מיומנה של סוכי – פרק 8 – מסע כומתה


היי חברים וחברות – אנשים ואנשות, כלבים וכלבות (חתולים אני פחות אוהבת)…

נראה לי שהמשפחה שלי החליטה לעשות לי חינוך מחדש ולהעביר אותי טירונות מקוצרת! הם נסעו לטיול – אני בדרך כלל אוהבת לנסוע איתם – כי זה אומר להגיע לסבא אלי – שמפניק אותי ומגניב לי אוכל מתחת לשולחן (אפילו שאמא ואבא אומרים שכבר לא צריך), או לנסוע לסבתא אביגיל בעפולה שנותנת לי לאכול את האוכל שהיא בשלה – המון בשר. להמשיך לקרוא

GREG–לא רק קפה


איזה כיף לי (אני חושב) – כחלק מקבוצת "LEADERS" קיבלתי שובר למנה מתוך התפריט הטבעוני של

קפה גרג.

שובר לתפריט טבעוני

 

מתוך אתר החברה :

קפה גרג נוסד בשנת 1994 בתור בר- קפה, ששם לעצמו מטרה אחת פשוטה – להפנים בתודעה של הקהל החיפאי מהו קפה איכותי. עם השנים, נוצר הרצון להפיץ את הבשורה בכל הארץ, וכך הפך בית הקפה הקטן לסיפור הצלחה ייחודי מאוד – רשת גרג מונה כיום כ-90 סניפים ברחבי הארץ ומציעה בכל סניף וסניף קפה מעולה הנטחן מהפולים האיכותיים ביותר בעולם, אווירה נעימה המשלבת תחושה ביתית עם שירות מקצועי, ותפריט עשיר מאוד שבמרכזו ארוחת בוקר מאוד מאוד מאוד טעימה. הרשת ממשיכה לגדול ולהתפתח כל הזמן –  סניפים רבים עתידים להיפתח בתקופה הקרובה במיקומים מרכזיים ברחבי הארץ.
מטרת הרשת היא להקנות ללקוח חווית בילוי ייחודית, שמציעה פיוז'ן מעניין בין קפה איכותי, עיצוב נעים ומזמין, תפריט עשיר ומגוון, ושיתופי פעולה מעניינים כגון החיבור של חלק מהסניפים עם רשת צומת ספרים.

יום שישי, חופש גדול (לילדים – לא להורים), אני עם נדב, שעת בוקר מאוחרת, הרעב מתחיל להציק ואני אומר לעצמי – למה שלא ננצל את השובר…

העמסתי את הילד על האוטו ושמתנו פעמינו לעבר קניון השרון, שם ידעתי שנמצא סניף של קפה גרג, בשובר רשום בפירוש – "השובר תקף בכל סניפי קפה גרג"… אז זהו – שלא בדיוק… הוא תקף בכל הסניפים שבהם מגישים את התפריט הטבעוני…

אז אחרי שנכנסנו לחניון, מצאנו מקום חניה, התיישבנו לנו (אחרי שמצאנו מקום – להזכירכם יום שישי 12 בצהריים בערך), התברר שבסניף הספציפי הזה לא מגישים תפריט לטבעונים חיוך עצוב

קמנו, כשנדב מתחיל לנדנד שהוא רעב, נכנסתי לאתר של קפה גרג, התקשרתי לסניף השני שנמצא בקניון עיר ימים בנתניה ואישרתי שאכן יש לנו סיבה להגיע לשם.

הגענו לסניף, הקניון מלא עד אפס מקום ואנחנו נרשמים בתור להמתין עד שיתפנה מקום ישיבה.

מאחר והיינו רק שניים (אני והקוטר), תוך פחות מ- 10 דקות התפנה לנו מקום (כשבדרך עוד זכינו לטעום אייס קפה שחולק לאלה שממתינים בתור) והתיישבנו לנו במקום הפנוי – על הכורסאות. נדב התלהב, לקח את הטלפון שלי (סמסונג גלקסי S4) והתחיל לצלם מסביב.. הייתי ממש צריך להתחנן ולאיים כדי שיחזיר לי אותו ואני אוכל גם לצלם קצת (התמונות שאתם רואים פה).

הגשתי למלצרית את הקופון, היא לא ממש ידעה מה זה, אז היא ניגשה לאחראי המשמרת שמיד חזר אלי עם התפריט הטבעוני ואמר לי לבחור את המנה שנראית לי ביותר.

אני חייב לציין, שלמרות הלחץ, העומס והדוחק, המלצריות שרתו את הלקוחות בחמימות ובמקצועיות. שאפו!

מאחר והייתי עם נדב (שבכה שהוא רוצה "מנת ילדים" – שניצל וצ'יפס), בחרתי מנה שנראה לי שגם הוא יאהב, במיוחד בחום שהיה בחוץ – "סלט קיץ" המורכב מ- חסות, מלפפון, גזר, כרוב סגול ועגבניות שרי עם פקאן מסוכר, פלחי פירות ותערובת נשנושים מתוקה. מתובל בוויניגרט נענע ומוגש בתוספת לחם וטחינה.

על פניו נשמע טוב.

תוך דקות ספורות הסלט כבר היה על השולחן יחד עם השתייה שהזמנו (צלחת ענקית).

נדב וקערת הסלט

נדב הסתכל על הקערה עם התקרובת המוזרה ולא ממש הבין איך להתחיל לאכול אותה…

אני, לעומת זאת, העמסתי מלוא הצלחת ואכלתי.

היה טעים ! (לי בכל אופן) האגוזים המסוכרים היו קצת יותר מדי והוסיפו "OVER" מתיקות לסלט, שנשברה עם הלחם הטרי והטחינה, שהוגשו בצד – אלה שבהתחלה לא הבנתי מה הם עושים שם.

טחינה

נדב "ברר" לעצמו את הפירות והירקות המועדפים עליו – הגזר, עגבניות השרי, התפוח והמלפפונים ואני, כמו שאמרתי קודם, פשוט אכלתי.

לבסוף לא נשאר הרבה בקערה (בעיקר בזכותי), כוסות המיץ התרוקנו להן ואנחנו נשענו לאחור והזמנו חשבון.

החשבון שהגיע היה על כל הסכום, אולם הבהרה קצרה למלצרית (אמרתי כבר שהן היו נחמדות ושרותיות?) וקיבלתי תוך שניות חשבון חדש ומתוקן.

השארתי להן טיפ יפה (מגיע להן) ויצאנו לנו להמשך "סידורים" בקניון הגדול והחדש.

שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת


יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

יצאנו לצעידה

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

עונג שבת או… שלא…


היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כוונת

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

המלוליה – זיכרון מן העבר


כשהייתי צעיר (לא שעכשיו אני זקן – אז כשהייתי צעיר יותר), היה לנו מקום כזה, שהוא רק "שלנו" – למקום הזה קראנו "המלוליה" על שם החבר שהמקום היה שייך לאביו – מלול.

המלוליה היתה בעצם שלוש מכולות בצורת "ח" עם שער נעול על שפת הים.

היינו נפגשים שם הרבה – אחרי יום עמוס פעילות בים ולפני יום פעילות בים. באמצע הלילה ובאמצע היום. שותים אלכוהול (רחמנא ליצלן – בני עשרה שותים אלכוהול ?!), מעשנים סיגריות (מי שעישן) ובכלל מעבירים שם זמן איכות עם החבר'ה.

כל זה היה מזמן – כשהיינו בני עשרה. מאז הספקנו לסיים תיכון, להתגייס לצבא, לטייל, ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ולמצוא את הדרך שלנו בחיים – כל אחד בבועה הקטנה שלו.

הקשרים בינתיים התרופפו – שלא לומר התמוססו. מי בצורה טבעית, מי בצורה נעימה ומי בצורה נעימה קצת פחות.

חלק מהחבר'ה פגשתי באירועים כאלה ואחרים, חלק עברו לגור לידי ועם חלק אני בקשר טלפוני.

סך הכל – כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזאת, זו היתה תקופה טובה עם חבר'ה טובים.

לצערי יש לי מעט מאד תמונות מהתקופה ההיא – התקופה שלפני המצלמות הדיגיטליות והסלולרים.

*

יום אחד, בעודי משוטט במרחבי האינטרנט האינסופיים וביניהם גם בפייסבוק, שהפך לכלי תקשורת מרכזי בחיים של רוב האנשים שאני מכיר (אישתי עדיין מסרבת להתחבר לעולם הוירטואלי הזה), מצאתי את אותו מלול (וגם עוד כמה אנשים).

אחרי תקופת מה יצרתי קשר עם… אישתו (?!)

לא ! זה ממש לא מה שאתם חושבים – תכננתי טיול לצפון ביום שבת למשפחה ופתאום ראיתי את "המלולית" – בפייסבוק מגיבה על משהו שכתבתי.

מאחר והם גרים באזור הצפון – בכיוון הטיול המתוכנן, אמרתי לעצמי – למה שלא ניפגש עם האיש ומשפחתו "ונחזיר עטרה ליושנה"…

קצת צ'אטים, טלפון או שניים והוחלט לבטל את הטיול ולהגיע למלולים ביום שבת באזור הבוצוריים (בוקר צהריים) לארוחה בשרית – על האש.

*

יום לפני קפצנו לסופר לקנות שתיה ואשתי שתחיה הכינה עוגת שוקולד מעלפת.

קימה בבוקר ותוך כדי משיכת זמן, ארוחת פנקייקים, הכנת רוטב לעוגה (אמון ע"י נדב) ונסיעה צפונה.

נדב מכין רוטב לעוגה

*

40 – 50 דקות נסיעה בכביש המהיר ביותר במדינה (שלא יגידו שאני עושה פרסומות) ה- GPS מוביל אותנו בדיוק עד הבית.

שנים שלא ראיתי את האיש הזה ופתאום – יש לו אישה וארבעה ילדים… וואו, חתיכת הספק.

מיד איך שאנחנו מגיעים הילדים מוצאים שפה משותפת ונעלמים לנו. אנחנו מקשקשים קצת ונזכרים בעבר ומתחילים לעבוד על המנגל (כלומר – הוא עובד על המנגל ואני מצלם).

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מגיע ! גשם ! מה ? מי ? איך ? איפה ? אמצע מאי ויורד גשם ?!

אוחזים בקרנות המנגל ומעבירים אותו לחנייה. שם ממשיכים "למנגל" ומתחילים להוציא את הבשר – מתחילים כרגיל עם הילדים – נקניקיות משופדות ושיפודי פרגית, כמה קבבים ואנטריקות שמגיע בדיוק במידה.

בשר

אחרי האוכל הילדים התפנו להם למשחקים ואנחנו משוחחים קצת (כדי להוריד את האוכל). עולה רעיון ללכת ולטייל בטיילת החדשה שבנו להם (ממש ליד הבית) שממנה נשקף נוף מדהים של יער אורנים מצד אחד ומהצד השני גגות ירוקים ומאחוריהם הרים.

טיילת

גן משחקים

גני משחקים בכל מקום והילדים נהנים ולא רוצים לחזור הביתה… אבל מה לעשות, השעה מאוחרת ויש בית ספר וגן למחרת – נכנסים לאוטו, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש – אולי גם עם עוד כמה חברים מהעבר, ומדרימים הביתה. הילדים נרדמים תוך דקות ואנחנו מגיעים עייפים ומאושרים.

כפר יונה – מכפר לעיר (?)



רקע :

כפר יונה נוסדה בשנת 1932 על ידי קבוצת פועלים. היא נקראת על שמו של יונה פישר, שרכש את האדמה בשנת 1928 לצורך גידול הדרים.

יונה נפטר בשנת 1929, אולם בנו ואחיו המשיכו את חזונו ובינואר 1930 עלו 10 חקלאים על הקרקע והחלו לעבד את השטח.

בט"ו בשבט שנת 1932 עלו התושבים הראשונים על הקרקע. עשרת הבתים הראשונים נבנו ברחוב המייסדים והם כללו שני חדרים ומטבח, ושירותים בחצר.

בשנת 1933 הוחל בבניית סדרה שנייה של עשרה בתים נוספים.

בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת כלל הישוב כ- 70 משפחות והן נאלצו לקלוט כ- 750 עולים מארצות ערב. כפר יונה הפכה להיות המעברה הגדולה באזור.

מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 עובר היישוב התפתחות וחידוש עם התווספותם של תושבים חדשים שגילו את יופיו הכפרי של המקום וסמיכותו לאזור המרכז. סלילתו של כביש 6 בשנים האחרונות קידמה רבות את היישוב והוא הפך למבוקש עוד יותר. (מתוך אתר מועצת כפר יונה)

המצב כיום :

כיום הישוב מונה למעלה מ-19 אלף תושבים והוא כולל תושבים ותיקים וחדשים ובעיקר הרבה צעירים שבאו לגדל את ילדיהם ביישוב כפרי.

תכנון עתידי של כפר יונה

1. לישוב אין אזור תעשייה, בניגוד לישובים הסמוכים אליו (ולאו דווקא גדולים ממנו כמו נתניה) – קדימה-צורן, פרדסיה, אבן יהודה, תל-מונד, קלנסואה. אי-לכך, אין לכפר מקורות הכנסה, למעט הארנונה ובתי העסק המעטים.

2. כבר היום ניתן לראות תכנון ובינוי של מעל ל- 2,000 יח"ד, כאשר כ- 4,000 יח"ד נוספות נמצאות בתכנון.

  • * הבתים המתוכננים להיבנות היו במקור של 9 – 14 קומות, אולם בפועל גובהם עולה על כך.
  • * ברצוני להפנות אתכם לספרה של הפרופ' רחל אלתרמן – 'מגדלים כושלים' ובמיוחד לאחת מפסקות הפתיחה בעמ' 16 : " עוד בטרם ניגשו החוקרים למחקר זה, צוות המחקר הצביע על חומרת הבעיה הצפויה בישראל בהקשר לתחזוקה של בניינים גבוהים למגורים, והזהיר מפניה. החוקרים היו מודעים לידע שהצטבר בארצות מערביות אחרות  ‑ שהוא כיום בחזקת "מן המפורסמות" – הוא ידע מוצק, המסתמך על ניסיון עגום בן עשרות שנים. מן המפורסמות היא המסקנה, שמבנים גבוהים למגורים בהסדר של "בית משותף" מתאימים רק לקבוצות האוכלוסייה האמידות מאוד. אולם הסתבר, שבישראל ידע זה אינו מוכר, ומה שכבר מזמן אינו טעון הוכחה כיום בארצות המערב האחרות, דורש הסבר ושכנוע בישראל."
  • * פרופ' אלתרמן מדרגת את המגדלים לשלושה גבהים עיקריים : עד 9 קומות, 10 – 20 קומות, מעל 20 קומות.
  • מאחר וכפר יונה, גם כעיר, פונה לציבור שמחפש דירות בפריפריה, זולות יחסית, אין באפשרותו של ציבור זה לממן אחזקה שוטפת של מגדל שגובהו עולה על 8-9 קומות.
    * דבר זה יגרום להזנחת המבנים (הן חיצונית והן פנימית, יוריד את ערך הדירות וייצור אזורי "סלאמס".
  • * בעמ' 76 באותו ספר, כותבת הפרופ' את מסקנותיה : "… החיפוש אחר הסדר שיבטיח תחזוקה ארוכת טווח במגדלי מגורים בישראל טרם הסתיים. מן הראוי שנושא שהצגנו יעורר טלטלה בקרב יזמי הנדל"ן מחד וגופי התכנון הלאומיים מאידך.  במציאות הישראלית, בה גרות כל שכבות האוכלוסייה במגדלי מגורים – והשיעור עוד צפוי לעלות באופן חד  ‑ אין פתרון קל לבעיית התחזוקה. קיים פער אמיתי בין העלות של תחזוקה בת קיימא, לבין הכושר והנכונות של מרבית משקי הבית לשלם את העלות…"
  • 3. הכביש היחיד שמוביל את הכפר ומחוצה לו הוא כביש מס' 57, המשמש ככביש רוחב מכביש מס' 6 (מחלף ניצני עוז) במזרח, דרך כביש מס' 4 (צומת השרון – בית ליד) ועד לכביש מס' 2 (מחלף נתניה) והעיר נתניה במערב.
  • * הכביש מנקז אליו, בנוסף לאלה הבאים מכביש 6, גם את כל הישובים הנמצאים מזרחית לכפר יונה.
  • * כיום עוברים על הכביש כ- 100,000 כלי רכב ביום (!), ובשעות הבוקר נסיעה של כ- 10 ק"מ לנתניה יכולה לארוך גם 50 דקות ויותר.
    * כביש עוקף 57 המסומן במפה אינו נמצא בתוכנית החומש של מע"צ וגם הוא מתוכנן בשלב א' להיסלל מצומת בורגתה במזרח ועד רחוב גילה במערב. המשך הכביש וחיבורו לכביש מס' 4 אינו אושר עדיין.
  • * אפשרות נוספת שעומדת בפני המתכננים היא, הרחבת כביש מס' 57 הקיים משני מסלולים בכל נתיב ל- 3 מסלולים בכל נתיב נסיעה… אפשרות זו אינה אפשרית מבחינה פיזית, עקב מגבלות טכניות של הכביש היום. הכביש הינו ברובו ללא שוליים (דבר שאינו מאפשר לרכבי חירום לעבור בו) ונחשב כביש "אדום". כמו כן, תוואי הכביש, הכולל עלייה תלולה, שאינה מאפשרת שדה ראייה, ואחריה ירידה תלולה – עבר כבר תאונות דרכים לא מעטות.
  • * מצב זה הינו מצב בלתי נסבל והוגשה כבר עתירה לבית המשפט העליון לגבי בנייתם של כ- 650 יח"ד.
  • * לעניות דעתי (ושל רבים מחבריי), אין לאפשר תוספות בנייה עד שלא ייסלל כביש גישה נוסף לישוב (הדבר נמצא כרגע על שולחנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה).
  • 4. מרבית התושבים (הוותיקים והחדשים) שהגיעו לגור כאן, באו מן הערים הגדולות אל חיק הכפר השלו שבו בתים צמודי קרקע, דירות גן-גג והבניינים הגבוהים ביותר הם בני 5 קומות.
  • 5. בכפר יונה אין אף נקודת הזנקה לרכבי חירום (משטרה / מד"א / כב"א)
  1. נכון שיש יתרונות (בעיקר כלכליים) להעברת הישוב מסטאטוס של כפר לסטאטוס של עיר. אולם ! כל עוד לא התבצע תכנון אורבאני על ידי מהנדס ערים, אסור בתכלית האיסור להפוך את כפר יונה לעיר !

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.

בום טראח… או – לתת לאישה לנהוג…


OK, בואו נבהיר משהו מההתחלה – אני לא שוביניסט ואין לי שום דבר נגד נשים שנוהגות, להיפך – אני חושב שיש נשים שנוהגות באותה הרמה של גברים אם לא יותר טובה.

אבל… מה לעשות שכשאישה דופקת את האוטו מסתכלים על זה אחרת מאשר גבר שדפק את הרכב בדיוק באותה סיטואציה.

אז אחרי שהבהרנו את הסוגיה הגזע(נ)ית, אפשר להתחיל.

יום ראשון, 7 בערב, אני מתארגן לסגור את המשרד, ופתאום טלפון בהול – בצד השני – זוגתי שתחיה.

מה קרה ? היתה תאונה…

טוב, בסדר… מישהו נפגע ? לא. היא רק קצת ב- STRESS מהאירוע.

אחרי שהבהרנו שכולם בריאים ושלמים (היא, אמא שלי ושני הילדים שהיו ברכב), עוברים לחלק שכואב בכיס – מה הנזק ?…

אפילו עוד לא שאלתי איך זה קרה – קודם כל – מה הנזק.

מראה שמאלית מרוסקת ושריטות לאורך הצד השמאלי של הרכב.

לא נורא.

לקחת פרטים ?

הוא נתן לי שם, טלפון ומספר תעודת זהות.

מספר רכב לקחת ?

לא. הוא העמיד את הרכב רחוק.

פרטי ביטוח לקחת ?

לא.

ראית רישיון נהיגה / תעודת זהות / דרכון או כל אמצעי זיהוי אחר ?

לא. הוא נתן את הפרטים והלך.

איך אומרים בפולנית ? אוי אברוך…

עכשיו עוברים לשאלה האחרונה – איך זה קרה ?

נסעתי ברחוב של ההורים שלך (רחוב לא רחב במיוחד שהעצים מסתירים את עמודי התאורה), ואתה מכיר אותי – אני נצמדת לצד ימין. הוא בא ממול, באמצע הכביש ושיפשף את האוטו.

מה עושים עכשיו ? מתקשרים לסוכן הביטוח (הוא במקרה דוד של אישתי).

שיחה קצרה וקבענו שנדבר למחרת בבוקר.

רק זה המקום לציין שמספר הטלפון שנתן הבחור היה שגוי (חסרה בו סיפרה).

בדרכים לא דרכים הצלחנו למצוא שהשם שכתוב אצלינו תואם למספר תעודת הזהות, מצאנו את הסיפרה החסרה במספר הטלפון הנייד שקיבלנו ואף הצלחנו למצוא את כתובתו. ביקור קצר בדפי זהב אף נתן לנו את מספר הטלפון בבית.

אבל… מספר הטלפון הסלולרי מנותק ובטלפון בבית אין תשובה באופן קבוע.

לפני שנעבור לערכאות משפטיות, נבחן את נושא הביטוח : יש לנו ביטוח מקיף לרכב. השתתפות עצמית – 2000 ש"ח (אם מטפלים במוסך הסדר – 1000 ש"ח).

שיחה למוסך המרכזי מבהירה לנו שמראה חדשה, כולל צביעה בצבע הרכב יחד עם עבודה תעלה לנו כ-2000 ש"ח (רק המראה 1200 ש"ח).

נראה שאין ברירה וצריך להפעיל את הביטוח.

התחלנו עם העברת פקסים, כאשר לפתע "נזכרתי" שיש לי חבר והוא בעל מוסך.

טלפון קצר אליו עם תיאור המקרה ואחרי 5 דקות הוא חוזר אלי – מראה חדשה מהקופסה – 500 ש"ח.

תזמין לי אני בא !

בוקר המחרת (חופש) – העמסנו את הילדים ונסענו למוסך של החבר.

פגישה מרגשת – חיבוקים נישוקים וקצת סמול טוק, ונסענו להביא את המראה החדשה.

לקח לחבר שלי חצי שעה לחבר את המראה אבל אז נתקלנו בבעיה אחרת – המכסה האחורי של המראה מגיע בצבע שחור… אין בעיה – החבר קופץ לצבע ועוד 24 שעות (ו-100 ש"ח) יהיה לי מכסה למראה בצבע הרכב.

איזה כיף – דפקתי את העולם – גם מצאתי מראה בכלום כסף (יחסית), גם שילמתי פחות מההשתתפות העצמית שלי וגם לא מעלים לי את הפרמיה שנה הבאה כשאני אבוא לבטח את הרכב.

אבל אליה וקוץ בה – המראה לא זהה בדיוק למראה המקורית של הרכב, ועוד יותר גרוע – הראות מעוותת והרכבים המשתקפים "נמרחים"…

איזה מזל שהרכב נמכר כבר ואנחנו רק מחכים לאישור להחליף אותו. שמישהו אחר ישבור את הראש עם המראה…