עוד שנה עברה… לאן בעצם ?

אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."…

קעקועים ועוד – 2016

קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.

הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).

ניתוח ראש

המצב הקשה ביותר עבור הורה זה, להיות בסיטואציה שאתה לא יכול לעזור לילד שלך. מצב שבו אתה לגמרי תלוי באנשים אחרים…

זה פחות או יותר מה שקרה לנו עם נדבי שלנו.

ביום שאיבדתי אותה / לינווד ברקלי

קרה לכם פעם שבאתם לבקר במקום עבודה של מישהו אהוב וגיליתם… שהוא לא עובד שם, או יותר נכון – שהוא לא עבד שם מעולם ?

מחול החרבות

לא. לא מדובר ביצירה הידועה של חאצ'טוריאן (המערכה האחרונה מתוך הבלט 'גאינה')…

מיומנה של סוכי – פרק 7

היי חברים שלי.

היום אני רוצה לשתף אתכם במשהו ממש מגעיל שקרה לי לפני יומיים (או יותר – תלוי מתי אתם קוראים) – יום ראשון, אחרי סוף שבוע מתיש של רביצה בבית עם שני ילדים חולים – גם אבא לא הרגיש טוב וגם לנדבי כאבה הבטן

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…

אריק זלצר – רן מלמד / ביקורת קריאה

מי זה אריק זלצר, אתם שואלים ? כנראה שאתם לא מחובבי הספורט. בטח שלא בית"ר והפועל ירושלים. אריק זלצר היה כתב ספורט (בהתחלה בעיתונות המודפסת ואחר כך באתר אינטרנט), והתמחה בשתי הקבוצות.

אריק זלצר / רן מלמד

הוא היה גאון בהבנת מהלכי הקבוצות והיכולת של השחקנים… אממה… אף אחד לא הקשיב לו. לא רק שלא הקשיבו לו – אף אחד גם לא לקח אותו ברצינות. היה לו חבר אחד – צלם אירועים כושל שגר בדירת חדר מעופשת והיתה לו אישה – חנה. שמכל הגברים בעולם שהיא יכלה לבחור – היא בחרה דווקא בו.

היא היתה פסיכולוגית מבריקה ו… לא נגיד עשירה, אבל היה לה כסף. לא מעט כסף.

דר' דניאל סימון ז"ל (2014 – 1953)

היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.

הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.

ד"ר דניאל סימון ז"ל

היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.

לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…

"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".

עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.

במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.

כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.

במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.

גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.

*     *

*

בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.

כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.

זהו אדם שלו אני חב את חיי.

תקווה חדשה להורים שבדרך ?

הפוסט הזה עומד להיראות כמו פוסט פרסומי… ואולי איפה שהוא יש בזה משהו…

אבל בתור אחד שעובר יחד עם זוגתו טיפולי הפרייה (IVF + PGD), אני מאמין שהמיזם הזה חשוב ויכול לסייע רבות, לי אולי כבר לא, אבל לאלה שרוצים להיות הורים שמנסים להיות הורים, שכל מה שהם מבקשים זה ילד… אולי זאת תהיה התשובה הפשוטה ביותר בשבילם – ללא ניתוחים, ללא הרדמה ועם אחוזי הצלחה גבוהים פי… 50 אפילו…

אז מה זה אותו מיזם מסתורי שאני רוצה להכיר לכם ? הסכיתו וקראו