונות שאני מקווה שיצא לי לעבוד איתן בהמשך.

קיבלנו את המכשירים (בהשאלה לחודש), חתמנו על הטפסים וקדימה לעבודה.

*

הגעתי הביתה שמח וטוב לב, הוצאתי את כרטיס המיקרו-סים מהטלפון שלי (Galaxy S3) והכנסתי אותו לטלפון שישב לו בנחת בקופסא… אופס… המכשיר לא מזהה את הסים.

מוציא, מכניס, מנסה מיקרו-סים של חבר – שום דבר.

מאחר והמכשירים הללו היו אצל עיתונאים ושאר בודקים ונסיינים (קיבלנו מכשירים המיועדים לבודקים) שטיפלו בו בידיים, אהמ.. איך לומר – לא ממש אוהבות, נפגעו המגעים (או משהו כזה) – כנראה מישהו ניסה בכח להכניס את הסים הפוך… אני לא מאמין שבמכשיר חדש זה יכול לקרות. מייל לאסף, יום ראשון על הבוקר הוא מתייצב אצלי עם מכשיר אחר – בדקנו אותו והכל תקין.

רישום הגדרות מהיר, הכנסת חשבון הגוגל, הפייסבוק ושאר אפליקציות הדורשות רישום (שהרי אי אפשר בלעדיהן) והטלפון עובד והחל מיום ראשון – אני עסוק בהורדות ובדיקת היכולות שלו…

את מה שיקרה הלאה, אם הוא יעמוד או לא יעמוד בעומסים – נראה בהמשך.

הצגה – פרח של הצגה

יום רביעי, אני לקחתי חופש מהעבודה, וליוויתי את הכיתה של הבת שלי (כיתה א') להצגה בישוב.

הלכנו כל שכבת כיתה א' וכיתה ב', סה"כ 9-10 כיתות. בכל כיתה 3 הורים מלווים + מורה.

נחש ארוך ומתפתל של ילדים הלכו ברגל בשני טורים (טור בנים וטור בנות) וחצו 4 כבישים ראשיים, כשאנחנו, ההורים, משמשים שוטרי תנועה ועוצרים את כלי הרכב המגיעים על מנת לתת לילדים לעבור בבטחה.

הגענו למתנ"ס של הישוב, הכניסה והישיבה היו בצורה מאד מסודרת, הרי סה"כ הגיעו ארבעה בתי ספר – המון ילדים.

את המבוגרים הושיבו על כסאות פלסטיק מפאת חוסר מקום והילדים ישבו אחר כבוד בכיסאות הצופים. התרגשות גדולה ורחשים בקעו מכל פינה.

האורות כבו וההצגה 'פרח של הצגה' שהגיעה מתיאטרון 'מופע' החלה.

את המחזה כתב גיל צ'רנוביץ וביים רועי שגב.

ההצגה היא על פי סיפור סיני עתיק שעבר מטמורפוזה לזמננו.

הצגת הילדים (לגילאי 3-9) מתרחשת בממלכת פטוניה ובה משתתפים המלך, בתו היפה, היועץ המלכותי ובנו, וכמו בכל סיפור ילדים טוב, גם האיש הפשוט מהכפר.

כל הממלכה מושתתת על צמחים ופרחים, וגם שמות המשתתפים הם שמות של צמחים.

המלך, שרוצה יורש (זכר), עורך תחרות בין כל הנערים בממלכה, ומי שיגדל את הפרח היפה ביותר יזכה בתואר הנכסף.

קקטוס – יועץ המלך מעוניין שבנו, פיקוס ייזכה בתחרות ובידה של בת המלך. בת המלך רוצה שתלתן – הנער מן הכפר ייזכה.

לבסוף נותרים השניים בגמר והמלך נותן להם זרע מלכותי ומבקש מהם לעשות כמיטב יכולתם ולגדל את הצמח הנפלא ביותר מן הזרע המלכותי.

תככים ושקרים מלווים את ההצגה (ברמה של ילדים).

הילדים נהנו ומחאו כפיים גם באמצע ההצגה, שהיתה מלווה בשירים קליטים וללא יותר מדי מתיקות וקיטש.

מומלץ ביותר.

איך פתאום היא גדלה לי

לפני כמה ימים קיבלתי מהמורה של הבת שלי מייל.

היום המורים כבר לא שולחים מכתבים עם הילד – הם שולחים מייל להורים.

הרבה יותר נוח, ומאחר ואני מקבל את המיילים ישירות לנייד שלי – זה בכלל תענוג.

אז כמו שכתבתי, קיבלתי מייל מהמורה של הבת שלי (כיתה א') – ביום שישי שקד צריכה להרצות במשך 60 שניות על … עגבניה.

אז כמו אבא טוב, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש חומר על עגבניות (ויש לא מעט – ואפילו מפתיע).

אבל בעצם, איך הילדה תלמד ? אז התיישבנו שנינו מול המחשב, פתחתי לה את מנוע החיפוש של גוגל ואמרתי לה לרשום "עגבניה" וללחוץ על 'חיפוש'.

ילדה בת 6 וחצי עם שליטה מצויינת בעכבר אבל עוד לא למדה לקרוא בלי ניקוד – נתגבר.

פתחנו את ויקיפדיה בערך 'עגבניה' ומצאנו חומר.

לאט לאט, עם המון סבלנות קראנו שורה אחרי שורה (לימדתי אותה את המשמעות של "נקודה" בסוף משפט), ולמדנו על העגבניה.

דבר שני, פתחנו את מעבד התמלילים (וורד), כתבנו כותרת ושאלתי אותה מה היא זוכרת ממה שקראנו (היא קראה – אני תיקנתי).

היא קצת בלבלה נתונים אז חזרנו לויקיפדיה וקראנו שוב (פעם שניה זה היה יותר קל).

וכך נכתבו להם מספר משפטים שיצרו הרצאה, שאורכה בערך 60 שניות (מדדנו זמן), כשהיא קוראת את מה שכתבה, בלי ניקוד (פעם ראשונה).

הוספנו קצת תמונות להעביר בכיתה כדי להוסיף פיקנטריה – היא בחרה את התמונות.

כמה היא גדולה כבר, התינוקת שלי. כבר בת 6 וחצי, בכיתה א' וכבר צריכה לעמוד מול כל הכיתה ולהרצות. איזו גאווה לילדה הקטנה שלי.